המוסר הכפול של ההומופובים
ביום שבו נוכל להחזיק ידיים ברחוב ולהתנשק, מבלי שהסטרייטים יסננו לעברנו בצביעות "תעשו את זה בבית", נוכל להפסיק עם מצעדי הגאווה. תגובה לאבנר נינו
הגאווה היא על כך שלמרות הניסיון להחביא ולדכא אותנו, אנחנו עדיין נלחמים על הזכויות שמגיעות לנו ולא מוכנים להתפשר על פרסי ניחומים בדמות מרכז גאה בתל אביב, חבר כנסת מוצהר אחד (שני בהיסטוריה כולה), אסי עזר או ראיון בסגנון פוליקר (שאפילו לא העז לומר 'הומו' בקול רם).
הגאווה היא על פינוי הבושה לטובת הזכות לחיות את השונות שבנו מבלי להתנצל, למרות רוצח נתעב שרצח שני נערים השנה, ולמרות השנאה, האלימות והדיכוי המהווים את השגרה בחייהם של הרוב הגר בפריפריה, גם אם ברחובות תל אביב המצב נראה (אך רק נראה) אחרת.
והחגיגה, בניגוד לתפיסתו של מר נינו, היא דווקא בזכותנו לשונות - הטועה לחשוב שאנו מבקשים להיות כמו כולם. לא רק שאנו "לא כמו כולם", אין דבר כזה "כמו כולם". המין האנושי ניחן באינדיבידואליות פרטיו- ובכך ייטב האדם מן המכונה - ואת הייחודיות הזו אנו חוגגים.
ואז אנו מגיעים למוסר הכפול החמקמק הטוען: "אין לי דבר כנגד הומואים, שיעשו מה שהם רוצים אבל למה לנופף בזה?" שגם אבנר נינו אימץ, כדרכם של מיעוטים מדוכאים לקבל על עצמם את הדיכוי בתקווה לשאת חן בעיני הרוב המדכא.
אותו מוסר כפול קובע שנטייה מינית אחרת אינה כדרך הטבע, אך מתעלם מהעובדה שבטבע נטייה חד מינית קיימת במינים רבים ואף הכרחית לשימורם; לועג לבחור הרוקד בבגד ים על המשאית במצעד הגאווה, אך מחייך לבחורה בביקיני המפזזת על המשאית במצעד האהבה; מביט בבוז בי ובבן זוגי הצועדים יד ביד במרכז תל אביב, בעוד הזוג הסטרייט המתגפף לצידנו לא מטריד איש; וזהו אותו מוסר כפול שגורם לבחור צעיר לסנן לעברי: "תעשו את זה בבית" כשאני נושק לאהובי לשלום, ורגע אחר כך לנשק לחברתו.
אותו מוסר כפול טוען כי כיוון שהצלחתי להשיר מעליי את עול הבושה ואני חי את חיי, אני מנופף במיניותי, בעוד למעשה זהו הממסד המנופף בנטייה המינית למולנו בהשתמשו בה כהצדקה לשלילת זכותנו להינשא, לקבל זכויות המוענקות לזוגות צעירים, לחוקי אימוץ ופונדקאות שוויוניים ועוד. אלו הסטרייטים הלוקים בהומופוביה מוסווה המנופפים למולי בנטייתם המינית כשהם חופשיים לבטא את אהבתם
אולם אני אופטימי ובטוח שמה שנחשב היום כמתריס ופרובוקטיבי יהפוך עוד זמן לא רב למקובל ולנורמה - שהרי בתחילת המאה הקודמת שריפת החזיות של הפמיניסטיות נתפסה כפרובוקטיבית וכחתירה כנגד ה"טבע", בעוד מתן זכות הצבעה לנשים סימן את תחילת הקץ. כנראה שמעט פרובוקציה שאינה פוגעת באף אחד הכרחית לקידום מטרות של מיעוט מופלה, שכן כיום נראה שמאבקם השתלם.
המאבק של קהילת ההומואים, לסביות, טרנס וביסקסואלים, הוא גם מאבקם של הסטרייטים ושל החברה כולה, כי כל אחד מאיתנו שונה במשהו מהאחר, כולנו בקבוצת מסוימת מיעוט או מופלים מתישהו - נשים, אתיופים, ערבים, נכים, חד הוריים ואפילו חרדים - וכולנו רוצים לדעת שאם יגיע היום, יהיה מי שיעמוד לצידנו ויצהיר ששונות היא לא סיבה לפגיעה. כי היום זה אני, מחר זה אתה.
הכותב הוא סטודנט שנה ג' לבימוי והוראת תיאטרון במכללת סמינר הקיבוצים וחבר באגודה ההומו-לסבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם