צועדים קדימה
באופטימיות לעבר העתיד. בשנה שחלפה החלו לפרוח המצעדים מחוץ לתל אביב, הדיון הגאה הגיע לכנסת, אישי ציבור יצאו מהארון, והשיח הציבורי סוער מתמיד. סיכומה של תקופה, רגע לפני מצעד הגאווה
מאז הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון בשנת 1998, ובעצם הרבה קודם לכן, נחתמה סוג של ברית חשאית בין התרבות השלטת, החילונית, לבין קהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים). נוצר מצב של קיום שלו לרוב, ובו חברי הקהילה הגאה תפקדו כאזרחים למופת, לא ערערו את הסדר הציבורי, התגייסו לצבא, פעלו בצמרת החברה הישראלית, ובתמורה לכך זכו לכנפי ההגנה של מדורת השבט.
הסכם זה נשבר לרסיסים עם יריות הרובה בבר-נוער, שהרגו את ניר כץ וליז טרובישי ז"ל ב-1 באוגוסט 2009. הבועה התנפצה, והקהילה, שחשבה שהיא מוגנת, איבדה את הסבלנות ודרשה תוצאות כאן ועכשיו. "הפיגוע בבר נוער הוא השורש לכל", מסביר העיתונאי ואושיית הקהילה גל אוחובסקי, "לא נעים להגיד, אבל הוא הוביל לעליית מדרגה של הקהילה במעמדה האמיתי כקהילה מקובלת בחברה הישראלית".
גם במאי הסרט "הזמן הוורוד" ואוצר פסטיבל הקולנוע הגאה, יאיר קדר, סבור כי "הבר-נוער שבר את ההסכם עם השבט הישראלי, וכל מה שקורה מאז הוא פיצוי על זה". הסטיגמות שלפיהן גייז רק מעבירים את יומם בחוף הים ולא מעורבים חברתית התפוגגו באחת. "כל אזרח צריך להיות שווה זכויות במדינה, גם אם לחלק קשה לקבל אותו", מבהירה יו"ר האופוזיציה ציפי לבני. חבר הכנסת ניצן הורוביץ מוסיף: "המאבק של הקהילה הוא חלק מהמאבק של כולנו לחופש בישראל". ואכן , נראה שהקהילה חטפה זעזוע. "בעקבות הפיגוע, לרבים מחברי הקהילה הייתה מחשבה פנימה של 'עד כמה אני לוקח את הדברים כמובנים מאליהם'", מסביר יו"ר האגודה מייק המל, "הפיגוע עורר אצלם את הצורך לקחת חלק בחיי הקהילה, ולא רק בחיי הלילה".
העובדה כי אפילו בתוך תל אביב הגייז לא מוגנים הביאה השנה לפריחת מצעדים ואירועי גאווה בכל קצוות המדינה: אילת, באר שבע, ראשון לציון, חיפה, ירושלים ושניים נפרדים בתל אביב. "הצימוד בין הקהילה לתל אביב נשבר. אנשים לא רוצים יותר להסתתר, הם דורשים שהשכונה שלהם תכיר בהם", מסביר אוחובסקי, "באופן טבעי, הומואים גרים גם בראשון לציון וגם בחיפה. הם רוצים להישאר שם ושיכירו בהם. ברגע שאנשים פרטיים יתחילו לעשות את המעשה, לצאת מהארון ולהישאר במקום מגוריהם - זה יקרה".
"המצעדים בערים מחוץ לתל אביב זה לא דבר מובן מאליו", מסביר חבר הכנסת הורוביץ, "השנה באילת העירייה כבר תלתה את דגלי הגאווה על חשבונה, ובבאר שבע הם זכו לתמיכה של ראש העירייה".
נראה שמדובר בתופעה חוצת גבולות: ארגון הנוער הגאה הוזמן לקחת חלק במצעד שייערך בניו יורק, ותל אביב הייתה צפויה לשלוח אוטובוס למצעד במדריד, אלא שזה בוטל בגלל סערת המשט הטורקי.
מי שיכול להיות דוגמה חיה לדברים
עטר לא משוכנע שבשנה הבאה כבר ינסה להרים מצעד בחוצות העיר. "זה ייראה פחות מרשים מבתל אביב", הוא מודה, אבל מבטיח שיהיה אירוע גאווה גם בשנה הבאה, ושהוא יהיה גדול יותר. על הביקורת שנשמעה בתוך העיר על האירוע הוא מגיב: "מדובר בחבר מועצה אחד, שאינו חבר בקואליציה, שהתסיס והלחיץ את רב העיר. אבל איך אומרים, 'צדיקים-מלאכתם נעשית בידי חרדים', כי הודות לפרסומים האירוע נחל הצלחה רבה".
זה היה אירוע הגאווה הראשון שבו השתתפה איילה כץ, יו"ר ארגון ההורים ואמו של ניר שנרצח בבר-נוער. "הם היו מאושרים שהם יכולים להיות עם דגל גאווה בעיר שלהם - והשמים לא נפלו", מסבירה כץ.
ריבוי המצעדים והחיזוק שממנו נהנית הקהילה הביא אפילו ליצירת "מצעד גאווה אלטרנטיבי" בתל אביב. הוא יתרחש לפני המצעד עצמו, ויחבור אליו לאחר מכן. "פתאום, בזכות המצב, אפשר להיות לא רק גייז אלא גם אקטיביסט, והם מנצלים את זה", מסביר אוחובסקי.
כמעין גושפנקה לתהליך ההתרכזות שעברה הקהילה, תגיע השנה יו"ר האופוזיציה לבני לנאום לפני המצעד. "נפגשתי עם חלק מחברי הקהילה ממש לאחר הבחירות, וביקשתי לדעת מהם הנושאים המשמעותיים מבחינתם", היא מספרת. "אחת האמירות שהכי הפתיעו אותי הייתה: 'אנחנו צריכים שתיפגשי איתנו, את לא מבינה מה זה עושה מבחינת הלגיטימיות שלנו'. בהתחלה לא הבנתי, הרי להיפגש זה החלק הכי קל, מה הבעיה להיפגש? אבל כנראה גם בשנת 2010 נבחרי ציבור שמוכנים להיפגש עם הקהילה הם מצרך נדיר".
אלא שעכשיו, כשהקהילה מנסה להגדיר לעצמה מחדש את הזהות, תוהה לבני האם המצעד במתכונתו הנוכחית עדיין יעיל. "אני לא מתלהבת מהמצעד ואני לא יודעת אם הוא משרת את הקהילה. אני לא יודעת אם זה עוזר לה להשיג שוויון. אני לא באה בשביל המצעד אלא בשביל האנשים. אלו שמוכנים להיות בחוץ וגם בשביל האוזניים של המשפחות והנערים והנערות שעדיין מתקשים או לא העזו לצאת", מבהירה יו"ר האופוזיציה. ח"כ הורוביץ חולק עליה: "המצעדים זה לא אירועים רק של הקהילה. כל מי שרוצה שתהיה פה מדינה סובלנית ונורמלית צריך לצעוד". גם אילה כץ בטוחה בחשיבות המצעד ובשילוב ההורים בתוכו: "בשנה שעברה לא הייתי כי מבחינתי זה היה העולם של הבן שלי ולא שלי. לא הבנתי אז את המשמעות העצומה שיש להורים במעורבות בו".
לבני היא אולי האלטרנטיבה השלטונית, אך היא ממש לא ממהרת להפוך ל"יס מן" של הקהילה. "אני לא הולכת להיות האוטומט", היא מתעקשת, "יש דברים שאני אתמוך בהם, ויש דברים שאני אגיד שאפשר להסתדר בלי. אני ארצה לייצר לכל אזרח חיים של סיפוק ואושר, אבל כל נושא ייבדק לגופו".
אם כך, מותר לתהות איזו מנהיגות כן הצליחה הקהילה להצמיח בעצמה?
"הקהילה נורא מבוזרת, היא לא גוף הומוגני", טוען אוחובסקי, "האגודה שאולי הייתה יכולה להיות הנהגה פוליטית היא לא באמת כזאת, ובמקומה יש מנהיגויות מקומיות. עו"ד אירית רוזנבלום (מנכ"ל משפחה חדשה שנרתמה להבאת התאומים מהודו) הפכה למלכת המשפחות, ישנו המרכז הגאה בתל אביב שפועל באופן עצמאי, וישנם ארגונים לצרכים שונים וזה בסדר ככה".
מנגד טוען הבמאי קדר כי למרות הביזור, קהילת הגייז היא "אחת המאורגנות, הנאמנות והיעילות בארץ. הדוגמה של התאומים לירון ואיתי שנתקעו בהודו הוכיחה זאת. יש לכידות ושיתוף פעולה בשביל לנהל מאבקים ולהצליח בהם. אין הרבה קהילות שיכולות לעשות זאת. איך זה לעומת מאבקי איכות הסביבה? או הילדות האתיופיות שלא מתקבלות לבית ספר? שם זו סאגה שלא נפתרת".
אם הם יודו בכך או יכחישו במהרה, הכל מסמנים שלושה מנהיגים לקהילה: גל אוחובסקי-האיש והאאוטינג; יניב ויצמן-האיש והמתנדבים; וניצן הורוביץ-האיש והחוקים. אבל אף שהוא נבחר ציבור, הורוביץ לא ממהר לקחת לעצמו את כובע מנהיג הקהילה. "אין לי כזה תואר, אני חבר כנסת", אומר הורוביץ, "אני מטפל בנושאים רבים ובהחלט גם בנושאי הקהילה, אבל בעיניי הבעיות או המטרות שלנו משתלבות במשהו רחב יותר, וזה שמירה על הדמוקרטיה הישראלית, חברה שבה לכל אדם יש זכות לחיות בה על פי דרכו ונטיותיו".
קדר מסביר כי הורוביץ "לקח על עצמו תפקיד לא רק לייצג את הקהילה, אלא גם להוביל את השמאל הישראלי. הוא אולי לא תמיד עומד בחזית, אבל הוא תמיד מעורב". יש הטוענים כי הסיבה לכך היא לא תפקידו בשמאל הישראלי, אלא דווקא חוסר כישוריו כמנהיג. "הוא לא מרשת את עצמו בקהילה, אין לו בסיס כוח, אין לו לובינג", אומרים חלק מהם.
אוחובסקי, שהיה יכול בקלות לקחת את הכתר לעצמו, מקפיד לפרגן לנציג הגאה בכנסת ישראל: "ברגעי האמת הוא הוכיח את עצמו-בעניין הביטוח של ארגון הנוער הוא מיד הרים טלפון לשרים ולבכירים נוספים. גם כשהנושא דעך. מיד לאחר שהתגלה משבר התאומים הוא דאג לארגן הפגנה והביא אליה אותי ורבים אחרים". מנהיגים פורמאליים או לא, מה שברור שאף אחת מאותן דמויות בולטות היא לא אישה. "כרגיל כולם גברים", מודה קדר.
מי שהתחילו עם ארגונים עצמאיים, כמו "קל"ף" ו"נשים בשחור", מצאו עצמן הרחק מאחור. "בתחילת העשור היה מרכיב פמיניסטי ורדיקלי בארגוני הלסביות", מסבירה נורה גרינברג, יו"ר האגודה לשעבר, "אבל בחברה הישראלית חווינו נטרול של כל שיח פוליטי, ולכן גם הארגונים הלסביים קרסו". גם קדר סבור כי "בעוד הארגון של האגודה היה תמיד מיינסטרימי, ציוני וממסדי, הארגונים הלסביים הסתובבו באזורים הרדיקליים. וכמו שהשמאל הרדיקלי קרס, גם הן קרסו. רק ארגונים 'מתנחמדים' שרדו".
אוחובסקי טוען כי הסיבה להעדרן של לסביות במאבק נעוצה בכך שלא היה להן סמל או מנהיגה להיאחז בה. "הלסביות הן קהילה מאוד מוחלשת מכיוון שבמשך עשור וחצי האישה הכי נערצת בקהילה שידרה מסר שלא יוצאים מהארון", הוא מבהיר, "והעובדה היא שאין לסביות בערוץ 2 או בהנהגה. יהודית רביץ ישבה באופן אקטיבי בתוך הארון. כשעברי לידר בחר לצאת מהארון, הוא הסתכל מצד אחד על יהודה פוליקר, מצד שני על גל אוחובסקי, והחליט לצאת. רק עכשיו צעירות יוכלו להסתכל על רביץ ולבחור, ואני מעריך שתוך שנים ספורות יהיה ללסביות שינוי גדול הודות לכך".
גלית בן שמחון, בעלי "הקבוצה" לייעוץ אסטרטגי ומי שמסתמנת כקול המתגבש של הלסביות בישראל, רואה את הדברים אחרת. "בשביל הנשים המאבק היה כפול, צריך לזכור שגבר הומו הוא עדיין גבר, ובאופן טבעי הם היו בעמדות מפתח בחברה מעצם היותם גברים. גם היום, רק חמישה אחוזים מהנשים נמצאות בעמדות ניהול בכירות, וזה משפיע גם על הלסביות", היא מבהירה. ולמרות זאת, גם בן שמחון מחכה לרגע שבו אמנית מרכזית תצא מהארון. "בקהילה העסקית יש קול והוא נשמע. הבעיה היא לפרוץ את המעגל הזה, ואני הייתי שמחה מאוד שאחת מאותן אמניות שאנחנו יודעות עליהן, שפונות לכל העם, ייצאו מהארון וקולן ישמע".
ובזמן שמרבית הגייז צועדים קדימה, מי שמרגישים שהם נותרו מאחור הם אותם חברים בקהילה, שאותם אולי הכי קשה לקבל: הטרנסג'נדרים. יש הטוענים כי הטרנסג'נדרים הוקרבו כדי להקל על הציבור הרחב בהתמודדותו עם הגאים והגאות. "גם אחרי הפיגוע, כאשר העיתונים נזהרו שלא לפגוע בהומואים, אנשים ראו לעצמם חירות לתקוף טרנסג'נדרים בריש גלי. וההתקפות היו תוצאה ישירה של הרצח", טוענת גרינברג, טרנסג'נדרית בעצמה.
לדבריה, התקשורת הסטרייטית והפוליטיקאים התעלמו מכל הומו שלא נראה להם סטרייט. "לפני כמה ימים פורסם שהממשלה תאשר את חוק זכויות התלמיד של דב חנין שימנע אפליה בבתי הספר, שזה טוב מאוד", מדגימה גרינברג, "אבל ילדים שהם טרנסים, שהם שונים בזהות המגדרית שלהם, הם לא נכללים בחוק. לא ייתכן שאדם שחי כגבר, מזדהה כגבר, מוכר על ידי החברה כגבר, יהיה כתוב בתעודת הזהות שלו כנקבה ויידרש לעבור ניתוח רק כי איזה פקיד חושב כך".
אז לאן הקהילה צועדת מלבד לחוף גורדון בסוף המצעד? למרות האופטימיות הרבה שאוחזת בכולם, הדרך עוד ארוכה. לצד תקציבים ממשלתיים למצעד ולשיווק תל אביב כבירת גייז עולמית; לצד פוליטיקאים שעוסקים בקידום חוקים לקהילה; לצד זינוק והכפלה במספר המתנדבים בארגונים השונים, עדיין נמצאים רבים כמו השופט פיליפ מרכוס, שחושש לאפשר לזוג הומואים לגדל ילדים כי הם באופן אוטומטי חשודים כפדופילים או כרוצחים סדרתיים. "חשוב לזכור שהרבה מההבטחות שנישאו מעל הבמה בעצרת בכיכר אחרי הטבח נותרו באוויר", מסכם הורוביץ.
טלפונים חשובים: האגודה: 03-6205591 עמותת ההורים תהל"ה: 09-8855822 ארגון נוער גאה: 03-6200429
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם