סערת עמנואל: ביבי מעדיף לגרור רגליים ולשבת על הגדר
רה"מ יכול היה לפתור את בעיית האפלייה בעמנואל כבר לפני חודש. אבל הוא צריך לשרוד, ובשביל זה אסור לו להסתבך, לא עם החרדים ולא עם "נאמני" שלטון החוק שהפילו את אולמרט. זוהי מנהיגותו של נתניהו מודל 2010, ובזכותה הגענו לאן שהגענו: משבר עם ארה"ב, אובדן סופי של היחסים עם טורקיה והידוק הטבעת המדינית סביב ישראל
ליצמן הציע פתרונות. הוא אמר שאפשר להעביר את בית הספר למעמד של "פטור" כבר עכשיו, שהקהילה מוותרת על מימון כלשהו מהמדינה, ובלבד שיינתן לה להמשיך לנהוג על פי מנהגיה.
כיוון שזה בעצם הולך להיות הפתרון בשנת הלימודים הבאה, אפשר פשוט להקדים לעכשיו וזהו.
הוא הציע לנתניהו לגייס לעניין את שר המשפטים יעקב נאמן, הבורר האולטימטיבי לסוגיות כאלה, להכניס לסוד הסיפור את שר החינוך גדעון סער, ועוד ועוד. נתניהו האזין בקשב רב. ומה עשה? הרים טלפון ל"ראש הסגל" נתן אשל, וביקש ממנו לדבר עם נאמן.
כל זה, כאמור, קרה לפני כחודש. ומה עשה נתניהו? מאומה. היו לו צרות אחרות על הראש. לא היה לידו מישהו שיתריע שעלולה לפרוץ כאן מלחמת תרבות. ביום רביעי בלילה שאלתי את אנשיו של נתניהו מה דעתו. איפה הוא עומד.
מה הוא חושב על החלטת בג"ץ, על ביזויה, על העובדה שעומדים לשלוח לכלא עשרות הורים לילדים קטנים. זה מה שהשיב: "בשעה גורלית זו, כשמדינת ישראל ניצבת בפני סכנות קיומיות מצד אויבינו, אני קורא לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק, לכבד את החוק ולפתור את הבעיה בדרכי שלום
אכן , מנהיגות במיטבה. לפתור את הבעיה "בדרכי שלום ונועם" היה יכול נתניהו לפני חודש, עם ליצמן ויעקב נאמן. אבל אין לידו, כבר אמרנו, גרעין עבודה וחשיבה ראוי לשמו. אין מי שיוציא, אין מי שיביא. כולם מכבים שרاפות, גם זה רק כשהגג כבר בוער והלהבות חורכות את הרגליים.
לא דקה אחת קודם. מרוב עיסוק בוועדת טירקל שכח נתניהו שהוא ראש הממשלה, ולא משקיף זר. שהוא אמור להנהיג את העם הזה בשעותיו הקשות ולא "לקרוא לאיפוק". שהוא הקפטן על המגרש, ולא מעודד מהיציע.
כשנכנס לתפקידו נשבע נתניהו לשני עקרונות ברורים: הראשון, הוא הכניעה המוחלטת לכל מה שמריח מ"שלטון החוק". לא מתוך אהבה או כבוד, אלא משיקולי הישרדות. הוא יודע היטב שחבורה מסוימת בתוך "שלטון החוק" היא שגירשה בקלון את אהוד אולמרט מתפקידו. בזכותם ביבי קיים. הוא לא ישכח שכמעט עבר בעצמו סאגה דומה. החקירות ההן, במתקן המשטרה בבת ים, צרובות בנפשו.
הוא החליט שבכל פעם שתתעורר מחלוקת, הוא ירכין ראש ויתמוך, בחריקת שיניים, בשלטון החוק. דעותיו על החברים מרחביה דומות מאד לדעות של אהוד אולמרט, פרופ' דניאל פרידמן וחיים רמון.
אבל מעשיו הפוכים. הוא מעדיף להיות פחדן וצייתן, מאשר צודק ותלוי. ההחלטה השנייה של נתניהו היא לשמור על הברית ההיסטורית שלו עם החרדים ועם הימין.
בפעם הקודמת, כשחזר מוואי פלנטיישן, הימין הפיל אותו. ביבי נשבע שלא עוד. יהיה מה שיהיה, הוא איתם. נכנע לכל גחמה, לכל דרישה, לכל קריצה מבית מדרשו של הרב עובדיה.
והנה, לרוע מזלו, שני אלה מתנגשים. הוא צריך להחליט. אם יילך עם שלטון החוק, הוא עלול לאבד את החרדים האשכנזים בשלב הראשון, וכולם יודעים שאחרי השלב הראשון יבואו שלבים אחרים. אם יילך עם החרדים, יותר דמו במחוזות שלטון החוק.
בקיצור, תסבוכת. איך פותרים אותה? נשארים על הגדר. וזה בדיוק מה שנתניהו עושה מאז שעלה לשלטון. יושב על הגדר, רגל פה רגל שם. מביט מגבוה על העולם. בכל סוגיה עקרונית או מסובכת או כזו שעלולה לגרום לו להסתכסך עם מישהו, הוא בוחר בעמדת הפרשן. המשקיף הזר שמביט על המתרחש במבט קר ו"קורא לכולם לנקוט איפוק".
זוהי מנהיגותו של נתניהו 2010. בזכותה הגענו לאן שהגענו: שפל חסר תקדים במעמדנו הבינלאומי, עד כי אחד הידידים האחרונים, חוסה מריה אסנאר (לשעבר ראש ממשלת ספרד), מזהיר את המערב שלא ייתן לישראל "ליפול"; שפל חסר תקדים ביחסים עם ארצות הברית; הקפאה חסרת תקדים של ההתנחלויות (כולל הקפאה דה פקטו בירושלים!), שלא הניבה ולו פרי מדיני בודד; אובדנה הסופי והמוחלט של טורקיה; שפל חסר תקדים ביחסים עם ירדן; התפוררותו של ציר המדינות הערביות המתונות; השתלטות ציר הרשע; הידוק הטבעת סביב ישראל.
עכשיו זה הולך מטהרן לדמשק לביירות לאיסטנבול ולעזה. עמאן וקהיר על הכוונת; סימנים לחרם כלכלי גלובלי נגד סחורה ישראלית; שפל חמור ביחסים עם אירופה; הסרת המטרייה האמריקאית בנושא הגרעין ואיומים, לראשונה בהיסטוריה, על העמימות המפורסמת; הסתבכות אינסופית בפרשיות שמעיבות על התמונה הכללית, דוגמת המשט הימי, וחיסול מבחוח בדובאי; התאוששות במעמדו הבינלאומי של חמאס; הקלת הסגר על הרצועה (ושוב, ללא כל פרי מדיני); ולמרות כל זאת, המשך שביו של גלעד שליט. והכי חמור: המשך המרוץ האיראני לגרעין, כמעט ללא הפרעה.
ליד נתניהו, יד ימינו והעזר כנגדו, ניצב אהוד ברק. פרשן מפואר בפני עצמו. מעטים יודעים שערב צאתו לחו"ל, דקה לפני הגעת המשט הטורקי לאיזורנו, מינה נתניהו את ברק לאחראי הכולל מטעמו למבצע כולו. זה קרה בכינוס מיוחד של השביעייה, ונתניהו קבע כי הוא מטיל על שר הביטחון לרכז את כל ההיבטים הקשורים בטיפול במשט, לתכלל את כל הפעילויות של כל משרדי הממשלה בעניין ובעצם להיות אחראי מטעם הממשלה לאופרציה כולה.
למה שישתף? הרי צצה לו כאן הזדמנות פז לקושש כמה נקודות בדעת הקהל כשביבי בחו"ל. אחרי שהשייטת תגיע עטורת תהילה לאשדוד, עם הספינות השבויות, הוא יוכל להצטלם שם בנחת, לבדו.
זה, כזכור, לא לגמרי הסתייע. ברק מנסה עכשיו לגרור את כולם לצילום קבוצתי יחד איתו.
וזה גם מסביר את הלהט שבו ברק נלחם בכל הניסיונות למנות ועדת חקירה עם שיניים למהומה ולנזקים שסבלנו בעקבותיה. על פי אחת הגרסאות, ברק איים על נתניהו שאם יקים ועדת חקירה, אין ממשלה.
שתי הלשכות, של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, מכחישות בתוקף. כך או אחרת, ברק לא הסתיר את התנגדותו הנחרצת לוועדה משמעותית, וטען שהוא רוצה "להגן על החיילים" ועל צה"ל. עניינית, ולכל אורך הקריירה שלו, היחיד שעליו מגן ברק באמת, זה הוא עצמו.
הפעם זה יהיה קצת מסובך. בעקבות החשיפה במעריב על אודות הפיצוץ האדיר בלשכת ראש הממשלה בין עוזי ארד לראש הממשלה נתניהו סביב יישום חוק המטה לביטחון לאומי והעובדה שהמטה לביטחון לאומי לא נהנה מהסמכויות שמקנה לו החוק, וגם הפרסום העוקב בגלי צה"ל על כך שכמה שבועות לפני המשט היה אמור להיות דיון באותו מטה בהסתבכויות אפשריות שלו אך שר הביטחון מנע מצה"ל לשגר נציגים לאותו דיון, מתעוררים עכשיו חברי הכנסת.
איתן כבל שיגר מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ותבע לפתוח בחקירה מיידית בחשד להפרת החוק.
במקביל, שיגרו כבל, יחד עם חברי הכנסת יוחנן פלסנר ואריה אלדד מכתבים דחופים ליו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ח"כ צחי הנגבי, בדרישה לזמן לשימוע את מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אלוף יוחנן לוקר, כדי לברר איתו מדוע נמנע מנציגי צה"ל להגיע לדיונים האמורים במטה לביטחון לאומי.
לוקר הוא לא הסיפור. בניגוד למה שנכתב כאן בשבוע שעבר, לוקר אינו זה ששיגר מכתב תשובה לסגנו של ארד, אבריאל בר-יוסף. מלשכת שר הביטחון שיגרו את המכתב הזה. במכתב נאמר שכל זימון לישיבות במטה לביטחון לאומי יבוצע בתיאום עם המזכיר הצבאי, יוחנן לוקר.
כך או אחרת, חוק המטה לביטחון לאומי רובץ ומצהיב, איש לא מיישם אותו, הממסד הצבאי ממשיך לעשות כרצונו ואהוד ברק ממשיך להעדיף לעבוד לבד, בהסתודדויות החשאיות עם נתניהו ולשתף כמה שפחות אנשים במתרחש. בטח שלא קבינט, או מטה לביטחון לאומי. רק כשמתרחשת קטסטרופה הוא ממהר להתנער.
הקורבן הראשון של הנסיבות הוא, בינתיים, עוזי ארד עצמו. בלשכת ראש הממשלה מתרחשת כעת מיני-אינתיפאדה נגדו, בחשד שהוא שהזעיק את מבקר המדינה כדי שיבדוק ויעשה סדר.
פוליטית, אהוד ברק החליט למצות את השלד הבורסאי המכונה מפלגת העבודה עד תום. גם כשנדמה שלא נותרה טיפה נוספת למצוץ מהגוף המיובש הזה, הוא עדיין שם.
אין לו בשלב הזה פלטפורמה אחרת. אולי תהיה לו כזאת, לקראת הבחירות הבאות. הדיבורים על ריצה משותפת עם נתניהו הולכים וגוברים, אבל בינתיים הכל ספקולציות.
