פלא ברמלה: סיפורו של בי"ס בן-צבי
בי"ס בן-צבי ברמלה נחשב במשך שנים למקום אפור עם תדמית אלימה. עד שהגיעה המנהלת החדשה, מרים פרידמן, ששינתה את פניו
רגע לאחר מכן הוא ואמו נכנסים למשרדה של המנהלת מרים פרידמן, לומר שלום. אמא של ר' עוד חוששת. הוא בן הזקונים והוא מתרחק לעיר זרה. "רק שיהיה לו טוב", היא חוזרת ואומרת וכובשת את הדמעות. פרידמן גם לא מצליחה לעצור את הדמעה העקשנית, אבל היא משוכנעת שנעשה כאן הדבר הנכון. מבחינתה, המעבר של תלמיד שלה לפנימייה הוא לא כשלון של בית הספר העירוני, אלא להפך.
"אני מאמינה שהצלנו אותו", היא אומרת. בשנים האחרונות זו המטרה המוצהרת של בית הספר: לשמור על הילדים בתמונה של מערכת החינוך. לא רק בשביל לסמן וי על רשימת השמות שהתקבלה מהעירייה, אלא כדי לקדם אותם באמת. לדאוג כבר בהיותם בכיתה ב', שהם יגיעו לי"ב. אחת הסיבות שהסיפור של בית ספר בן צבי מרתק היא המהפך הפנימי והחיצוני שעבר המוסד.
מבית ספר אפור וכושל למדי, לבית ספר עטור פרסים ופורח לאומנויות. חשוב לציין כי בית ספר בן צבי הוא לא בית הספר היחיד בו נעשית עבודה כזאת. להפך. לאט לאט צומחים עוד בתי ספר שמחליטים לא להצטרף למקהלות המקוננים על מערכת החינוך ופשוט לרכז עבודה ומאמץ ולזנק קדימה.
זה מצריך הרבה חשיבה, וגם מעט מזל לא יזיק. שילוב נדיר של משאבים, צוות מסור ודומיננטי, הורים מעורבים ולא מתערבים, תמיכה של הרשות המקומית ועוד ועוד מרכיבים קיימים במשוואה החמקמקה שמביאה לבית ספר מוצלח.
לרוב אלו דווקא בתי הספר שמכירים מקרוב את התחתית. שיודעים כמה מהר אפשר להישאב לשגרה אפורה במקרה הפחות רע, ושחורה מאלימות ומתחים במקרה הרע. בית ספר בן צבי ברמלה היה כזה. הוא והעיר בה הוא שוכן כאילו התחרו ביניהם למי תהיה תדמית גרועה יותר.
ברמלה מספרים על בית ספר אפור, שכבר שישים שנה התלמידים עוברים בו כמו בתחנת רכבת, נכנסים בכיתה א', יוצאים בכיתה ו', לא הרבה מתרחש באמצע. אבל בשנים האחרונות עוברת העיר מתיחת פנים משמעותית, וראשיה השכילו למקד אנרגיה מיוחדת ולהתניע את המהלך הזה דווקא במערכת החינוך.
המהפך שעבר בן צבי מספק הצצה למה שקורה בתוך בית ספר יסודי ולמשמעות הממשית של מושגים כמו "אוכלוסייה חלשה", "מצב סוציו-אקונומי בעייתי", "הרכב תלמידים הטרוגני" ועוד ועוד. חלק מהתלמידים מגיעים מבתים מאתגרים מבחינה כלכלית וחברתית. חלקם נחשפים לבני משפחה מובטלים או אפילו עבריינים.
חלק אחר מהתלמידים מגיע מסביבה ישראלית ממוצעת, ללא עוני בוטה. תלמידים סטנדרטיים עם פוטנציאל שאינו שונה מאף ילד אחר במדינה. לפני כמה שנים הפוטנציאל לוטש והחלו להפעיל גם תוכנית למחוננים שהיו שם כנראה כל הזמן אבל לא אותרו ולא טופחו. בשורה התחתונה, בן צבי מייצג תפיסה לפיה בית ספר יסודי הוא לא רק השנים הראשונות של הילד במערכת החינוך, אלא גם השנים הקריטיות.
זאת לא חוכמה, אומרים שם, להפעיל תוכניות
"צריך מזל להיוולד בבית טוב, אבל לא משנה מה, כאן זה יהיה אי של שפיות", אומרת המנהלת פרידמן, "כל אדם יכול להתפתח בבית הספר".
מרים פרידמן הגיעה לניהול בית הספר לפני חמש שנים. במשך 23 שנה קודם עבדה כמורה בבית ספר אחר בעיר. "נורא חששתי", היא מודה, "כתושבת העיר הכרתי את בית הספר. התדמית הייתה של בית ספר אלים עם הישגים נמוכים. מדריכים של תוכניות חיצוניות לא רצו להיכנס. תפסתי את הראש ואמרתי 'איזו אוכלוסיה'".
פחדת?
"האמת היא שפחדתי. חששתי להכניס ראש בריא למיטה חולה. יש חשש לקום מהחממה וללכת למקום לא נודע. כשהטלפון צלצל ושאלו אותי מה החלטתי, בעלי אמר לי 'אני איתך'. אמרתי כן. הגעתי לבית הספר. הכל היה אפור. הזדעזעתי כשראיתי את תוצאות המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספריים הנערכים על ידי משרד החינוך ובוחנים מצד אחד הישגים בשפת אם, אנגלית, מתמטיקה ומדעים, ומצד שני תחושות תלמידים ומורים לגבי האווירה בבית הספר, אז"ב). חזרתי הביתה ופשוט בכיתי. אמרתי לבעלי 'אתה לא יודע למה הכנסתי את עצמי'".
אחרי ההלם הראשוני פרידמן נכנסה התחילה לעבוד. הקשיים לא פחתו, להפך. "הצטיירה תמונה לא נעימה של מורות כפופות שלא מאמינות בעצמן, והדבר הכי קשה-לא מאמינות בילדים. כאילו עברו שטיפת מוח כזאת שאומרת הילדים חלשים ולא יכולים.
"לא היה קשר עם ההורים, רק צעקות וצרחות. שמעתי את המורות, הבנתי את הלך הרוח, ואמרתי שמעכשיו דברים ייראו אחרת. כינסתי את ההורים לאסיפת הורים ראשונה. הם חשבו שאני צפונבונית מתל אביב, אמרתי להם 'תרגיעו, אני גם תושבת רמלה'. נפתח דף חדש של אמון".
הזהות הרמלאית שבה ועולה בשיחה. לפרידמן חשובה גאוות היחידה. היא גדלה בעיר, בת למאמן הכדורגל יהודה סלוק, דמות מקומית ידועה. היא עצמה שיחקה במשך שנים בקבוצת הנשים של אליצור רמלה, אחת הקבוצות החזקות בארץ.
לפני כעשרים שנה פרשה לטובת עולם החינוך. אחד ממכריה סיפר השבוע שאת האופי של הכדורסל: התחרותיות, הנחישות, העבודה הקבוצתית, היא העתיקה מהפרקט לבית הספר. מבחינתה האפיזודה הכדורסלנית שייכת לעבר, או מקסימום עוד מרכיב בהזדהות המוחלטת שלה עם העיר.
אז איך בעצם משנים אופי של בית ספר? המוטו של "בן צבי" הוא "לכל אחד מגיע וכל אחד יכול". המורים התגייסו לטובת המהפך, והחלו לשנות את הטון. נעשתה עבודה רצינית של איתור תלמידים מתקשים מצד אחד ותלמידים מחוננים מצד שני, על מנת שתהיה הכוונה טובה יותר. הוקמה גם כיתת תלמידים לקויי למידה.
משרד החינוך ועיריית רמלה התחילו להפעיל בבית הספר את רפורמת "אופק חדש" ואת "יום חינוך ארוך". "יש המון ילדים עם יכולות אדירות", אומרת פרידמן, "וזה כבר לא משנה מאיזה בית הם הגיעו. אם האבא בבית סוהר או ההורים גרושים, או שזה הילד העשירי במשפחה. זה אומר שהילד לא יכול להיות מצטיין?".
בבית הספר התחילו להפעיל מנגנוני חיזוק. לצ'פר ילדים בכרטיסים ותעודות כבוד, לערוך טיולי מצטיינים, לא רק למי שקיבל ציון טוב, אלא גם למי שהתבלט מבחינה ערכית וחברתית. המורות התחילו בסבבי ביקורי בית וההורים הפכו לשותפים פעילים יותר. גביית תשלומי הורים עומדת על 92 אחוז. אם לתלמיד באמת אין כסף לצאת לטיול או לשלם על ההזנה הפועלת בבית הספר, מגיעים להסדר על הנחה, אבל משהו הוא ישלם. כי זו הגישה החינוכית העקרונית.
מאחורי הקלעים, בשקט, בבית הספר מארגנים לפעמים חבילות בגדים או מזון לבתים של תלמידים נזקקים. היו גם מורות שתרמו באופן פרטי תווי שי שקיבלו. גם הילדים התחילו לתת. לא כסף, אלא עבודה התנדבותית בקהילה. מחונכות לתלמידי כיתת לקויי הלמידה ועד פעילויות שונות במרכזי רווחה בעיר. ככה הם הבינו שיש פרופורציות, שיכול להיות יותר גרוע.
במקביל החליטו בבית הספר להתלבש גם על בעיות המשמעת. המורים והמנהלת כתבו תקנון, בתיאום עם ההורים, שהגדיר בדיוק מה הגבולות של ההתנהגות בבית הספר. זה התחיל לאט, אבל חלחל.
"מלבד התקנון הכנסנו גם הפסקות פעילות ותורנויות במגרשים וזה הביא לרגיעה", מספרת פרידמן, "אין בית ספר בלי אלימות. זה לא הגיוני, אבל רמת האלימות ירדה מאוד".
בית הספר הטרוגני למדי. לומדים בו כ-350 תלמידים , 15 אחוז מהם בני העדה האתיופית, שמונה אחוז יוצאי חבר העמים, שישה אחוז ערבים-ישראלים, חמישה אחוז עולים מדרום-אמריקה והיתר צברים. בדירוג הסוציו-אקונומי עומד בית הספר על 6.86 (כשהמצב הסוציו-אקונומי הטוב ביותר הוא 0 והרע ביותר הוא 10).
מסביב המשיכו להתייחס לבית הספר כאל מקשה אחת של "אוכלוסייה בעייתית". מפקח לשעבר שעבד עם בית הספר אמר פעם לפרידמן 'מה לעשות, זאת אוכלוסייה קשה'. "אמרתי לו שאם עוד פעם אחת הוא יגיד לי שזאת אוכלוסייה קשה אני פשוט לא נשארת. מצפים לאותה בינוניות כל הזמן, לאותו מכנה משותף נמוך, ואני לא מוכנה לשמוע את זה".
כאמור, הכוח של בית הספר טמון במשימת מניעת הנשירה כבר בגיל בית הספר היסודי. פרידמן אומרת שכבר בגיל הזה ניתן לזהות מי התלמידים שללא הכוונה מיוחדת לא יסיימו 12 שנות לימוד. "החלטנו לתת את המענה שנותנים בדרך כלל בתיכון כבר ביסודי, כדי שלא יהיה מאוחר מדי. הקמנו ועדה שכוללת נוירולוג, פסיכיאטר, מורה, מנהלת, יועצת, ואם יש לילד בעיה היא עולה על השולחן ומחפשים איך להתמודד איתה".
איך משאירים ילד במסגרת? עכשיו למשל הם מחפשים מטבח שיעסיק ילד שמתקשה בבית הספר, אבל מאוד אוהב לבשל, בתקווה ששעות בישול יפקסו אותו גם על הלימודים. ילדים אחרים הופנו לחממה שהוקמה בבית הספר על מנת שהתלמידים ימצאו נקודת אחיזה. במקרים אחרים הכתובת היא הפנייה לפנימייה, מתוך תפיסה שלפעמים ילד צריך להתרחק מהסביבה המוכרת כדי לצמוח. לפעמים נדמה שיש קבוצות של אוכלוסיות מסוימות שהמערכת פשוט רוצה להעביר אותם את השנים האלה ולסמן וי.
"נכון. וזה מטריף אותי", אומרת פרידמן, "עם עבודה נכונה אפשר להרוויח את הילדים האלה. היום המורות לא מוותרות לאף תלמיד, ורק מעלים את הרף. ילדים שהיו חלשים בלימודים, מרגישים עכשיו שווים. שינוי לא קורה בבת אחת. אבל אם בתחילת השנה שאני שואלת ילדה מה היא רוצה להיות והיא עונה שהיא רוצה להיות מניקוריסטית, ועכשיו היא אומרת שהיא רוצה להיות רופאה, זה שינוי. הגישה של התלמידים השתנתה כי הרעיון הוא להחדיר להם שהם מסוגלים ליותר ולא לוותר להם".
יש פספוסים?
"הלוואי שהיה לי פתרון קסם לכל הילדים. אבל כל ילד מטופל ומחפשים פתרונות. זה גם תלוי במידה רבה בבית. אם היה אפשר להוציא רשיון להורים הייתי עושה את זה. יש ילדים שאם הם היו נולדים בבית אחר, היה קורה להם משהו אחר. זה מתחיל בבית וממשיך בבית הספר.
"אם יש מורה שרק מעביר שיעור ולא מתערב במה שקורה בבית ולא עוקב אחרי מצב התלמיד - אותי זה מטריף. ההורים רואים שבית הספר לא מוותר לילד ושיש עקביות וזה מביא לשינוי. העיקר הוא להבין שהכל אפשרי. אם ילד מגיע למצב של רצון, אין דבר כזה שהוא יחשוב שהוא אפס ולא יכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם