העולם כועס. למה לישראל לא אכפת?
במאמר מיוחד, דן קרצר, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל טוען: לישראל יש קייס, אבל גישת "העולם כולו נגדנו" כבר לא רלוונטית
אפילו אשף תקשורת כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, בהצהרה מוכנה מראש שהקריא ביום רביעי שעבר ובה תקף את מבקרי ישראל באותה מידה שבה הגן על פעולות ישראל, הצליח להוציא מעצמו רק משפט אחד שבו הביע צער על הקורבנות.
ידידותיה של ישראל יודעות שיש לה קייס. אבל כאשר היא מתפלשת בהצדקה עצמית - ישראל הופכת את הקייס הזה למבולבל. ועכשיו, חבר המושבעים - כלומר, דעת הקהל העולמית - הפסיק להקשיב לה. באו"ם, דובר אחר דובר גינה את פעולותיה. אפילו ארה"ב הצטרפה לגינוי החריף. בעלי טור שהם בדרך כלל פרו-ישראליים הצטרפו למקהלת הנידוי. ישראל תמיד ראתה את עצמה כסוג של אלאמו - מצודה תחת מצור. לפני כמה עשורים הוביל את מצעדי הפזמונים בישראל שיר ושמו "העולם כולו נגדנו".
בשעתו, הייתה קצת אמת במילים האלה: מדינות ערב לא הסכימו עם קיומה של ישראל, החרם הערבי שכנע חברות גדולות לא עשות איתה עסקים, הסחר עם מדינות רבות היה צריך להיעשות דרך מדינות צד ג'.
אכן, ישראל עמדה בפני איומים חוזרים ונשנים על ביטחונה ועצם קיומה. זאת מציאות שהשתקפה היטב בעיקרון ששמעתי שם כאשר כיהנתי כשגריר ארצות הברית: ישראל הולכת לישון עם זיכרונות מהשואה, ומתעוררת עם הסכסוך הערבי-ישראלי. בהקשר הזה, עוצמתה הצבאית נראתה כתגובה הכרחית. הנראטיב הישראלי צייר את המדינה כדוד שמתעמת עם גוליית הערבי, ואף שמלחמת ששת הימים שינתה את המציאות הזאת - הנראטיב הישראלי נשאר בשלו.
בקרב חלקים מהאוכלוסייה הלך והשתלט נראטיב חדש, דתי-לאומי, שבמרכזו התנחלות בכל ארץ ישראל. למשך זמן מה, התנאים אפשרו לנראטיב החדש להעמיק את שורשיו, אף שגם זה השתנה עם החלטת אש"ף ב-1988 לתמוך רשמית
אולם האינתיפאדה השנייה של הפלסטינים בלמה את כל ההתפתחויות המדיניות ודחפה את האזור לעשור של אלימות. הפלסטינים לא תקפו רק חיילים ומתנחלים בשטחים הכבושים, אלא גם אזרחים בערים ישראליות. הסיפור הישראלי של שנות החמישים - דוד מול גוליית - חזר לחיים.
הגעתי לישראל ב-2001, מיד אחרי פיגוע התאבדות ושוחחתי על הנושאים האלה עם אריאל שרון, אז ראש הממשלה. שרון האמין שתגובה צבאית חזקה ובלתי מתפשרת היא כל מה שצריך כדי לשכנע את הפלסטינים לעצור את האינתיפאדה. פיגוע בתל אביב, למשל, בדרך כלל הביא אותו להכריז על סגר על רצועת עזה.
שיחה אופיינית עם שרון נראתה אז בערך כך: אני אמרתי שסגר על עזה ייראה בעיני התקשורת ואפילו בעיני ממשלות ידידותיות כענישה קולקטיבית, יסיט את הסיקור התקשורתי מהאלימות הפלסטינית אל התגובה הישראלית ועלול אפילו לגרום לפלסטינים שנפגעו מהסגר לפנות לטרור. שרון היה עונה שאחריותו היא לדאוג לישראלים, שהסגר נועד למנוע התקפות נוספות, ושזו אשמתה של התקשורת שהיא מעוותת את המציאות.
נתניהו חזר על אותו פזמון, אחרי שישראל בנתה את גדר ההפרדה. זה היה עשור שבו ידעה ישראל מלחמה קשה בלבנון, שהוצתה לאחר שחיזבאללה חטף והרג חיילים והסתיימה בהרג אזרחים רבים על ידי ישראל.
בעשור הזה החמאס ניצח בבחירות, השתלט באלימות על עזה ושיגר בלי הפסקה טילים לעבר ישראל. בסופו, באה התגובה המאסיבית מצד ישראל, ושוב נפגעו אזרחים רבים. עם סיום העשור, ישראל המתוסכלת סגרה לחלוטין את עזה בניסיון למנוע מהחמאס לצבור נשק. אבל בגלל השבר ההומניטרי המחמיר היא הפסידה את הקרב על הלגיטימציה.
מדינות שוגות לפעמים. והן מתנצלות. מדינות לא מסתמכות רק על עוצמתן הצבאית ועל רטוריקה עיקשת בדבר הגנה על העם, אלא מסתמכות גם על דיפלומטיה וערכים כמו הבנה ואמפתיה. מדינות ריבוניות יכולות להיות חזקות, ועדיין לפתח נראטיב של נשיאה בתוצאות המדיניות שלהן.
אחרי הפיאסקו של המשט, לא הטקטיקות הצבאיות של ישראל ולא הסגר על עזה הן שזקוקות לבחינה מחדש. הנראטיב של ישראל זקוק לבחינה שכזו. מנה קטנה של אמפתיה תהיה מקום לא רע להתחיל בו.
באמצעות עוצמה צבאית ורטוריקה בלבד ישראל לא תצליח לשבור את המוסר הכפול שבו העולם שופט אותה, אבל היא יכולה לנסות לרכך את העוצמה באמצעות דיפלומטיה. היא יכולה לנסות לדאוג למצוקה ההומניטרית בקרב הפלסטינים, כפי שהוא יודעת לעשות במקרים של מצוקה הומניטרית ברחבי העולם. היא יכולה ליצור סיפור חדש, שבו היא תנהג בהתאם לאמות המידה המוסריות שהישראלים מייחסים לעצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם