להתמודד עם העבר: האות הגרמני לפיוס
כריסטוף הגיע לישראל מגרמניה כדי לטפל בפרידריקה כהנסיוס ונורה יופה, שתי ניצולות שואה שלעולם יזכרו את הזוועה שעברו בארצו. ביחד הם מתגברים על מטעני העבר ומדברים על הכל. "מאד מרשים אותי לראות שיש אנשים שרוצים לדבר איתך ולהכיר אותך למרות כל מה שקרה. זאת חוויה מאד מיוחדת עבורי"
כריסטוף טודטר הוא צעיר גרמני בן 20. פעמיים בשבוע הוא מגיע לביתה של פרידריקה בנהריה ומלמד אותה להשתמש במחשב. הוא בא מכפר קטן בשם דיימרן בצפון מערב גרמניה. בישראל הוא נמצא כמעט שנה. הוא ביקר בארץ לראשונה בשנת 2007 במסגרת חילופי משלחות נוער. כשסיים את התיכון, העדיף לעשות שירות לאומי. כך נוצר הקשר עם "אות הכפרה והשלום".
"אות הכפרה והשלום" הוא ארגון מתנדבים שנוסד על ידי נוצרים גרמנים המבקשים להתמודד עם התקופה הנאצית בהיסטוריה של גרמניה. במסמך ההסברה של הארגון נכתב: "אנחנו הגרמנים פתחנו במלחמת העולם השנייה ולכן אנו אשמים יותר מכל עם אחר בהבאת סבל לא יתואר על האנושות. תוך מרד זדוני נגד האלוהים רצחנו מיליוני יהודים. גם אלו מאתנו שלא הסכימו לכך וששרדו – לא עשו די בכדי למנוע את החטא".
"אין עדיין שלום, כי עסקנו מעט מדי בפיוס. אנו פונים לעמים שסבלו אלימות בגללנו, שיאפשרו לנו בידינו ובמעשינו לעשות משהו טוב בארצותיהם ולהוציא אל הפועל את האות לפיוס. הבה נתחיל בפולין, ברוסיה ובישראל, שבעמיהן פגענו באורח האנוש ביותר".
לדברי כריסטוף, "למדנו בכנסייה שישראל היא ארץ התנ"ך, ששם כל הדברים קרו". ההורים שלו היו מאחוריו בבחירה הזאת. "אמא שלי עודדה אותי כבר ב-2007 לצאת לטיול בישראל", הוא נזכר.
כריסטוף פגש את פרידריקה לראשונה בסניף של "עמך" בנהריה. "עמך" היא עמותה ארצית העוסקת במתן תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני הדור השני. העמותה פתחה את שעריה ומאפשרת למתנדבי "אות הכפרה והשלום" מפגש עם ניצולי שואה.
כריסטוף ופרידריקה מדברים על הכל. היא מספרת לו על הילדות שלה, על התואר בפילוסופיה שעשתה בפולין וגם על המלחמה ההיא.
פרידריקה מראה לו תמונות. "זאת המשפחה שלי, 19 ליולי 1939. כל המשפחה הלכו שם", היא אומרת והכאב נשמע בקולה. "כולם. אבא, אמא, אחותי, סבא, סבתא, דודים, דודות, בני דודים" – היא מצביעה
מאז שיצאה ממחנה הריכוז, היא הפסיקה לישון בלילה. עד היום היא לוקחת כדורי שינה. היא מספרת שבעזרתם היא לפעמים מצליחה להירדם לשעתיים.
"לאחר המלחמה חשבתי למה דווקא אני נשארתי בחיים", היא נזכרת. "למה כולם – כל כך הרבה אנשים טובים – כבר אינם ואני נשארתי? לא יודעת. אבל כולם נתנו לי תשובה שזה היה התפקיד שלי – אולי מאלוהים – שנשארתי כדי לספר".
את מסוגלת לסלוח?
"אי אפשר לשכוח ואי אפשר לסלוח על מה שהם עשו. אני לא רוצה לחשוב על הרוצחים. אבל כבר במלחמה הבנתי שיש גרמנים שהם בני אנוש. הרבה פעמים אני חושבת על הגרמני הזה שב-1939 ניסה להציל את החיים שלנו ואמר לנו שכדאי שנברח".
איך הפגישות עם כריסטוף?
"בחור נהדר. הוא כמו הבן שלי. אני שמחה שיש כאלה כמו הבחור הצעיר הזה, הלוואי יותר. הוא מלמד אותי להשתמש בקומפיוטר. אני כותבת ופתאום אני לא יודעת הלאה והוא מראה לי איך. אבל אני עוד לא תלמידה טובה".
פרידריקה פורצת בצחוק מתגלגל. "אני תמיד שמחה אם הוא בא. הוא בן אדם. הוא עוזר לי ויש לו סבלנות. ואנחנו ביחד מדברים על הנושא. הוא שואל, אני מספרת על עצמי והוא מספר לי על המשפחה שלו".
כריסטוף לא ישכח איך באחת הפגישות הראשונות שלו עם ניצולים, עוד לפני שהציג את עצמו, היה אדם שאמר לו: "אני יודע שאתה מגרמניה, ואני לא רוצה לדבר גרמנית ולא רוצה לשמוע גרמנית".
איך הרגשת?
"הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום נגד זה. כן, אני שייך לעם הגרמני; אבל לא בחרתי בזה".
אתה מרגיש שאתה צריך לכפר על משהו?
"אני חושב שחשוב להראות שהמנטליות בגרמניה השתנתה, שלמדנו מהטעויות שנעשו בהיסטוריה. חשוב לשמוע מאנשים שסבלו בעצמם ממה שקרה, ולא רק מהתקשורת. הניצולים הולכים ונעשים זקנים, ועוד כמה שנים לא תהיה לנו אפשרות לשמוע את הסיפור שלהם".
האירוע שהכי השפיע על כריסטוף בארץ היה פגישה מקרית עם סבא של מתנדב ישראלי שהכיר. בשיחתם עלה שם של מחנה ריכוז שבו הסבא היה, ומתברר שהמחנה ממוקם ממש ליד ביתו של כריסטוף. "נזכרתי שהייתי שם כשהייתי בן 14. אבל אז ראיתי רק כמה קברים עם מצבות ועליהן שמות של יהודים. וכשהוא סיפר לי על זה, פתאום המצבות האלו קיבלו פנים".
כריסטוף מסביר שבמוסדות החינוך בגרמניה עוסקים בנושא השואה. "לומדים שם על מחנות ההשמדה ומעלים לדיון את נושא התעמולה ואיך שהנאצים השפיעו אז על כל כך הרבה אנשים. מנסים להבין איך זה יכל לקרות".
אתה מרגיש אחריות בפעילות שלך בישראל?
"יש לי את ההזדמנות לעשות כאן את מה שאני עושה ואני רוצה ללמוד מהפגישות האלה ושאוכל להביא את החוויה הזאת לגרמניה ולדבר עליה, כי אין מספיק ידע והבנה בנושא".
איך זה לעזור לאנשים עם מטען כזה גדול נגד גרמניה ונגד גרמנים?
"זה קשה, כי גם אם אתה אומר שזאת לא אשמתך ואתה לא יכול להחזיר אחורה את מה שקרה – אתה הרי מגרמניה, ובאת מהמקום שבאו האנשים האלה שעשו את הדברים האלה. אבל זה עדיין מאוד מרשים שיש אנשים שרוצים לדבר איתך ולהכיר אותך למרות כל מה שקרה. זאת חוויה מאוד מיוחדת".
נורה יופה הייתה במחנה ההשמדה אושוויץ במשך כשנה. "יוזף מנגלה" – היא אומרת והשם הזה מעביר בי חלחלה – "סימן ימינה, שמאלה – חיים או מוות. אותי הוא שלח לעבוד". אמה נראתה צעירה וחשבו שהיא אחותה. כך שתיהן שרדו. "אם היו יודעים שהיא אמא שלי – היו הורגים אותה".
"פברואר 1945. היתה צעדה של מוות". את המילה האחרונה נורה אומרת בהדגשה מצמררת. אבא שלה היה בטוח שהיא מתה, ומהייאוש הוא סירב ללכת. "אז הוא קיבל כדור מהגרמנים".
מה את עוד זוכרת משם?
"אני זוכרת את כל מה שאני רוצה לשכוח. אי אפשר לשכוח. ארבע פעמים נסעתי לשם ותמיד חשבתי אולי אפשר איזה מעגל לסגור. אבל אין מעגל שסוגרים. אני לא רוצה לבוא לשם יותר. ואף פעם לא סיפרתי לילדים. גם היום קשה לי לספר. זה גם דברים שאי אפשר לספר".
יצא לך לחשוב למה דווקא את נשארת בחיים?
"מפני שעבדתי ורציתי להיות חזקה. רציתי להראות לאמא שלי כמה אני יכולה. אבל כיום אין לי שום שנאה בפנים".
מה דעתך על הפעילות של "אות הכפרה והשלום"?
"מאוד יפה. יש לי תקווה שיותר אנשים יהיו בזה".
אנחנו עוברים לחדר, מול המחשב. נורה מתיישבת ליד כריסטוף והוא מלמד אותה לגלוש באינטרנט. השיחה שלהם מתנהלת בגרמנית. כריסטוף מסביר בשקט, בסבלנות, מחזיק בידיה ומכוון אותה. היא מחייכת, נהנית מכל רגע, שואלת שאלות.
כריסטוף מראה לנורה איך שולחים מייל. היא לוחצת על כפתור OK ושולחת מייל. נורה משמיעה קריאת ניצחון, גאה בהצלחה שלה. "כן!", היא חותמת את ההישג.
הוא מראה לה איך להכניס כתובת של אתר. "ועכשיו להוסיף לכתובת נקודה de – עבור Deutschland", הוא מכתיב לה כתובת אינטרנט של אתר חדשות גרמני. נורה מוסיפה את הסיומת של גרמניה. היא מסתכלת באתר מספר שניות. "טוב, זה לא מעניין אותי", היא אומרת.
ואז כריסטוף מנחה את נורה להיכנס לאתר העמותה. רואים פרסום על כנס קרוב של "אות הכפרה והשלום" בברלין, ונורה שואלת אם הוא הולך לשם. "לא. אני כאן, בישראל", הוא עונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם