משחק החיים: יומן מסע למונדיאל 2010
גדרות חשמליות מסביב לכל בית, פחונים מוזנחים וילדים יחפים, דרכים שלא נגמרות והרבה אהבה. רשמים מהשבוע הראשון במונדיאל
שום דבר לא יפגע בהנאה. את בית ההארחה לשבועות הקרובים מצאתי שלושה חודשים לפני כן, תוך כדי שיטוט אטי באינטרנט. התמונות נראו יפות. מיטה מרווחת, בריכת שחייה. אבל אתם יודעים איך זה לפעמים. בעל הבית מתנצל בסיום השהות על החורבה שהוא מחזיק ומספר שאת הצילומים הם בכלל שאלו מלוויין ריגול רוסי, בשנות השישים.
מיד אחרי הנחיתה הג'י-פי-אס לקח אותי לנורתקליפ, פרבר יוקרתי של יוהנסבורג. אף אחד לא היה ברחוב בשעה עשר בלילה. היחידי שדיבר היה המכשיר הקטן שפקד "שמאלה, ימינה". פיט , בעל הבית, ביקש שאצלצל בכל שעה כדי שהוא יפתח ורק שחלילה לא אתברבר. חייב היה לפתוח, אחרת אי אפשר להיכנס למבצר המשפחתי. הבית מוקף חומה ועליה גדר חשמלית. חובה בכל בית שיש לו מה להסתיר. לא גדר שהורגת, אבל נותנת זץ רציני שמשתק אתכם עד בואם של הפרשים.
אלה שלא יכולים להרשות לעצמם את המודל החדיש במכונת הציד משתמשים בגדר תיל כשכל אחד בשכונת המעמד הבינוני כמובן מנוי לחברת אבטחה עם שמות כמו פירינאה ובולדוג. חבילה שכוללת שומרים מאומנים וחמושים. פרבר ממוצע בדרום אפריקה הוא דגם של מחנה ריכוז, אין מפלט אחר.
פיטר פתח את הגדר עם השלט וזירז אותי להיכנס, תוך שהוא מביט לצדדים אם מישהו עקב או סימן את התייר החדש. בפנים חיכתה גדר נוספת, היקפית. פיטר ואלזה אשתו לא יוצאים בשעות הערב, שזה בערך משמונה וצפונה. השניים הסתכלו עליי כעל נס רפואי, מזל שהגעתי.
זוג נחמד. הוא בא מדרבן, שם מדברים אנגלית, ואילו היא מסביבות פרטוריה, מעוז האפריקנרים. אבא שלה היה חקלאי אמיתי שלא אהב שבתו מביאה הביתה אחד מהם, זכר למלחמת הבורים מסוף המאה ה-19.
"תכיר, זה לואיס", אלזה משכה אותי לפני ארוחת הבוקר למפגש עם מקרר ברזילאי, שלמרות הקור החודר של יוהנסבורג התהלך בכפכפים ובחולצה קצרה. לואיס הוא ראש הצוות הטכני של תחנת הטלוויזיה קזבלנקה. כבר ב-26 באפריל הוא נחת בדרום אפריקה כדי לקבל את ניידות השידור שהגיעו באונייה. היה צריך לבדוק שהאותות עוברים חלק, שהמצלמות עובדות, ולהתחיל להכין את הקרקע לקראת בואה של הנבחרת, המועמדת הגדולה לזכייה בתואר.
"אני כבר אזרח דרום אפריקה", הוא חייך תוך כדי טפיחה על השכם, שפרקה כמה עצבים רופפים. "אבל אין לנו חיים. בברזיל כל היום דורשים שידורים, אז אנחנו עובדים במשמרות. בוקר, ערב, 24 שעות ליד המלון שלהם".
המלון של נבחרת ברזיל נמצא חמישה קילומטרים מהצימר שלי. ממוקם בתוך שכונה ממוגנת, באמצע אתר גולף יוקרתי. שם רואים את כל סממני האפרטהייד של פעם. שחקני גולף בצבע לבן, נושאי כלים ומנקים בצבע שחור. לואיס סיפר שאבא שלו בא מסוריה ושמח לשמוע שאני מישראל. "איבן שרמוטה", הוא צעק וחייך. "אחול מניוקי", הוא המשיך באוצר המילים העשיר. אלזה, שכבר מכירה את הטיפוס, שאלה אם הוא שוב מקלל ואני הפחתתי את עוצמת המילים. הלשנתי שהוא אמר 'טיפש".
עד למשחק אחרי הצהריים
הייתי משוכנע שטעיתי, הזהירו אותי שהמפות של אפריקה לא מעודכנות. זה היה איזור פחונים מהמוזנחים שתראו. אנשים שואבים מים מבאר, מוכרי גרוטאות בצדי הכביש. ילדים יחפים. שום רמז לגרמניה, העשירה. ויתרתי. אמרתי שנעשה יוטרן ונחזור, ואז היא הופיעה. "טירת ולמור", בסיסה של הנבחרת הגרמנית. גנים מטופחים, שבילים נקיים. איפה זה ואיפה הפחון הסמוך?
בכניסה עמד מאבטח גרמני, ולצדו בחור מקומי שסייע ברשימות. שאלתי את המקומי איך קוראים למקום המוזנח ההוא בדרך למלון. הוא חייך ואמר שהוא משם. ג'ושוע, נעים מאוד. כשייגמר המונדיאל והגרמנים יפרקו את המחנה הוא יחזור.
לפני ארבע שנים, באליפות העולם שנערכה בגרמניה, שחקן גנאי אחד הדהים את העולם הערבי. ג'ון פיינטסיל, שהיה אז שחקן מפתח בהפועל תל אביב חגג את ניצחון נבחרתו כשהוציא את דגל ישראל ורץ איתו מסביב למגרש. השחקן ננזף, כותרות העיתונים נהמו נגדו. בחור טוב, ביישן, הוא בכלל לא חשב להעיר את הדובים משנתם.
ארבע שנים זה המון זמן בקריירה של שחקן. פיינסטיל כבר לא משחק בארץ, הוא היום המגן של פולהאם הלונדונית ונחשב לאחד המגנים הטובים ביבשת אפריקה. ביום ראשון אחרי הניצחון על סרביה שמתי לב לפעולות שלו. ריצה מסביב לאצטדיון ותשואות לאוהדים הן אחד מסימני ההיכר של הבחור.
פיינטסיל ניגש לשחקני היריבה לחץ להם יד, טפח על שכמו של השופט ואז ניגש ליציע, לקח משם דגל גאנה גדול ועשה את הסיבוב. על טעות, כנראה, לא חוזרים פעמיים.
ביום רביעי מחו מפגינים בדרבן על משחקי גביע העולם. אמרו שבמקום שיפוץ ובניית אצטדיונים בסכומים אסטרונומיים אפשר היה לדאוג למיליון בתים לאלה שאין להם. עם כל הגאווה לנבחרת המקומית, הבפאנה בפאנה (בחורים, בחורים), מעניין איך דרום אפריקה תתעורר ביום שאחרי.
שום הנדוס טלוויזיוני לא יכול לטשטש את המצב הקשה. אין עבודה, ומי שמצליח מוצא את עצמו קורע את התחת בשכר מינימום. באחד הצמתים פגשתי את ג'ון, בחור לבן, שהפעם עמד עם שלט "מתקן הכל, במחירים סבירים". הוא שאל אם בזמן שאני חונה הוא יכול לשטוף לי את המכונית. סיפר שכבר שנתיים, מאז שפוטר מהנגרייה, הוא מובטל. מחוץ לאצטדיונים ישנם לא מעט אנשים שנטלו יוזמה.
חוץ ממוכרים של אטמי אוזניים כהגנה מהוובוזלות, ליד אצטדיון הסוקר סיטי המפלצתי של יוהנסבורג אין חניה אז חבר'ה הביאו מעדרים והכשירו מגרש קטן. 50 ראנד לרכב. אין אפשרות להתווכח ואין גם מי שמפקח. החניתי והתפללתי למצוא את הרכב אחרי המשחק. הוא עמד שם, כמו גדול, עם שומר אישי.
הדרום אפריקנים מאוד אוהבים לדבר על מזג האוויר. זה בערך חמישים אחוז מהשיחות היומיומיות. פיטר אמר לפני היציאה לאצטדיון שיהיה מאוד קר היום, וכדאי שאצטייד. הסביר שאוויר קפוא מגיע מהקייפ ומשבש את שגרת חייהם.
זה היה משחק אש. ברזיל האימתנית מול צפון קוריאה, החברה הבכירה בציר הרשע שזה היה המונדיאל הראשון שלה אחרי 44 שנים של היעדרות. עם כל הבאז שמסביב והמסתורין שאופף את הקוריאנים, יציע העיתונות היה עמוס. המוני כתבים אמריקאים, שלא מתעניינים בכדורגל, אלא יותר בפוליטיקה, ביקשו להיכנס. הרי המאמן קים ג'ונג הון אמר שכל רצונם של שחקניו הוא לשמח את השליט קים ג'ונג איל.
לפני הטורניר אף אחד לא הכיר את הנבחרת הקוריאנית שמרבה להתאמן מאחורי דלתיים סגורות ומשחררת מעט מאוד מידע לתקשורת. אין שם כוכבים, רוב השחקנים משתייכים לליגה המקומית והדירוג העולמי שם אותם במקום ה-105, הרחק מתחת לישראל. רק הממושמעים הצפון קוריאנים הדהימו וסחטו את ברזיל עם הפסד מינימלי 1-2 בקור המקפיא של יוהנסבורג. הון, המאמן, חשב בסיום ששחקניו לחמו באומץ.
הדרך לא נגמרת. נסיעה של 600 קילומטר למשחק כדורגל. נוף של אפריקה. שטחים עצומים בלי בית אחד לרפואה. באחת ההפסקות פגשתי את פדרו מסביליה שעושה את המונדיאל עם שני חברים בקרוואן. מבשלים בעצמם, מתרחצים במקומות מזדמנים. העיקר להוציא כמה שפחות.
"זה טיקו", הוא הצביע על שותף שלו לרכב. "הוא, בכלל אין לו כרטיסים. יושב בחוץ ושומע את הקולות". טיקו , שלא מבין אנגלית, רק חייך, הנהן וסימן 0-4 עם האצבעות, לספרד כמובן. טיקו בטח ציפה לקולות מחוץ למגרש והם לא הגיעו. ספרד, אלופת אירופה, הפסידה לשווייץ, בהפתעה הגדולה של הטורניר. ביציאה מהמגרש לא ראיתי את הקרוואן, בעצם לא ראיתי אף אחד. אני חוזר ליוהנסבורג, 600 קילומטר נסיעה, ארגנטינה נגד דרום קוריאה, חתיכת משחק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם