הסולטן: עלייתו של רג'יפ טאיפ ארדואן
רה"מ הטורקי הוא אמן הליכה על הסף. הוא יוצר משבר ורגע לפני שהחבל נקרע – לוקח צעד אחורה. כך הוא משיב לארצו את מעמדה ההסטורי
בטורקיה עצמה כבר החלה להימתח עליו ביקורת, ולא רק מצד החוגים החילוניים שחוששים מחיסול הרפובליקה החילונית שייסד מוסטפא כמאל אטאטורק במאה שעברה. גורמים שונים האשימו כי הוא מנצל את ישראל כדי להלהיט את ההמונים ולחפות על כשליו, טענו שהוא נמהר ומתנהל כמו פיל בחנות חרסינה.
אבל בניגוד לתדמית האימפולסיבית שמייחסים לו, ארדואן הוא אמן גדול ומחושב בהליכה על הסף. הוא נוהג למתוח את החבל, יוצר משבר, מצליח לסחוט ממנו את המקסימום, ורגע לפני שהחבל נקרע - לוקח צעד אחורה ומשתתק עד לפעם הבאה. כך הצליח לכבוש את השלטון, כך הוא מצליח כבר שמונה שנים לבצע מהפכה זוחלת נגד הממסד החילוני בטורקיה, וכך הוא משיב לארצו את כבודה ואת מעמדה ההיסטורי במזרח התיכון.
ארדואן נולד ב-1954 בעיר קטנה לחוף הים השחור במזרח טורקיה, ובגיל 12 עבר עם משפחתו לרובע קסימפאשה המוזנח שבאיסטנבול, שם נאלץ לסייע בפרנסת הבית ולמכור חטיפים ושתייה ברחובות. את המפלט מהמצוקה מצא הנער הצעיר בכדורגל ובדת, וכשעלה לכיתה ו' הוכנס לבית ספר דתי, אחד מני רבים שהממשלה החילונית הקימה במטרה להכשיר שכבה דתית נאורה.
בפועל, בתי הספר הללו מרשת אימאם חטיפ הפכו לא פעם לחממה לגידול פעילים פוליטיים איסלאמיים, וכך אירע גם במקרה של ארדואן, שכונה בפי חבריו הודג'ה) "מנהיג רוחני" (משום שהיה אדוק כל כך.
בן 15 בלבד הצטרף ארדואן לתנועה האיסלאמית מילי-גורוש ("ההשקפה הלאומית") שזה עתה הקים מהנדס ומרצה צעיר מהאוניברסיטה הטכנית של איסטנבול, נג'מטין ארבקאן. מילי-גורוש הולידה את מרבית המפלגות האיסלאמיות בטורקיה במאה ה-20 והספיקה לשלוח זרועות גם לקהילות המהגרים הטורקים באירופה.
התנועה התנגדה עוד מראשיתה להתקרבות הטורקית למערב וגרסה שהאירופים מעודדים את התהליך בניסיון לעקור את האיסלאם מטורקיה. יחסה ליהודים ולישראל היה אף גרוע יותר, ונע בין חשדנות מאופקת לאיבה גלויה. ארדואן, שצמח בתנועה והיה במשך שנים בשר מבשרה, נבחר בתחילת שנות השבעים להנהיג את תנועת הנוער של מפלגת הישועה, אחד הגלגולים הרבים
בעודו בתפקיד, ב-1974, הוא כתב, ביים ושיחק במחזה אנטישמי - "מס-קומ-יה" - ראשי תיבות של "בונים חופשיים, קומוניסטים ויהודים", שהוצגו כהתגלמות הרשע בעולם וכאויביו הגדולים של האיסלאם. הפוליטיקאי הצעיר הצליח להעלות לא פחות מעשר הופעות על הבמה, עד שמישהו במפלגה נזכר שהמחזה הקיצוני עלול להסב נזקים ושכדאי להפסיקו.
אחרי שכבר נכנס לעולם הפוליטי, הצטרף ארדואן למדרשת איסקנדרפאשה של המסדר הנקשיבנדי וספג בו את הבסיס האידיאולוגי שלו. בניגוד לזרמים קיצוניים באיסלאם שעוינים את העולם המודרני, דגל המסדר בהשתלבות המאמין בכלכלה ובחברה כאמצעי להשפעה על השלטון ולהנחלת ערכיו.
"מפעלים לא רק מפיצים מוצרי צריכה, הם גם מקומות שבאמצעותם צריך לנהל את המאבק, ולשם כך צריך לשקוד על לימודי העולם הזה, כמו אמנות ומסחר", הטיף ראש המסדר המוערץ, מחמט זאהיד קוטקו. "על המוסלמים לשאוף להגיע לעמדות הבכירות ביותר בחברה ובמערכת הפוליטית בארצותיהם ולהשתלט על החברה", הוסיף.
השייח קוטקו - שחרף התנגדותו לאטאטורק נחשב לדמות איסלאמית מתונה - לא שאף כנראה להפוך את טורקיה למדינת הלכה. אבל תלמידיו, ובראשם ארבקאן וארדואן, התבטאו לא פעם באופן שהתפרש כך והסתבכו עם הממסד החילוני.
הפוליטיקאי הצעיר ארדואן, שבינתיים השלים תואר במינהל עסקים באוניברסיטת מרמרה שבאיסטנבול, טיפס במעלה המפלגה האיסלאמית לאורך שנות השבעים והשמונים. ב-1994, כשהוא בן 40 בלבד, הדהים את האליטה החילונית ונבחר לראש העיר הגדולה בטורקיה - איסטנבול.
ארדואן זכה לפופולריות רבה בעיר. הוא יזם מספר פרויקטים גדולים בתחום התשתיות, ניקה שכונות מצוקה ודאג לשפץ את המונומנטים הגדולים מהתקופה העותמאנית. "שהרמיני", היה הכינוי שהדביק לעצמו באותן שנים, ככינוי המקובל למושל בעידן העותמאני.
אלא שבד בבד עם הפרויקטים המצליחים ברחבי העיר החל ארדואן לכרסם בעדינות גם באופיה החילוני וכצעד ראשון אסר למכור אלכוהול במסעדות שמנוהלות על ידי העירייה. ההחלטה גררה ביקורת רבה באיסטנבול, אך ארדואן טען שעליו לשמור על זכויותיהם של המדוכאים, במקרה זה הדתיים, ושההחלטה נועדה למנוע את אפלייתם ולהעניק להם חלופות נאותות.
בינואר 1998, לנוכח השפעתם הגוברת של האיסלאמיסטים, החליטו הרשויות החילוניות להוציא את המפלגה אל מחוץ לחוק, בטענה שמאבקם לאפשר לנשים לחבוש רעלות בבנייני ציבור מעודדת מגמות אנטי חילוניות. זו הייתה הפעם הרביעית שהממסד סוגר מפלגה איסלאמית מבית היוצר של מילי-גורוש.
גם ארבקאן עצמו, שכמה חודשים קודם לכן עוד כיהן כראש ממשלה, הורחק מהפוליטיקה. ארדואן, לעומת זאת, נותר על כיסאו, אבל לא עבר זמן רב עד שהכמאליסטים מצאו את העילה להיפטר גם ממנו.
העילה הייתה נאום מתריס שנשא שנה קודם לכן בפני פעילים איסלאמיים בדרום המדינה.
ארדואן מתח בנאומו ביקורת קשה על האיסור לחבוש רעלות במקומות ציבור והחליט לצטט שיר איסלאמי לוחמני שכוון נגד הממסד החילוני. "המסגדים הם בסיסינו, כיפות המסגדים הן קסדותינו, צריחי המסגדים הם כידונינו, והמאמינים הם חיילינו", אמר. התגובה הייתה קשה. בית הדין לביטחון המדינה הרשיע אותו בהסתה ובפלגנות וגזר עליו עשרה חודשי מאסר והרחקה מהפוליטיקה.
זה לא השתיק אותו. עם שחרורו מהכלא, כעבור ארבעה חודשים, חזר ארדואן לפעילות פוליטית במלוא המרץ ובשנת 2001 הקים את מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) עם חברי האגף הרפורמיסטי במפלגת הרווחה, שהפנו עתה עורף לארבקאן השמרן.
כלקח מהפעמים הקודמות הבינו מייסדי המפלגה שהם חייבים לשנות את גישתם כדי לבנות חזית רחבה יותר נגד הכמאליסטים החילונים והחליטו לאמץ (לפחות כלפי חוץ) ערכים מערביים, כגון דמוקרטיה וזכויות אדם, כשהם מצניעים מעט את האג'נדה האיסלאמית.
הטקטיקה החדשה התבררה כמוצלחת. AKP הפכה זמן קצר אחרי היווסדה לקואליציה רחבה של מוסלמים מתונים, חילונים שמרנים ואף אינטלקטואלים ליברלים שמאסו במערכת העייפה, האוטוריטרית והמושחתת. ארדואן הציג את עצמו כמנהיג מתון, הדגיש שמפלגתו אינה מהווה איום על הממסד החילוני והשתדל להימנע מטרמינולוגיה איסלאמית, אף שלא חדל להתנגד כל העת לחילוניות הממוסדת בטענה שזו פוגעת בזכויות הפרט.
באליטה החילונית לא מיהרו לקבל את השינוי והעריכו שהגרעין האיסלאמיסטי במפלגה מאמץ עמדות פרו-מערביות מסיבות תועלתניות בלבד, ושהקו הפרו-אירופי נועד בסך הכל לאפשר השתלטות זוחלת של האג'נדה האיסלאמיסטית.
הייתה להם סיבה טובה לחשוש מטוהר כוונותיו של ארדואן. ב-1995, כשכבר כיהן כראש עיריית איסטנבול, תועד ראש העיר הכריזמטי אומר כי לא ניתן להיות מוסלמי וחילוני בעת ובעונה אחת. "מיליארד וחצי מוסלמים בעולם מחכים לעם הטורקי להתקומם. אינשאללה נקום והמרד יחל", הוסיף . החילונים ראו בדבריו הכרזת ג' יהאד על המשטר החילוני, ארדואן הכחיש.
ואולם על רקע הכלכלה המקרטעת, המיאוס מהאליטה החילונית ומהמערכת הפוליטית המסואבת שלה, הוביל ארדואן את מפלגתו לניצחון גדול בבחירות שנערכו בנובמבר 2002. אף שבעקבות ההרשעה אסור היה לו עדיין להתמודד בעצמו, הצליח ארדואן להתגבר גם על משוכה זו, ובתום מאבק משפטי ממושך הותר לו להיכנס לפרלמנט ולהפוך לראש הממשלה.
לפחות בימיו הראשונים בתפקיד, הקפיד ארדואן להרגיע את החילונים והבטיח שלא יתערב באורח חייהם של האזרחים, כפי שהבטיחה המפלגה לפני הבחירות. לצבא שומר החוקה החילונית הוא חלק מחמאות, ואילו במדיניות החוץ בחר להתקרב לארצות-הברית ולאירופה. אפילו כשאירופה השפילה את טורקיה ועשתה הכל כדי להערים קשיים על קבלתה לאיחוד, הגיש ארדואן את הלחי השנייה.
וכשהאמריקאים היו זקוקים לעזרתו בעיראק, נענה, ואמר למבקריו כי אין בכוונתו להיגרר להצהרות הפופוליסטיות לפיהן מעצמה מוסלמית אינה צריכה לסייע במלחמה נגד מדינה מוסלמית אחרת.
תומכיו טוענים עד היום שהרפורמות שערך כתנאי כניסה לאיחוד האירופי, הביאו לדמוקרטיזציה המשמעותית ביותר בתולדות הרפובליקה. בין היתר, העניק ארדואן לבית הדין האירופי לזכויות אדם דריסת רגל בטורקיה, הוא קידם מאוד את זכויות המיעוט הכורדי המדוכא והגביל את כוחו של הצבא כך שיקשה על הקצינים לכפות את רצונותיהם על הממשלה הנבחרת.
מנגד, מבקריו סבורים שהיחסים הקרובים עם המערב בשנים הראשונות, ובמרכזם הרפורמות הדמוקרטיות, נועדו בסך הכל להחליש את הצבא החילוני כדי לסלול את הדרך להשתלטות על המדינה. ניסיון ההצטרפות לאיחוד האירופי, לא היה בהכרח אמיתי, אלא אמצעי לחזק את כוחו.
"הנושא עם האיחוד האירופי הוא בלון אחד גדול", אומרת רחל שרון-קרספין, ישראלית ילידת טורקיה המנטרת את התקשורת הטורקית עבור גופים שונים. "ארדואן החליש את המערכת בשם הרפורמות, כדי שיוכל לבצע את המהפכה שלו".
כך או כך, תהליך הקבלה לאיחוד האירופי והגישה הידידותית ליזמים ולאנשי עסקים הזרימו לטורקיה הון רב והביאו לצמיחה מרשימה בכלכלה. מאינפלציה של יותר מ-40 אחוז בשנת 2002, הצליחה ממשלתו להגיע לשיעור חד ספרתי בתוך שלוש שנים. אבל לצד השגשוג, פעל ארדואן כל העת להפוך את האיסלאם לגורם משפיע ונראה יותר בחברה הטורקית. אם בתחילת הדרך הוא נזהר שלא לקרוא תגר על הממסד החילוני, הרי שעד מהרה החל לכרסם בסטטוס קוו.
אחת התפניות הגדולות אירעה במאי 2007. ארדואן ביקש לתגמל את בעל בריתו עבדוללה גול, ולמנותו לנשיא, אבל הצבא איים להתערב אם הפרלמנט יעז לאשר את המינוי. לבסוף בלם בית הדין לחוקה את גול, בין היתר בגלל התבטאויות קודמות שלו ובגלל העובדה שרעייתו חובשת רעלה.
המענה של ארדואן לא איחר לבוא. הוא החליט להתעקש על המינוי, הכריז על בחירות פתע, וכעבור חודשיים הוכיח לכולם את כוחו: מפלגת הצדק והפיתוח זכתה ב-47 אחוז מהקולות, ארדואן זכה בכהונה נוספת, ואילו עבדוללה גול מונה לנשיא על אפם ועל חמתם של החילונים.
בד בבד פעל ארדואן לרענן בהדרגה את שדרת הצבא, הבירוקטיה, מערכת המשפט והחינוך, כשהוא מכניס כמובן מועמדים המזוהים עם האג'נדה האיסלאמיסטית. אחד השיאים האחרונים אירע לפני כשבועיים. ארדואן מינה את עוזרו, האקאן פידאן, לתפקיד ראש המודיעין הכללי הטורקי ("מיט") - גוף שממונה על ביטחון הפנים, מודיעין החוץ והמודיעין המסכל.
מינוי האיש שגם מילא תפקיד מרכזי בהידוק הקשרים איראן, נועד לפי ההערכות לשמור על האינטרסים של ארדואן במערכת הביטחון ולהשגיח טוב יותר על הקצונה שנותרה מהשלטון הקודם.
מערכת נוספת שמטרידה את מנוחתו היא מערכת המשפט, ובעיקר בית הדין לחוקה, שיחד עם הצבא עדיין נשלט על ידי הכמאליסטים ובולם בהתמדה את צעדיו. ארדואן הכניס בשנים האחרונות כמה שופטים לבית הדין לחוקה, והצליח כך לטרפד לפני שנתיים ניסיון לסגור את מפלגתו ולהרחיקו מהפוליטיקה, כפי שנעשה בעבר. בימים אלה מתנהל ויכוח בטורקיה סביב דרישתו לערוך שינויים רדיקליים בחוקה, כך שיאפשרו לו בין היתר להדיח שופטים בבית הדין לחוקה.
לאור העובדה שבינתיים החילונים שם נהנים מרוב, היוזמה צפויה להיכשל. אבל החילונים חוששים שאם ינצח גם בבחירות הבאות הוא יוכל למנות שופטים חדשים - ואולי אף להשיג את הרוב הדרוש שיאפשר לו להפוך את טורקיה למדינה חדשה לגמרי.
בד בבד עם כרסום במנגנוני הביטחון והמשפט מטפח ארדואן את לימודי הדת ומצמצם את הלימודים ההומניים שמפיצים את תרבות המערב. לפני כמה שבועות אף העבירה ממשלתו חוק שמחייב ללמוד ערבית בכל בתי הספר. אטאטורק ודאי מתהפך בקברו. בינתיים, גם בשוק הפרטי חשים בשינוי.
במקומות רבים בטורקיה כבר קשה למצוא מסעדות שמגישות אלכוהול ובאזורים השמרניים הולכים ומתמעטים בתי התה המעורבים לנשים ולגברים. יזמים חילונים מדווחים שהם נמנעים מלשתות אלכוהול בציבור מחשש שהדבר יפגע בסיכוייהם לזכות בחוזים ממשלתיים.
הבעיה היא, אומרים מבקריו של ארדואן, שלא זו בלבד שהוא פוגע באופיה החילוני של טורקיה, אלא גם בדמוקרטיה שאותה הוא מתיימר לקדם. אחת הפרשות שמעידות על כך יותר מכל היא פרשת ארגנקון. לפני שלוש שנים הדהימו רשויות החוק את המדינה כשעצרו עשרות בני אדם ובהם קציני צבא בכירים, אקדמאים ופוליטיקאים המזוהים עם הממסד הכמאליסטי.
הרשויות טענו שהחשודים היו חברים בארגון הלאומני ארגנקון ושהיו מעורבים במזימה להפיל את השלטון באמצעות פעולות טרור. מאז, נעצרו עוד מאות בני אדם ברחבי טורקיה, כשרבים נוספים סובלים מהצקות של המשטרה.
ואולם נראה שגם אם קיימות ראיות מוצקות נגד חלק מהחשודים, הרי שהמעצרים ההמוניים, שכללו אפילו בכירים לשעבר בצבא, נועדו בעיקר להרתיע את הצבא והאליטה הכמאליסטית לבל יעזו להרים ראש.
עיתונאים רבים מתלוננים אף הם על הצקות ועל פגיעה בחופש העיתונות. קבוצת התקשורת דואן ספגה בשנה שעברה קנס בסכום דמיוני של שלושה מיליארד דולר, לכאורה בגלל העלמות מס. אלא שהקבוצה שולטת ביותר ממחצית שוק התקשורת הפרטית בטורקיה ומוציאה לאור גם את העיתון הנפוץ "הורייט", שלא חוסך ביקורת מארדואן וממפלגתו.
מתנגדי ארדואן טוענים שהקנס חסר התקדים והבלתי פרופורציונלי נועד להטיל אימה על הקבוצה ולהשתיק את הביקורת. "גם אני מרגיש את הלחץ", סיפר השבוע ל"מעריב" הפרשן הבכיר של "הורייט" ג'ונייט אולסבר. "אם אני מדבר בטלפון, אני מניח שמצותתים לי. זה היה הנוהג בתקופת המשטר הצבאי, והממשלה הנוכחית ממשיכה במה שעשו אז".
פרופ' איהסן דאי, מומחה לפוליטיקה טורקית באוניברסיטת אנקרה, מרגיע ש-AKP היא עדיין המפלגה הכי פרוגרסיבית, דמוקרטית ופרו-אירופית מבין המפלגות הגדולות. "בישראל טועים בהבנת AKP ובהבנת הפוליטיקה הטורקית החדשה. AKP היא המפלגה הכי הטרוגנית בטורקיה כיום ורק עשרה אחוזים מחבריה הם איסלאמיסטים. היא לא מפלגה פנאטית, היא לא יכולה להיות. אם תהפוך לכזו, היא לא תוכל לקבל תמיכה כזו".
דאי מודה שהגרעין המייסד מורכב מאנשי מיליגורוש, "אבל הם לא חושבים שיש התנגשות בין זהות איסלאמית לדמוקרטיה, הם רפורמטורים. זו מפלגה חדשה, שמהווה דגם לשילוב איסלאם עם דמוקרטיה". לאור ההתפתחויות המדאיגות שעליהן מדווחים מתנגדי ארדואן, ולאור ההתפתחויות האחרונות במדיניות החוץ שלו, הכוללות התקרבות לאיראן ולחמאס, לא בטוח שהאיסלאם של ארדואן יצליח להסתדר עם הדמוקרטיה.
האם טורקיה עוברת בשנים האחרונות מהפכה איסלאמית זוחלת? האם תהפוך לאיראן מספר שתיים כפי שכבר מתנבאים בישראל? "אני לא חושב שטורקיה פונה לעבר איראניזציה", אומר פרופ' דאי, שמנסה שוב להרגיע מפני צעדיו של ארדואן.
"זה בלתי אפשרי לעשות זאת בשיטה הדמוקרטית ועם הכלכלה הפתוחה. לכן, גם אם יש לארדואן ואנשיו אג'נדה נסתרת, היא תישאר נסתרת. הם יודעים שהחברה הטורקית לא תסבול את הפיכתה של טורקיה למדינה איסלאמית".
גם מבקרו הגדול של ארדואן, ג'ונייט אולסבר, לא רואה בינתיים את טורקיה הופכת לאיראן. "להערכתי יותר מחצי מהטורקים עדיין נוהים אחר המערב וערכיו, והמוסלמים הרדיקלים מהווים בין עשרה ל-15 אחוז. אבל לא נהפוך לאיראן גם משום שכאן קיימת הבנה שונה לשריעה (ההלכה המוסלמית)".
במקרה הגרוע, הוא אומר, ארדואן עלול ליצור מדינה לא מערבית, אנטי יהודית ואנטי נוצרית. "הוא עוד לא ניצח. אבל אני חש שאני בלב מאבק, ואם הוא ינצח זו תהיה מדינה חדשה ואאבד את טורקיה. אני לא רוצה להאמין שהמאבק הסתיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם