חזיון קעקועים
הילד רוצה קעקוע? אולי המקרה של ר' וגבי "מקופלת" יוריד אותו מזה
ביום שרב לפני מספר שבועות, ישבתי בבית קפה עם ידיד, איש עסקים רציני שמבוגר ממני. והבנאדם שותק. שותה שחור, מתופף על השולחן בעצבנות ושותק כמו קרפיון בבריכה של הסופר. לפתע ניגש לשולחן שלנו חוזר בתשובה מעדת ה"נח-נחים" שמציע לנו חומר לקריאה. הבחור נוטף זיעה ואני מרחם עליו. חם לו עם ציצית הצמר שמונחת על חולצה שפעם, לפני הרבה שנים, הייתה לבנה. משום מה, לא מסתדר לי שאלוהים, הבוס הגדול, יעביר איזשהו מסר לאנושות, גם לא בחוברת שחור-לבן, באמצעות ברנש עם כתם זיעה כל כך צהוב בבית השחי.
שמתי לב שעל פרק ידו של הצדיק נותרו שאריות ביוגרפיה. גיהוץ לא מוצלח של קעקוע. "לא תודה", אני אומר, "הנחתי בבית". כשהוא מסתלק, פותח ידידי את הפה ומסנן: "הבת שלי רוצה לעשות קעקוע". "בת כמה היא?", אני שואל. "18. היא מתגייסת עוד חודש".
קעקוע , סיפור כאוב להורים - גם אם הם חילונים. לפני הרבה שנים התקשרתי לאבי ע"ה מניו יורק והודעתי לו שאני מתכוון לקעקע את היד. בזמנו, היו לי זרועות שריריות מעבודת הסבלות וביקשתי לאמץ לי תדמית קשוחה עם קעקוע שיבלוט משרוול הדוק של חולצה קצרה. לקחתי ברצינות את הטענה שהעולם מחולק לשני סוגי אנשים. אלה שיש להם קעקוע ואלה שמפחדים מהם. אני רציתי להימנות עם הראשונים. מנגד, אבי האהוב היה לא רק דתי, אלא גם איש חכם שצפה את הבאות.
הייתה שתיקה. דרך הטלפון שמעתי אותו חושב ואז הוא אמר לי: "אם אתה עושה קעקוע, יש לך שתי ברירות. אחת, לא לראות אותי יותר. ושתיים, כשתחזור הביתה, אתה מוריד בדלת את היד עם הקעקוע". כיוון שמצאתי את שתי האפשרויות לא ראויות, קיטרתי אך ויתרתי. היום, בדיעבד, אני מודה לו.
אבל לא לכולם יש התירוץ הדתי מספר ויקרא. מה ידידי בולס השרצים ובועל הנידות יטיף לבתו, שקעקוע הוא מנהג עכו"ם? "נו, יש לך רעיון?" דחק בי. בשלב הזה עוד לא רציתי לחשוף את קלוני בפניו, כך שניסיתי את טקטיקת העתיד הדהוי. "אתה יודע מה?", הצעתי, "תגיד לה שפרפר על הציצי נראה נהדר כשאת בת 20 אבל בגיל 70 הוא נראה כמו עורב". סיפרתי לו גם על בטי. שכנה שלי בעבר. כשהייתה נערת זוהר צעירה וסקסית קעקעה עצמה בעשרות דוגמאות. היום כשבטי גדולה פי שלושה, בכל פעם שהיא זזה ומשמניה רוטטים, הקעקועים נראים כמו סרט מצויר.
"היא רוצה משהו קטן", אמר לי בדכדוך. משהו קטן? לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לו את המעשה בר' וגבי "מקופלת". העניין התחיל מכוונה טובה שלי, פחות או יותר. ביקשתי לעזור לר', שבשמה לא אנקוב משום שכיום היא עורכת דין מצליחה. ר' השתחררה מהצבא וחזרה בשאלה. בחורה מבית דתי ירושלמי אמיד. בוגרת "פלך", ה"לידה" של הדוסיות בירושלים. ובעיקר, ר' נראתה טוב. פרצוף סבבה, אבל גוף שעושה חשק להיות כל היום במאוזן. מכיוון שנחשבתי בין הדתל"שים כטיפוס בעל קשרים מפוקפקים, היא ביררה איתי אם אני מכיר מקעקע טוב שאפשר לסמוך עליו. בדיעבד, הייתי צריך לוותר על התענוג אבל בגלל, בואו נודה על האמת, שחשבתי שאולי ייצא לי משהו (ואכן יצא), עמדתי עם הלשון בחוץ והבטחתי לה שאני מכיר את המקעקע הכי טוב במדינה אם לא במזרח התיכון, ושהיא יכולה לסמוך עליי בעיניים עצומות.
לגבי "מקופלת" היו ידי זהב ופנים שיכלו לשמש פרסומת חיה לאזהרה שתמיד מזהירים
שנה קודם למפגש עם ר' הוא שוחרר מהצבא בנסיבות שיש עמן קלון ושכר מקלט בניין ברחוב רחל אמנו, שישמש אותו כסטודיו קעקועים. מקום מצחין. אולי משום שהמקלט שימש בעבר את אחד השכנים, מתופף מתלמד, כחדר חזרות; עד שהוא עלה על העצבים של השכנים, שזרקו לו שלושה פגרי חתולים לתוך תוף הבס. בכל אופן, ר', "מקופלת" ואני קבענו להיפגש ב"מזרקה" עליה השלום, מאורה מעופשת אך אהובה שפעלה במתחם נחלת שבעה. גבי הגיע עם חוברת רישומי קעקועים. הוא סיפר כי טרח להעתיק אותם ממגזיני הקעקועים הנחשבים בעולם. להזכירכם, באותם ימים לא היה אינטרנט. ר' דפדפה עד שנעצרה מול דפי קליגרפיה סינית.
"סימני המזלות בסינית", הסביר גבי. ר' חשבה קצת, סומק על לחיה. היא הגיעה להחלטה נועזת וביקשה שיקעקע את סימן המזל שלה, בתולה, על הישבן. אגב קעקועים על התחת, נדמה לי שאחד המוצלחים היה של האדמירל והפוליטיקאי הבריטי סר צ'רלס ברספורד, שעל פי דמותו נוצק "ג'ון בול", התשובה הבריטית ל"דוד סם" האמריקאי. סר ברספורד, חובב ציד מושבע, קעקע על אחוריו סצנת ציד שועלים שלמה כשהשועל בורח לתוך החריץ. נשבע לכם, תבדקו אותי.
הזמן חלף, לא שמעתי מר' שנים, עד שיום אחד לפני שלוש שנים היא התקשרה. "מה נשמע? כמה ילדים?", שיחת רעים. ר' התחתנה עם איש היי-טק דתי, עשתה חיל בפרקליטות, שלושה ילדים. הכל טוב. ואז היא שאלה אם אני זוכר את הקעקוע.
"בטח", חייכתי לעצמי בזימה. פתאום השתנה הטון. מתברר שהיא בילתה חופשה בניו יורק וחשה בכאב חד בצד. היא לא לקחה סיכון וניגשה לחדר מיון לבדוק שלא מדובר באפנדיציט. הרופא שבדק אותה היה בחור צעיר ממוצא סיני. הוא שלל אפנדיציט והסביר לה שאלו רק גזים. היא שמה לב שלאורך הבדיקה הוא לא הפסיק לחייך. לבסוף אזרה אומץ ושאלה לפשר החיוך.
הסיני שאל אותה אם היא יודעת מה משמעות כתובת הקעקע שלה. נבוכה, השיבה "בתולה". הוא נענע בראשו לשלילה בעודו מגחך, וסיפר לה כי המשמעות בסינית היא "מאכל זול אבל טעים". מתברר שגבי "מקופלת" הבן זונה העתיק את הסינית מתפריט של מסעדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם