הגיע הזמן לתקוף
ההרגשה שהעולם שוב סוגר עלינו קשה ובלתי נתפסת. הגיע הזמן להתייחס ברצינות לשדה הקרב התקשורתי. המערכה בו איננה אבודה
בשעה הקשה שבה אנו מצויים, שהיא בין השעות הקשות שהיו למדינה בשנות קיומה; כשאיומי האיראנים נשמעים מדי יום; כשהטורקים מצטרפים למצהלה האיראנית; כשההנהגה האמריקאית רופסת במדיניות החוץ שלה כפי שלא קרה מאז הימים שקדמו למתקפה היפנית על פרל הרבור; כשאירופה חוזרת לפוזה המוכרת שלה כמי שמדמה בנפשה שיש לה זכות להטיף מוסר למדינת היהודים; כשיש הרגשה מצטברת שבחוץ מריחים את חולשתה של ישראל - אנו חייבים לעשות מעשים שיעצרו מיד את הסחף במעמדה של המדינה ויחזקו את הנהגתה מבפנים.
אי אפשר להמעיט בחומרת השעה. ההרגשה שהעולם סוגר עלינו בסוג של אמוק המוכר לנו מההיסטוריה הקרובה היא בלתי נתפסת. שכן, למרות חטאיה ומחדליה של מדינת היהודים, ברור לכל שאנו נידונים לפי סטנדרטים שלא מופעלים כלפי אף מדינה אחרת.
ההידרדרות ביחסים שבין מדינת ישראל לקהילה הבינלאומית היא בגדר סכנה קיומית. משום כך נדרשת עשייה מיידית בשני מישורים. האחד, צירוף דמויות מן החוץ במישור הפוליטי - הממשלה חייבת להרחיב את שורותיה ולצרף אליה את מפלגת קדימה, שהיא מפלגה מתונה מבחינה מדינית וצירופה לממשלה יוריד את גובה הלהבות הבינלאומיות ויקרב את ישראל אל פתרון מציאותי למצב הקשה שבו היא מצויה.
אך כיוון שמפלגת קדימה לא משופעת אף היא בדמויות מרשימות מבחינת יכולת ניתוח המציאות האסטרטגית-מדינית של ישראל, ומבחינת אישיותם המנהיגותית, הממשלה חייבת לצרף לשורותיה כחברים מן המניין אישים שאינם פועלים כרגע במערכת הפוליטית, בעלי יכולת חשיבה יוצאת דופן, ובעלי שיעור קומה הנהגתי, דמויות שיאפשרו דיון פורה בתוך הממשלה ותהיה להם יד בקבלת ההחלטות.
פורום השביעייה צריך להפסיק לפעול, ובמקומו צריך לפעול קבינט מדיני-ביטחוני שבו ישותפו הדמויות החדשות בממשלה. זה יהיה אולי קשה לראש הממשלה, אך זהו מהלך מחויב המציאות. אם המדינה היהודית חפצת חיים, היא אינה יכולה להישען על חבריה של הממשלה הנוכחית בלבד ובוודאי לא על "השביעייה". יש להם כוונות טובות, אך הללו אינן מספיקות.
במישור השני - הגיע הזמן לזהות את שדה המערכה המשני של המלחמה. זה כשני עשורים מתנהלת לחימה עזה נגד מדינת ישראל בשדה קרב אלטרנטיבי: התקשורת הבינלאומית. משום מה אף לא ממשלה ישראלית אחת הקדישה את תשומת הלב המתבקשת למערכה הזו, שאיננה נופלת בעוצמתה מן המערכה הצבאית ולעתים אף עולה עליה.
במערכה זו ידה של ישראל על התחתונה בעיקר בגלל ההזנחה של כל מנהיגיה בעשורים האחרונים, שאינם קולטים כי מדובר בשדה קרב לכל דבר ועניין. מדינת ישראל הפקירה את המערכה בתקשורת, ועד לרגע זה ממש איננו מפיקים את התשובה המלחמתית הראויה.
ישראל לא צריכה "מיתוג מחדש", פרויקט שבו השקיע משרד החוץ הון עתק; היא צריכה להילחם מלחמת תעמולה מקבילה לזו שמתנהלת מולה: בכל הכוח היצירתי שיש בנו, בכל הכישרון ובכל אמונתנו במפעל הציוני. היכן הם הסרטים המתארים את הסיפור שלנו, בעינינו שלנו? היכן הם המאמרים שכותבים גדולי הוגיו של העם היהודי, סופריו, משורריו ואוהדיו החיים ברגע זה? האם הם מחכים לקבל במה בעיתון "הארץ"?
היכן הם אתרי האינטרנט הפועלים בכישרון ובעורמה כדי ללחום את המלחמה הנשכחת על התודעה האנושית השלטת ברגע זה? היכן הם ציירי הקומיקס הנשכנים שיתארו את דעתנו על אנשי החמאס בתקשורת הבינלאומית? האם רק החמאס מסוגל לצייר ציורי קומיקס?
אלא שממשלה זו, כמו קודמותיה, נפלה קורבן לאידיאולוגיה השלטת בכיפה, ומשום כך לא זיהתה את שדה הקרב הזה, שבו ידנו על התחתונה, פשוט משום שאנו בוחרים לא להילחם בו. ממשלה זו מאמינה ברעיון העוועים שהתקשורת חייבת להיות רק פרטית.
משום כך לא גייסה לשדה הקרב את טובי העורכים, הכותבים, הצלמים והציירים של ישראל; ממשלה זו, תרבות זו, כה עסוקות בשורת הרווח, עד כי לא זיהו שלב לבה של המערכה הנוכחית הוא על דיוקן היהודי שרק
לפני כ-70 שנה הפך למרמס בשידורי התעמולה הנאציים.
יהודים שכמונו היו צריכים להבין ששדה הקרב התקשורתי הוא שדה בעל פוטנציאל אדיר של סכנה עבורנו, שרק לא מזמן היינו קורבנותיו. ומשום כך, אם העם היהודי חפץ לחזור להיסטוריה, הוא צריך להשקיע מאמץ עצום בשיקום דיוקנו בעיני המין האנושי.
אחרי 2,000 שנות השמצה נוצרית; אחרי השואה; אחרי תעמולת הזוועה שמפיצים על אודותינו חברי התנועות האיסלאמיות הקיצוניות ברחבי העולם - הגיע הזמן שנשקיע מאמץ בשיקום הצלם שלנו: צלם האדם היהודי, צלם העם היהודי, על חטאיו ועל זכויותיו הרבות.
אם נחזור לממשלה: הגיע הזמן להתייחס ברצינות לשדה הקרב התקשורתי. המערכה בו איננה אבודה. היא רק מתחילה. והגיע הזמן לתקוף.
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם