פרשת שלח-לך: מה הקשר בין המרגלים במקרא ללוחמי השייטת?
השבוע במדור: הדרג הבכיר פישל. הכנה נכונה של הלוחמים, הבנה טובה יותר של האיום והסכנה, כניסה לספינה שלא דרך גלישת יחידים אליה ממסוק. כל אלו היו יכולים לשנות את כותרות השבוע. זו אחריותם הישירה של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים. וגם: מילים לזכרו של לובה אליאב, איש של אמת
תארו לכם שמשה היה בוחר בעצמו את האנשים המתאימים למשימה זו, מתדרך אותם בצורה מדוקדקת, מבקש מידע בסיסי מאלוהים ומסביר להם שהם ייתקלו בארץ בנפילים ועמים חזקים אך מכין אותם לזה ומתאר להם גם כיצד יושיע אלוהים את העם מידי הנפילים הללו.
במקום כל אלו אומר משה בסוף דבריו רק שעליהם "להתחזק". נדמה שהכנה אחרת של המרגלים יכולה הייתה להשפיע מאוד על תוצאות המשימה, שמסתבר שהיו הרות אסון.
המרגלים חוזרים ממשימתם מפוחדים. הם אומנם מעידים כי הארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", אבל המציאות אותה פגשו מטילה עליהם אימה. הערכת המצב שלהם היא: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
בעקבות הדברים האלו פורץ העם בבכי ורוצה לחזור מצרימה. האמון באלוהים ובהנהגה קורס. "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
הקורא המודרני עלול להשוות את המצב לימינו ולהזדהות עם המרגלים שלכאורה נתנו הערכת מצב ריאלית ורק רצו להציל את עמם, אך יש לקרוא את הסיפור בתוך הקונטקסט שלו – אל כל יכול אשר הוציא עם עבדים באותות ובמופתים ממצרים הגדולה, נתן תורה בקולות
המרד הבכייני של העם הופך בנסיבות אלו למעשה פחדני ונטול אמון המחזיר רעה תחת טובה. העונש על כך ממהר להגיע – על כל יום שבו תרו המרגלים את הארץ ילך העם הזה שנה במדבר. כך אחרי 40 שנה ימות למעשה כל הדור של בני העשרים ומעלה שסירבו להיכנס לארץ, ורק בניהם יזכו להגיע למנוחה ולנחלה. כל סיפור הנדידה במדבר הוא עונש על חטא זה.
כאשר שולחים אנשים למשימה יש לוודא שהם עוברים תהליכי הכנה מדוקדקים וראויים. סביר להניח שההיסטוריה היהודית הייתה נראית אחרת לו היו נבחרים למשימה האנשים המתאימים ועוברים הכנה משמעותית לקראתה.
הרהור זה עלה בי בעת קריאת הכתבות והמאמרים הרבים בנוגע לפעולת השייטת השבוע. אם כבר הוחלט שהדרך הנכונה לעצור משט מעין זה הוא בהשתלטות פיסית על הספינות, וניתן לערער על עצם החלטה זו, הרי שניתן היה לעשות זאת אחרת.
הדרג הבכיר פישל. הכנה נכונה של הלוחמים, הבנה טובה יותר של האיום והסכנה, ציוד הלוחמים באמצעי לחימה מתאימים, כניסה לספינה שלא דרך גלישת יחידים אליה ממסוק, כל אלו היו יכולים לשנות את כותרות השבוע.
במשימה בעלת רגישות כה גבוהה זוהי אחריותם הישירה של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים לערוך את אותם תהליכי הכנה מדוקדקים ולוודא שהלוחמים יקבלו כלים לעמוד במלוא משימתם, שהיא השתלטות על הספינה ללא נפגעים בנפש.
לצה"ל יש כלים להשתלט על בריונות ותקיפה בנשק קר גם בלי להפעיל אש חיה ולהרוג אזרחים זרים. אבל צריך להתכונן כראוי. הלב יוצא ללוחמים הצעירים, אך יש להגיד ביושרה - התוצאות הטרגיות והמביכות של המשט השבוע, תוצאות שאין לדעת עדיין את גודל המחיר שנשלם עליהם, יכולות היו להימנע.
למרות כל האמור לעיל היו בין המרגלים שני אנשים אמיצים, שני מנהיגי אמת, שעמדו מול חבריהם , עמדו מול העם הזועם, והעזו להגיד מילים אמיצות: " וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". תגובתו המטופשת והפחדנית של העם הייתה "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".
בשבוע שעבר דיברנו כאן על נביאים וכוהנים. יהושע בן נון וכלב בן יפונה הם שילוב נדיר בין זה לזה. הם גם מנהיגי שטח הלוקחים על עצמם משימות קשות כמו זו של המרגלים, והם גם אנשי רוח אמיצים הזועקים מול העם ושאר ההנהגה את האמת שלהם.
כזה היה אריה לובה אליאב שהלך השבוע לעולמו. אדם שהוביל שורה של משימות ציוניות, החל מהעפלה, שירות כקצין בחיל הים, הקמת חבל לכיש, הקמת ניצנה, ועד לעשייה פוליטית ענפה ועוד כהנה וכהנה תפקידי הובלה חשובים.
אדם שהעז לצאת נגד גולדה וההנהגה בשנות ה-70 אשר סירבו להכיר בקיומו של עם פלשתינאי בעל זכויות, ושילם על כך מחירים כבדים, אך התמיד ועמד על האמת שלו. ויותר מכל אלו – איש של יושרה ופשטות, איש של אהבת אדם. בדור המשופע במנהיגים בסגנון של עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ, כל כך חסרים לנו מנהיגים כלובה. אני תקווה שזכרו יהיה איתנו תמיד כעמוד אש לפני המחנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם