ראשי » חדשות » פוליטי מדיניגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

ברק רוצה לחלוק את הכישלון עם יעלון

כשרצה את תיק הביטחון ברק חטף לו אותו ברגע האחרון. עכשיו ברק רוצה לחלוק איתו את "מחדל המשט". אבל בוגי יעלון לא מתכוון להתקפל

בלילה שבין יום ראשון לשני, בשבוע שעבר, נם השר משה (בוגי) יעלון את שנתו, ללא כל הפרעה. עם יצירת המגע הראשון בין חיל הים לאוניות המשט הטורקי, הטלפון לא צלצל. כשניתנה ההוראה להשתלט על האוניות איש לא התקשר. כשהתברר שיש הסתבכות על המרמרה, אף אחד לא עדכן.

בוגי לא עודכן ביום שלפני, לא קיבל התראה בשעות שלפני וגם לא שמע מאף אחד שום דבר במהלך הלילה, או בבוקר שאחריו. כל מה שידע היה מקריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה. כמונו. מצד שני, בניגוד לנו, הוא היה באותם ימים, בהיעדרו של נתניהו מהארץ, ממלא המקום.

הוא היה, בעצם, אחראי לניהול המדינה. עכשיו, כשוועדות החקירה/בדיקה הולכות ומצטברות מולנו, יכול להיות שינסו להטיל גם עליו אחריות. הוא יטיל אותה בחזרה.

מי ששאל את עצמו השבוע מה מתסכל את יעלון, איך הוא מסתבך שוב בפליטות פה מביכות ובציטוטים שהוצאו מהקשרם, לא ידע עד כמה בוגי זעם, ולמה. נכון, לאיש יצא מוניטין של מי שתמיד צריך להסביר למה הוא התכוון. דבריו יצאו כל כך הרבה פעמים מהקשרם, עד כי נדמה שהאיש עצמו יצא מהקשרו. כמו הרב עובדיה, יעלון זקוק תמיד למישהו שינקה אחריו, שיסביר שלא התכוון, או כן התכוון.

ובכל זאת, הפעם זה נראה שונה. יש כאן קייס שצריך לעניין את כולנו. השבוע, בכנסת, יעלון דיבר עם כמה אנשים. פרק את אשר על לבו. מדבריו עולה תמונה קשה. נכון, אהוד ברק לא ספר אותו ולא הניח לו להתקרב למבצע, ויש כאן לא מעט פוליטיקה וגם די הרבה פולקלור, אבל ניתן ללמוד מכל זה גם על צורת ניהול העניינים.

על החלטורה. על הכוחנות, המרפקים, הניסיונות המגושמים לארגן מבצע פוטוגני ולא לתת לאף אחד להתקרב למצלמות. כשהפוטוגניות של המבצע מתפוצצת ברעש גדול והופכת לאסון קולוסאלי בינלאומי, מגיע תור התירוצים. עכשיו, פתאום רוצים לחלוק את זה איתו. אבל הוא לא רוצה לחלוק. הוא חלק מספיק. הוא רצה להיות שר ביטחון, אבל ברק חטף את זה ממנו ברגע האחרון ועכשיו הוא שוקד על בניית כוחו הפוליטי. בעיקר דרך המתנחלים.

האיש הרע האולטימטיבי של הפרשה הזו הוא, על פי יעלון, אהוד ברק. הוא, ולא אחר. אין בלתו. לראש הממשלה אין לו טענות מיוחדות. או שיש לו והוא מעדיף לשמור אותן לעצמו. בימים אלה עדיפה חזית אחת.

יעלון לא דיבר השבוע, לא תדרך ולא התראיין. אבל זה מה שהוא חושב: שר הביטחון פעל לבד, נקודה. לא דיבר, לא עדכן, לא התייעץ ולא דיווח. לא לפני המבצע, לא במהלכו, וגם לא אחריו.

הוא הפגין אטימות וחוסר אחריות לאומית. גם הרמטכ"ל גבי אשכנזי חשב, על פי מקורבי יעלון, שצריך להביא מבצע כזה לאישור הקבינט. אבל ברק חסם הכל. לא נתן לאף אחד להתקרב. מבחינתו, כל זה הבל הבלים ושיפסיקו לבלבל את המוח. מספיק שביבי והוא עם יד יציבה על ההגה, לא בכל דבר צריך לערב קבינט.

וזה חבל, אומרים אלה שנחשפו ליעלון השבוע, זה כל כך חבל, כי ברק יכול היה למצוא בבוגי שותף יעיל. הרי בכל זאת, לבוגי יש ניסיון. הרי כמו ברק, גם הוא היה רמטכ"ל. יש לו רקורד. לא מעט מבצעים מסובכים בהרבה מהעלייה על המרמרה תלויים על חגורתו. אבל ברק לא רצה שותפים. הרי זה מבצע פשוט, קלי-קלות, החבר'ה ישתלשלו אל הסיפון, יבהילו את פעילי השלום ההמומים ויבואו להצטלם עם שר הביטחון באשדוד, לא? אז זהו, שלא.

גם אחרי שהמבצע הסתבך, בשעות הבוקר המוקדמות, ברק המשיך לבד. לא הרים טלפון ליעלון, לא עדכן, לא שיתף, לא התלבט. גם ביבי לא. ממקומו בטורונטו ראש הממשלה לא טרח בשלבים האלה לעדכן את ממלא מקומו או להיוועץ בו. אגב, לא רק ממלא המקום, גם ציפי לבני, יושבת ראש האופוזיציה, התקשרה באותו בוקר לנתניהו והשאירה הודעה. ביבי חזר אליה - תחזיקו חזק - ביום רביעי, כעבור עשרה ימים תמימים.

בבוקר, כשקם יעלון אל הכותרות ואל הידיעות שלפיהן נהרגו על המרמרה כ-20 פעילי שלום, רצה יעלון לכנס את הקבינט. ואם לא קבינט, לפחות התייעצות שרים. או התייעצות ביטחונית. גם זה נחסם. מלשכת שר הביטחון הבהירו שאי אפשר עכשיו, שאין זמן, שהעסק בעיצומו. חוץ מזה, היה מי שהראה ללשכת יעלון חוות דעת משפטית שאומרת כי ממלא מקום ראש ממשלה לא יכול לכנס קבינט.

אז יעלון, במקום לכנס קבינט, התכנס בעצמו. השבוע, הכל התפרץ החוצה. בעצם, לא הכל. אפילו לא הרוב. בסביבתו של יעלון מבעבע הזעם על ברק. לא רק שלא שיתף, אומרים שם, הוא הפעיל מיסוך. במאמץ האובססיבי לבנות את "מר ביטחון" מחדש, נבנתה מערכת של מידור ומיסוך שלא נתנה לאף אחד להתקרב לתהילה.

התעלמות מוחלטת מצד אחד, והליכה עם הראש לתוך הקיר מן העבר השני. אצל ברק הכל זה אני ואני ואני ואני. כשמשהו משתבש זה הופך פתאום, בחשאי, לאנחנו. ואתה קם בבוקר, הם אומרים, ורואה את התוצאה ומנסה למזער את הנזקים, ושואל את עצמך איך שולחים מדינה להתרסק ככה. הרי אילו זה היה מצליח, נפוליאון שלנו היה חוגג עד כלות. אבל זה לא הצליח, ועכשיו הוא גורר את כולנו יחד איתו למצולות.

תגובת לשכת ברק: "בישיבת שרי השביעייה שנערכה ביום רביעי לפני המשט תמך השר יעלון בביצוע המבצע כפי שהוצג עלי ידי הרמטכ"ל. כל שרי השביעייה (כולל שטייניץ שזומן אליה) תמכו. השר ברק ולשכתו עדכנו מעת לעת את השר יעלון בימים שקדמו למשט וביום ההשתלטות על המשט. יעלון עודכן באופן שוטף באמצעות המזכירות הביטחונית של משרד ראש הממשלה".

עוד שאלה שצריכה להישאל היא עד כמה היה בנימין נתניהו מעורב. האם ידע הכל? האם היה ער לסיכונים? או שמא מערכת המיסוך היעילה של ברק הופעלה גם עליו. הרי ברק, על פי כמה גורמים המקורבים לנעשה, ממש מכשף את נתניהו. ממגנט ומהפנט אותו. מישהו, מחוץ למערכת הפוליטית, הצמיד לצמד המוביל הזה את הכינוי "אני, ואפסי עוד".

אגב , היה בכל זאת השבוע מנצח אחד בצד שלנו. קוראים לו סילבן שלום. גם הוא, כמו בוגי יעלון, אוחז בתואר "המשנה לראש הממשלה". אלא שהוא, המשנה הדחוי והלא רצוי, לא קיבל את הפריבילגיה להחליף את נתניהו באותם ימים. לפעמים צריך לדעת איפה לא להיות. עכשיו שלום יכול לשבת בנחת מול הטלוויזיה, לשלב רגליים, לראות מונדיאל וליהנות מכל רגע.

מי שכבר לא ייהנה הוא היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד. "מעריב" חשף השבוע פיצוץ גדול שהתרחש בין ארד לנתניהו. הוא כלל מריבה קשה במיוחד, מכתב התפטרות שהונח ונמשך, איומים הדדיים, צעקות עד לב השמים וניסיונות הרגעה. בעקבות הפרסום, חשף ספי עובדיה בגלי צה"ל כי כשבועיים לפני אירועי המשט היה אמור להתקיים במטה לביטחון לאומי דיון בנושא (שאמור היה גם לעסוק בפוטנציאל ההסתבכות שלו), אבל נציגי משרד הביטחון וצה"ל שהוזמנו אליו פשוט לא באו.

בעקבות הדיון שלא היה, שיגר סגנו של ארד במטה לביטחון לאומי, תא"ל (במילואים) אבריאל בר יוסף, סדרת מכתבים נזעמת לכל הנוגעים בדבר. היא כללה גם חוות דעת משפטית של היועצים המשפטיים במטה, לפיה מערכת הביטחון, משר הביטחון ודרומה, מפרה את חוק המטה לביטחון לאומי שאושר בכנסת ב-2008.

בעקבות שיגור המכתבים יצא מכתב תשובה דווקא מהמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף יוחנן לוקר. הכל, כתב לוקר, צריך להיות מתואם דרכו, ולא דרך המל"ל. אחר כך שמע בר יוסף את אותם דברים גם בלשכת שר הביטחון. ואחר כך, כשהחברים הבינו שזו בעצם עברה על החוק, הם מיהרו להגדיר את המכתב של לוקר כ"טעות".

טעות , מתברר, לעולם חוזרת. אלף ועדות חקירה וחוק אחד לא יצליחו לשנות את המערכת. נכון, ארד הוא איש קשה, אולי האיש הכי קשה, ואפשר להבין את אלה שלא ששים להקריב את עצמם ולהתייצב לדיונים אצלו, אבל הדיון המדובר אמור היה להתנהל בראשותו של תא"ל בר יוסף, שהוא איש חיל הים, והיה אמור להשתתף בו גם קצין נוסף שעובד היום במטה לביטחון לאומי, שהיה פעם מפקד השייטת. יכול להיות שהיו עולים שם תרחישים או התראות, או רעיונות שהיו מונעים מאיתנו את הפדיחה בלב ים?

בהחלט יכול להיות. וגם אם לא, את החוק צריך לכבד. את המוטציה שקרויה "המזכיר הצבאי של ראש הממשלה" חובה לביית. גם מערכת הביטחון צריכה ללמוד להתכופף.

תגובת לשכת ברק: "בצה"ל ובמערכת הביטחון טופל נושא עצירת המשט במשך שבועות בהליך תיאום מקיף שהשתתפו בו כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, כולל משרד ראש הממשלה והגופים הכפופים אליו. אכן, באחד מדיוני המל"ל כמה שבועות לפני המשט לא השתתפו נציגי צה"ל, וזאת בתיאום עם המזכירות הצבאית של משרד ראש הממשלה".

כל זה לא מקטין במאומה את המהומה אשר לה גורם, באופן תמידי, היועץ לביטחון לאומי. עוזי ארד כמעט מוחרם במערכת הביטחון, לא מתלווה לביקוריו של נתניהו בצה"ל ונראה כמי שמצוי בתוך מסע ג'יהאד אישי אינסופי נגד כולם. זה לא שיש לו פתיל קצר. פשוט אין לו פתיל. בלוטות הזעם שלו מפותחות ומחוברות בחיבור ישיר ומהיר לפה הקוצף.

מצד שני, ארד הוא אדם שאומר תמיד את דעתו ולא עושה חשבון לאף אחד. ראש המוסד מאיר דגן לא סופר אותו, מי שמנסה לשמור על הקשר עמו הוא ראש אגף המודיעין ח' אבל ארד מתקוטט ונעלב.
במוסד טוענים שהחוק שבו מנפנף ארד לא אמור למנוע מראש המוסד להמשיך ליהנות מנגישות ישירה לראש הממשלה.

החוק הזה, אומרים במוסד, לא הופך את המטה לביטחון לאומי ל"יחידת העל של המודיעין בישראל". כאן, הם אומרים, זה לא אמריקה. הפרשנות המרחיבה של ארד לחוק מוכרת היטב גם בשאר זרועות הביטחון. לא ייתכן, אומרים בצבא, שכל החלופות הצבאיות, המבצעים הכמוסים ושאר העניינים יוצגו קודם לארד ורק אחר כך לראש הממשלה. לא יכול להיות שכל המידע המודיעיני הכמוס יעבור קודם דרכו ויגיע רק אחר כך למקבלי ההחלטות. מה, הוא הופך להיות רמטכ"ל-על של המדינה?

הוויכוח מושפע במקרה הזה מהאיש עצמו. אם בתפקיד הזה היה מכהן אדם מקובל, שאינו מעורר מחלוקת ומחרחר מדנים ונהנה מהערכת המערכת (עמוס גלעד או גבי אשכנזי, נניח), הכל היה נשמע הגיוני יותר. כיוון שמדובר בארד, שחרבו מתהפכת פעמיים ביום על כולם, יש בעיה. המטה לביטחון לאומי בראשותו מונה כבר כ-60 מומחים שיושבים וטורחים ועובדים וחושבים (באותו בניין שבו יושב השר לעניינים אסטרטגיים בוגי יעלון, אך בנתק הדדי מוחלט), אבל אף אחד לא ממש סופר אותם.

המטה לביטחון לאומי האמיתי של מדינת ישראל מצומצם בהרבה ממנו. הוא לא פועל מכוח חוק, אין עליו פיקוח וחבריו מבלים מאות שעות, לפעמים ימים שלמים, בברבורים. קוראים לו "השביעייה".
וככה זה גם נראה. החברים יושבים אל תוך הנצח. לפעמים זה נגמר בשלוש לפנות בוקר ועדיין, אין החלטה על פורמט החקירה. מחכים. למה? למונדיאל. יש כאלה שאומרים שם, ברצינות, שרק המונדיאל יציל אותנו.

העולם ישכח מהמרמרה הזאת ויניח לנו. מדובר בתקוות שווא. מרכז המידע למודיעין וטרור בראשותו של אפרים ארליך כבר חישב שבסביבות עשרה משטים חדשים נמצאים כעת בשלבי התארגנות. על פי דוח של המרכז שפורסם השבוע, הממשלה הטורקית וראש הממשלה ארדואן ידעו, תכננו וארגנו את המשט הזה. ישראל נפלה למלכודת שטמן לה ארדואן, שזקוק לארגן לעצמו התאוששות בדעת הקהל הטורקית ועושה את זה על גבנו.

אגב, הטורקים דאגו לעדכן ולהרגיע את המודיעין בישראל בטרם המשט והבטיחו שהמרמרה נקייה מטרור ולא צפויה עליה אלימות. המציאות הייתה הפוכה. באיסטנבול הועמסו על המרמרה 40 הפעילים האלימים, בלי בידוק, עם הרבה כסף, מעט מאוד דרכונים ועם כוונות ג'יהאד. באנטליה עלו עליה פעילי השלום האמיתיים, שבעצם היו בני ערובה ללא ידיעתם.

לא היה קשר בין הסיפונים התחתונים של פעילי השלום לסיפון העליון של הכנופיה המאורגנת, שעליו נחתו לוחמי השייטת. כל השאר, היסטוריה. ארדואן רימה את ישראל בדיוק כמו שאובמה רימה אותה שבוע קודם, בפרשת ההצבעה בוועידת הגרעין. ישראל ממשיכה לצעוד לתוך כל המלכודות הללו שנטמנות לרגליה תוך הפגנת קלות דעת וזחיחות בלתי נתפסת.

קליפ קצר ומקורי שהקליטו חברי "לאטמה", אתר אינטרנט ישראלי המשויך לימין, עלה ליוטיוב, כבש את הרשת והיווה קרן אור בודדה באפלה התקשורתית-הסברתית שבעקבות אירועי המשט הטורקי. מה שמוכיח שליוזמות פרטיות, שמתחילות בקטן, יכול להיות עתיד גדול. הנה מקרה מעניין נוסף.

תכירו את שי באטון, רואה חשבון ויו"ר רשת מכללות להשכלה פיננסית בשם flow cash. יש לו רעיון. "חרם יהודי" על חברות הסוחרות עם איראן. זה התחיל בסימולציות שערך עם חניכים ומדריכים אצלו במכללות, וזה מקבל עכשיו תצורה סופית ועובר לפעולה. באטון שכר את שירותיו של היועץ האסטרטגי תום וגנר, יחד הם שמו יד על רשימת 120 החברות הבינלאומיות הגדולות שממשיכות לעשות עסקים עם איראן, על אף שהוזהרו על ידי גופים שונים.

לא מדובר בכל החברות שסוחרות עם איראן (כאלה יש אלפים), אלא רק באלה שהוזהרו אזהרה מפורשת ויש על כך אסמכתאות כתובות. מתוכן, בחרו שלוש חברות. למה רק שלוש? כדי להתחיל קטן וממוקד. שאנשים לא יצטרכו להסתובב עם רשימה. הרעיון הוא להרחיב את זה בהמשך לכל 80 החברות (40 מתוכן אינן רלוונטיות לשוק הישראלי). שלוש החברות המוחרמות הן אייר פראנס הצרפתית, בוש הגרמנית, וב-מ-וו הגרמנית. חברות גדולות, קליטות, מוכרות, ממדינות שמייצרות אנטגוניזם כמו גרמניה וצרפת. בשביל ההתחלה, לפחות.

באטון מתחיל מהשוק הישראלי ומקווה להגיע לשוק האמריקאי, תוך ניצול הכוח והכסף היהודיים והנוכחות היהודית הגבוהה בוול סטריט ובכלכלה האמריקאית. הרעיון הוא לקרוא, מצד אחד, להפסיק לרכוש את מוצרי החברות הללו, ומצד שני לייצר התקפה על המניות שלהן. מספיק שיהיה באזז של חרם רציני, אומר באטון, כדי שהמניות יתחילו לרדת.

מכתב בעניין הזה ייצא בימים הקרובים לנשיא שמעון פרס, כדי לגייס אותו למיזם. במקביל ייצא מכתב ל-52 אלף חברות ישראליות ופעילים בשוק ההון הישראלי כדי להניף את נס המרד. יואל מרשק, מאגף המשימות של התנועה הקיבוצית, כבר הצטרף. המטרה היא לגייס ולהפעיל גם את כל תנועות הנוער. בשלב הבא תיעשה פנייה לרבנים מובילים כדי שיפרסמו פסקי הלכה מתאימים, אחר כך למנהיגי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ללובי היהודי, לכל מי שרק ירצה לעזור.

הרעיון פשוט: לייצר באזז בשוק ההון שיש חרם. הבאזז הזה, אומר באטון, כבר יעשה את שלו. משקיעים מתרחקים מצרות. חרם כזה, אם נשווק ונפיץ אותו נכון, זה צרות. ישבנו וחשבנו, אומר באטון, איך אפשר לפגוע באיראן פגיעה אמיתית. לא כמו הסנקציות המוחלשות, אלא באמת. בבטן הרכה. הדרך הכי טובה היא לתקוף את המניות של החברות שסוחרות עם איראן.

ברגע שייווצר באזז, זה יגרום להרבה משקיעים להדיר רגליהם מהמניות. זה יביא לקריסת המניות. זה אפשרי. זה כבר קרה במציאות. כל מה שצריך זה לעשות את זה נכון. הרי יש קונצנזוס בינלאומי סביב הסכנה שבגרעין האיראני, סביב החוצפה של המשטר האיראני שקורא בגלוי להשמדת מדינה. אז אם איראן הפכה, בעינינו, למדינה מצורעת, צריך להתנהג אליה כמו אל מדינה מצורעת.

רפי כספי, מנכ"ל חברת היי-טק ("אותות אלקטרוניקה"), כבר התגייס. "חברות זרות שעוזרות למשטר האיראני למרות כל האזהרות תורמות לאיום על ישראל ועל האנושות. כחברה ישראלית העובדת בעולם החלטנו לתרום את חלקנו הצנוע ולהצטרף ליוזמת החרם היהודי", הוא אומר.

"המשק הישראלי כולו צריך לאותת איתות ברור לקהילה העסקית הבינלאומית ולחברות השותפות בתוכניותיה ולהבהיר כי לא נעבור על מעשיהן בשתיקה. אנחנו בחברה שלנו לא נרכוש רכיבים אלקטרוניים מתוצרת בוש, ומהנדסינו הטסים בעולם לא יעלו על מטוסי אייר פראנס".

תום וגנר מוסיף: "אפשר לרתום את העם היהודי למכונה משומנת שתפעיל לחץ כלכלי על חברות העובדות עם איראן. נגייס לא רק את גופי שוק ההון והממסד הישראלי, אלא גם רבנים שיטילו פסקי הלכה, קהילות יהודיות בחו"ל, תנועות נוער שיפגינו מול מטות החברות והיבואנים שלהן, מובילי דעה ואנשי רוח שיצטרפו, עיריות, ועוד. אנחנו מגייסים עכשיו כספים למימון מודעות תחת הסיסמה "'אני לא מממן את האטום האיראני', וזוהי רק ההתחלה".

לא ברור אם יש כאן כמה אנשים תמימים שיתפוגגו במעמקי הווירטואליות התקשורתית, או רעיון מבריק שיכול לייצר מהומה. שאלתי את וגנר ובאטון מיהן החברות הבאות בתור. מי ברשימה. אז זהו, שכמעט כולם. קוקה קולה ופפסי ושוופס ומרצדס, ומי לא. הם לא מוטרדים. יש כאן מלחמה, הם אומרים. צריך להציב את תג המחיר מול איראן ומול מי שעושה איתה עסקים.

וזה עוד לא הכל. יש להם כוונה גם לעודד את המשקיעים לקנות אופציות "שורט" נגד אותן חברות (אופציות שמהמרות על התרסקותן ובדיעבד יכולות להביא לריסוק המניה). כשהבורסות הגדולות בעולם יתחילו לייצר אופציות שורט כאלה נגד החברות הללו, יהיה מעניין. מי שיגלה העזה ומקוריות, הם אומרים, ינצח.

שאלתי אותם אם אין כבר חוק ישראלי שאוסר על מגע עם חברות הסוחרות עם איראן. יש, הם אמרו. חוק משנת 2008 לאיסור השקעות של גופים מוסדיים בחברות כאלה. מי הגיש את החוק? בנימין נתניהו, בשבתו כיו"ר האופוזיציה. מה קרה עם החוק הזה, שאלתי. שום דבר, הם ענו. הוא אושר בכנסת, נרשם ברשומות, אבל יישומו הותנה בפרסום תוך שלושה חודשים של רשימת החברות הרלוונטיות. הרשימה הזו מעולם לא פורסמה, ולכן החוק אושר, גווע ומת מות נשיקה. פשוט לא קיים. עכשיו הם מנסים להעיר אותו.