השבוע חשף בית המשפט את הדרך האפלה שבה ברק מנסה להפקיד את הקרן הקיימת לישראל בידי מקורבו הנאמן, השר שלום שמחון, כאילו מדובר בעוד בית ברל. הוא, שמחון, כנראה יודע משהו שהאחרים לא, אחרת אי אפשר להסביר את הנחישות שבה הוא מנסה להימלט מאיזור האסון ולצאת מהחיים הפוליטיים.
זה קרה בהתמודדות על ראשות המשמרת הצעירה של המפלגה, שבה הובסה המועמדת של היו"ר, בניגוד לכל התחזיות והציפיות, על פני המועמדת של שלי יחימוביץ'.
מדובר בסיפור פוליטי מרתק במיוחד. להלן התקציר: היו"ר הקודם של המשמרת הצעירה היה מעיין אמודאי.
אופוזיציונר מושבע לברק שמירר את חייו. בין היתר הוא כפה על פואד להשתתף בפריימריז האחרונים, בניגוד לסיכום השריון. ברק, כהרגלו, החליט לפתור את הבעיה באמצעות סיכול ממוקד.
המשמרת הצעירה הושמדה, אמודאי נדרס וסולק. עכשיו, כדי לנצל את ההצלחה, החליטו אנשי ברק לרוץ לבחירות בזק לתפקיד היו"ר והעמידו מטעמם את דר נדלר. הם היו בטוחים שאיש לא יעז להתמודד נגד המנגנון, נגד המפלגה, נגד מי שהיושב ראש רוצה ביקרה. הם טעו. מיכל בירן, העוזרת הפרלמנטרית החרוצה של ח"כ שלי יחימוביץ, החליטה להתמודד.
ועדיין, איש לא התעורר. היו בטוחים שהניצחון מונח בכיס. הגוף הבוחר הם כל צירי הוועידה שמתחת לגיל 35. בסך הכל 270 איש. במקרה כזה, אין ערך לתקשורת, לפרסומים או לספינים. צריך לעבור בין האנשים אחד-אחד. וזה בדיוק מה שעשתה בירן, ומה שעשתה הפטרונית שלה, יחימוביץ'. גם בוז'י הרצוג נחלץ לעזרה, ובסיבוב השני גם עופר עיני.
למועמדות של בירן הוא קרא: "האיום הבירני". ובכן, נקווה שהצלחת האיום הבירני לא תלמד משהו על אחיו הגדול, האיראני. כי בסיבוב הבחירות הראשון הייתה בירן רחוקה שלושה קולות מסף הארבעים אחוז.
היא סיימה ראשונה, נדלר שנייה, ומועמד עצמאי שלישי, אורי ורטמן, במקום השלישי.
עכשיו פרצה לה הפאניקה. אנשי ברק איבדו את שאריות הפאסון שלהם ועבדו בצורה מטורללת. פואד יצא מכליו. הבטיחו לצירים מקום של כבוד בלשכת המפלגה, איימו, התרוצצו. ברק, פואד, וילנאי, ויצמן שירי, המנגנון כולו התגייס.
תוצאות: 126 קולות לבירן, 93 קולות לנדלר. מה שמוכיח, סופית, שנקעה נפשם של החברים במפלגת העבודה מהאיש שמוליך אותם להתרסקות הבלתי נמנעת.
והנה, לסיום, מסרון ששיגרה איילת אזולאי, העוזרת הנאמנה והמיתולוגית של פואד, לכמה אנשים במפלגה, בהם משה סמיה, יו"ר מרחב נתניה בהסתדרות (ואח של יום טוב), פעיל משמעותי במפלגה שסייע למיכל בירן, עם היוודע התוצאות: "מיכל ניצחה. שמעתי שקראת לבוס שלי שקרן. אני מציעה לך שלפני שאתה חושב לחלק ציונים לאחרים, כדאי שתסתכל במראה! אני בוחרת להפסיד עם הראש למעלה ולא לנצח עם קבוצה שאני בזה לה. ותזכור ששלי, עופר, בוז'י, פרץ ועוד אפסים כמוך שווים בסך הכל 126 קולות ביחד! פואד הגדול הגיע לתוצאה לבד. ערב טוב. איילת".
המענה של ברק לתלאות הללו הוצג בפנינו השבוע, ביום רביעי, בהדלפה ל"הארץ": ברק לוחץ על נתניהו להציג תוכנית מדינית ישראלית "אסרטיבית", בחודשים הקרובים. וואו. איך לא חשבנו על זה קודם. ברק, למי ששכח, קורא לנתניהו להציג משהו כבר שנה וחצי. קרא, קורא ויקרא.
עכשיו, עושה רושם, זה דחוף לו יותר מקודם, כי בספטמבר מסתיימת ההקפאה ובוז"י הרצוג מאיים ב"דיון אידיאולוגי" בוועידת המפלגה. לברק עלולים להיגמר התירוצים למה צריך כדי שהוא יישאר שר הביטחון, ורק תוכנית מדינית תציל אותו. שוב, לא מדובר כאן בהצלת המדינה, חלילה. שהרי אצל אהוד ברק, הכל אישי.
מטעמו של פואד נמסר כי השר בן-אליעזר התערב בבחירות רק ביומיים האחרונים, וגם זאת לאחר בקשה מפורשת של אהוד ברק. להביא למעלה מתשעים קולות בשני ימי עבודה זה הישג יפה לכל הדעות, אומרים אנשי פואד.
מי שאוכל את הלב בינתיים הוא שמעון פרס. הנשיא חורק שיניים. מעשה ידיו טובעים בים, מפעל חייו בסכנה. הוא מביט במראות, מקשיב לקולות ולא יודע מה לעשות. בחדרי חדרים, כשאין עיתונאים בסביבה, הוא מגדף את נתניהו במילים שהנייר לא יכול לסבול. הוא מרגיש מרומה. לפני כמה שנים, יכול היה פרס להקים מהומות. בימים אלה, הוא מזכיר יותר הר געש כבוי. פרס יודע שהוא המבוגר האחראי היחיד שיש לנו כאן, אבל הוא כלוא במלכודת דבש של אהדה ציבורית ופופולריות גואה.
הוא יודע שהזמן פועל לרעתנו. הוא חושש מהמשך הידרדרות מהירה, עד כדי חרם כלכלי מתארגן על ישראל, אובדן מוחלט של העולם הערבי, קריסה טוטאלית של תהליך השלום וניכור אמריקאי.
הישועה, על פי פרס, היא צירופה המיידי של קדימה לקואליציה.
כשמסבירים לו שבשביל זה צריך לשנות את קווי היסוד, להפוך את המבנה הקואליציוני ולהקים ממשלה שפויה, הוא מתעלם.
הוא יודע שנתניהו לא מוכן לשמוע על כל אלה, ומעדיף לראות את ציפי לבני ללא תיק, אבל העיקר שתהיה בפנים. זה ישנה את הטון, את האווירה, אומר פרס, זה ייתן תנופה מחודשת. לא בטוח שגם הוא מאמין במה שהוא אומר, אבל בינתיים זה מה שיש.
כשעלה נתניהו לשלטון, ואחרי סדרה ארוכה ומרתקת של שיחות ביניהם, השתכנע הנשיא פרס שביבי מבין את המצב ויודע שצריך לעשות מעשה. שאפשר יהיה לחיות עם הפלסטינים זה לצד זה, או זה בתוך זה, ועדיפה בהרבה האפשרות הראשונה.
היום, פרס מבין שביבי עשה לו הצגה. שאין תרחיש כזה. פרס כבר הבין את זה, אבל טרם הפנים. הוא עדיין משתעשע בתקוות שווא. ממרומי מעמדו וגילו, העניין החשוב באמת זו המדינה. פרס היה כאן מהרגע הראשון והוא מקווה מאוד לא לראות גם את האחרון.
אקו"ם