ישראל חטפה מרס טורקי בלב ים
לברק יש פטיש למבצעי קומנדו. אולמרט דאג לחסום כל יוזמה שלו, אבל נתניהו חבר אליו וסיבך אותנו קשות. בן כספית מסכם שבוע
"אני לא ליד טלפון אדום, אני בתל אביב, לא לקחתי איתי "ורד הרים (גרסה ניידת של טלפון אדום. ב.כ ), תגיד לו שנדבר מחר".
אבל ברק, על פי כליפי, המשיך להתעקש. "טוב, תקשר לי אותו, אמר אולמרט. "חייב לדבר איתך עכשיו, אמר ברק לאולמרט, "זה סובל דיחוי? ניסה אולמרט, "אני לא בבית ואין לידי טלפון אדום, אמר, אבל ברק המשיך להתעקש. "אתה יודע מה? נשבר אולמרט, "אני באקירוב, כמה קומות מתחתיך. ברק צהל, "יופי, אז תעלה רגע, אמר. אולמרט תיקן אותו. "אני לא אעלה, אתה תרד.
ברק ירד. נכנס לדירה המפוארת שבה הסבו קרואים רבים, בהם אולמרט, כשאוזניית הבלו-טות' הנצחית מותקנת על אוזנו והתנהג בטבעיות מוחלטת. כמו בעל הבית. הוא לקח את אולמרט לפינה וניסה להפציר בו לאשר פעולת קומנדו נועזת נגד ספינה שהתכוננה לצאת להפלגה מתוקשרת לעזה. "אהוד, לך לישון, אמר לו אולמרט, "זה לא יהיה".
ברק התעקש. המבצע אמור היה לצאת במהלך הלילה, או למחרת, אבל אולמרט לא רצה לשמוע. "תשכח מזה,? הודיע לשר הביטחון, שנאלץ בסוף התהליך לאסוף את עצמו ואת אוזנייתו, לצאת מהדירה, להיכנס למעלית, לעלות שלוש קומות למעלה וללכת לישון.
בסוף, מי שהלך לישון זה אולמרט. הוא גורש, כזכור, מתפקיד ראש הממשלה. ברק הצליח לתמרן ולהישאר שר הביטחון. גם הספינות המשיכו לשוט. בקדנציה של אולמרט היו כמה משטים. כאלה שהתארגנו והתפוגגו, כאלה שעזרנו להם לדעוך בטרם יצאו, כאלה שיצאו לדרך והגיעו, וכאלה שיצאו ולא הגיעו. נכון, אלה לא היו שיירות כמו זו שהגיעה השבוע, אבל העיקרון היה דומה.
בכל הפעמים הללו היה זה ברק שהטריף את אולמרט ואת המערכת לטובת מבצעי קומנדו נועזים. העניין הזה של לוחמים משתלשלים באמצע הלילה ממסוקים אל סיפונן של אוניות שטות קסם לו. מישהו תיאר את גישתו של שר הביטחון למבצעים מהסוג הזה כפטיש מיוחד. זה היה גורם לו עונג. אפילו רק לדבר על זה. וגם מבצעים מיוחדים של המוסד (עדיף, כי כאן רק ראש הממשלה אחראי), עם כל הפירוטכניקה הזו שמצטלמת נהדר ויכולה להועיל גם בסקרים.
בתקופת אולמרט רוב היוזמות הללו של ברק נחסמו. לספינה הראשונה, שעליה היו גם שני עיתונאים (עמירה הס ושלומי אלדר), התירה ישראל להיכנס ושום דבר לא קרה. "הם עלו על החוף בעזה ואחרי כמה ימים התחננו שניתן להם לצאת, מספר מישהו שהיה בצוות של אולמרט, "זה כמעט לא קיבל סיקור". אחר כך התארגן משט יותר גדול, עם כמה ספינות. ישראל שתקה. לא היו הצהרות
היו לברק, על פי העדויות, גם רעיונות אחרים. כמו, למשל, לפגוע בספינות הללו בנמלים זרים, דוגמת המבצע שהשבית את ספינת "השיבה" של ערפאת. הוא לא הפנים, אומר אחד מהבכירים בתקופת אולמרט, שהזמנים השתנו. מדינות שמקיימות איתנו יחסים דיפלומטיים מורכבים לא יקבלו מעשה כזה. זה לא דומה להפצצת שיירת נשק, כור גרעיני. זה לא עניין קיומי. וכולם היו יודעים שזה אנחנו. הרי מי יכול לעשות דבר כזה, האירים? השווייצרים? הבריטים? הרי ניו זילנד כמעט ניתקה איתנו יחסים בגלל שני דרכונים. האצבע המאשימה תופנה רק כלפי ישראל, שתתויג כמדינת טרור.
אז מה עושים? חושבים, אומר אחד מבכירי הקדנציה הקודמת. אם יש על הספינה נשק או אמצעי לחימה, עוצרים אותה. אם לא, נותנים לה להיכנס. מתמקדים במודיעין. כשיש אמצעי לחימה הספינה הופכת אוטומטית לספינת טרור, ואז יש לגיטימציה לעצור אותה בכל האמצעים. כשמדובר באזרחים, עדיף לפעמים להבליג. ובכלל, כל הקקופוניה הזו סביב המשט, הרי היא שבנתה ויצרה את הסיפור.
מרמרה בכלל לא יכולה לעגון בעזה, עומקו של המעגן המצ'וקמק שם הוא שישה מטרים, הם היו באים בסירות קטנות לחוף, מתחבקים עם הנייה, מצהירים שניצחו ואחרי כמה ימים מתחננים לצאת. בעזה לא חסר כסף וגם פעילי טרור יש שם מספיק. העולם היה מואס בפרשה אחרי רבע שעה ובא לציון גואל.
מטעמו של אהוד ברק נמסרה התגובה הבאה: "המלצות שר הביטחון לפעולה ביטאו תמיד את מיטב הערכתו ושיקול דעתו והיו מבוססות על עמדת כל גורמי הביטחון ובמרכזם עמדת צה"ל".
עכשיו, ברק כבר מדבר לפרוטוקולים של ועדת החקירה העתידית. הוא, שעשה קאמבק ממלחמת לבנון השנייה, מקבלת ההחלטה הנמהרת של אולמרט, הסתובב חודשים וסיפר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ולא היה צריך להיכנס להרפתקה צבאית (על חטיפת שני חיילים, הריגת אחרים והפצצת הצפון שעות ארוכות), מוצא את עצמו היום משוח בזפת ובנוצות, נגרר במחלפותיו ברחובות העיר וסופג מכל עבר.
ובבוקר המבצע הוא הודיע ש"הקבינט המצומצם, ראש הממשלה ואני הורינו...", כדי להקל את נטל האחריות מעל כתפיו, ויומיים אחרי כן הוא אמר למפקדי השייטת "אני בטוח שתדעו להפיק את הלקחים? (כאילו הם אשמים במשהו), ואתמול כבר פורסם (הוא הכחיש) שתקף את ההסברה.
מר ביטחון איבד את השכפ"ץ העיקרי שהותיר אותו בחיים הפוליטיים עד עכשיו. ההילה של זה שיודע ומבין הכי טוב בנושא. עכשיו כבר דורשים את ראשו. אבישי ברוורמן, שר מטעם העבודה, הסתובב השבוע במזנון הכנסת ואמר כמעט לכל מי שהסכים לשמוע שהגיע הזמן להחליף את ברק (ברוורמן מכחיש). דניאל בן-סימון אמר את זה ברדיו (והתחרט למחרת). יותר ויותר אנשים אומרים וחושבים את זה. האש מלחכת את הרגליים, והפירוטכניקה, שכל כך חביבה על ברק, מסנוורת את העיניים. קולות נפץ נשמעים מכל עבר.
בבוקר המבצע, בסביבות 11, התקשרה לברק ציפי לבני, הלא היא "ציפורה". היא הציעה לו לקחת יוזמה מיידית, לפנות לפרופ' אהרון ברק (או מישהו דומה) ולהטיל עליו לבצע בדיקה מהירה של המבצע וקבלת ההחלטה בתוך שבוע. לבני למדה משהו ממאורעות מלחמת לבנון ודוח גולדסטון והאמינה שמהלך כזה ירגיע מראש את הקריאות לוועדת חקירה בינלאומית.
ברק הקשיב לה ולא עשה דבר. היום הוא כבר נקרע בין ועדת חקירה בינלאומית ובין ועדה ישראלית עם משקיף אמריקאי, ובין ועדת בדיקה ממשלתית, ומנסה לחשב איזו מהן תפגע בו הכי פחות. היחיד שתומך בו, עדיין, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הפעם, לא מדובר באהבה אמיתית, אלא בהישרדות. שני אלה תלויים עכשיו זה בזה והברית ביניהם אמורה להתחזק עוד יותר, כדי שלא יהיו מגורשים בזה אחר זה.
הרמטכ"ל, רב אלוף גבי אשכנזי, במגננה. בסוף, האחריות למבצע עצמו נופלת עליו. לפעמים הוא מתחרט שלא נכנע למסע הדה-לגיטימציה שמנהלים נגדו כבר חודשים שר הביטחון ברק וראש מטהו יוני קורן. הם משתוקקים להצניח לתפקיד את מקורבם, אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט (בעיה זו שווה דיון נפרד), ומתים להשפיל את אשכנזי ולגרום לו ללכת בטרם עת.
לפעמים הוא אומר לעצמו שחבל שלא החזיר את המפתחות כשהחלו לרמוז לו. אשכנזי אינו טיפוס שנאחז בקרנות המזבח, אבל עכשיו אין לו זמן לכל זה. הוא חדור אמונה לוהטת שעשה מה שצריך היה לעשות. מדובר, אומר אשכנזי, במסע דה-לגיטימציה נגד ישראל, שלא החל היום. במופע של צביעות עולמית. כל מדינה בעולם הייתה עושה את זה. נראה את ארדואן, אם ספינה של גולים טורקים תתקרב אליו, מה הוא יעשה.
גם הפעולה עצמה, על פי אשכנזי, הייתה מחויבת המציאות. קדם לה מבצע מדיני נרחב, שלא סיפק את הסחורה. והרבה אזהרות. אין דרך אחרת, אומר הרמטכ"ל, לעצור ספינה בסדר גודל כזה, ששטה בים. לא קיים דבר כזה. הוא ביקר את הפצועים. אחד מהם אמר לו "ראיתי שהממו את המפקד שלי, שתקעו סכין בעוד קצין ועכשיו מכוונים עליו אקדח, מה עשית, שאל הרמטכ"ל, "יריתי לו בראש" אמר הלוחם.
בישיבת הקבינט למחרת המבצע הוא נראה נסער. יצא רגע החוצה ואמר למישהו, "מה הם רוצים, שההרוגים יהיו בצד שלנו?", אבל מאז נרגע קצת. האמת היא, שאין לאשכנזי סיבה להצטדק. לא צה"ל אשם במה שקרה השבוע. השייטת אכן ראויה לצל"ש. הלוחמים עשו מה שהיו צריכים לעשות. המבצע לא היה מושלם, ויכול להיות שאפשר היה לעשות אותו אחרת ברמה הטכנית.
כל זה לא חשוב. מי שצריך היה לעצור את המבצע הזה הוא הדרג המדיני. המבוגר האחראי שאמור להבין שיש כאן מלכודת פתאים. כל אלה שבאים בטענות למודיעין לא מבינים שלא היה מודיעין כי המרמרה לא הוכנסה לרשימת מטרות המודיעין. הזחיחות הייתה כל כך מפותחת שאף אחד לא חשב שכמה אנרכיסטים יכולים להפריע באמת. תפקיד הצבא זה להביא כל הזמן אופציות לפעולה בפני מקבלי ההחלטות. תפקיד מקבלי ההחלטות זה לערוך את חישוב הסיכויים והסיכונים ולהיות אחראים.
לאורך ההיסטוריה נדחו אלפי מבצעים שהציע הצבא. אחוז מזערי מאושר, ומתוכו אחוז עוד יותר מזערי מבוצע בשטח. אבל במקרה של המרמרה הדרג המדיני הצטמצם לשניים. בנימין נתניהו ואהוד ברק. נתניהו היה כל כך לא מודאג, עד כי נסע לקנדה ערב המבצע. לא היו דיונים מסודרים, לא הוצגו חלופות ראויות, המטה לביטחון לאומי היה מנוטרל, כל המלצות ועדת וינוגרד היו כלא היו. ביבי וברק, ברק וביבי, השלומיאל והשליימזל חברו יחד כדי לייצר את הסלט הזה. עכשיו כולנו אוכלים אותו בתיאבון.
הכי מרגיז זה שאנחנו צודקים. לגמרי צודקים, אבל ממש לא חכמים. המרמרה הייתה מלכודת שהונחה על ידי ממשלת טורקיה בראשותו של מחרחר המדנים הראשי במזרח התיכון, טאיפ ארדואן. עכשיו בודקים עד כמה עמוקה הייתה מעורבותו.
במשט היו גם 50 בתים יבילים מתוצרת טורקית, טונות של פלדה ובטון ועוד ציודים שרק מדינה מסוגלת להרים. ריכזו על האונייה מאות פעילי שלום, עם חברי פרלמנט מהמון מדינות, זקנים, נשים וטף. כולל תינוק. לכל זה הוסיפו קבוצה של שכירי חרב אלימים, כל אחד ומעטפה עם עשרת אלפים דולר במזומן על גופו, ללא אמצעי זיהוי, דרכונים או תעודות זהות. היה ברור למארגנים שיש כאן פוטנציאל לחגיגה שתקבור סופית את שאריות הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ותסיר, עם קצת מזל, את המצור מעל עזה.
הכל היה מתוכנן. הם ידעו שיהיו הרוגים והם העריכו את המהומה שתתעורר. והם צדקו. פסענו בראש מורם אל המלכודת הזו, השתלשלנו לתוכה מתוך המסוקים ועכשיו אנחנו לכודים בה. הם, פראי האדם, יוצאים מהסיפור אבירי זכויות אדם שלוחמים בכוחות האופל. זה מקומם, אבל זה המצב. אם נמשיל את מה שקרה השבוע לשש-בש, חטפנו מרס טורקי.
אנחנו מדינה, לא אסקופה נדרסת, מתקומם הרמטכ"ל, אני בטוח שבתוך החדר העולם מתפעל מהנחישות שלנו, הבעיה היא שמחוץ לחדר כולם תוקפים אותנו. אני לא יודע לעצור ספינה כזו בשום דרך אחרת, זכותי לבדוק מה נכנס לעזה, שממשיכה לייצר רקטות ולנסות לפגוע בנו כל הזמן. יש לי שני חיילים דקורים, אחד ירוי, אחד שפתחו לו ראש עם לום. הם ניסו לחטוף חייל, רוב הסיכויים שרצו לבצע פיגוע מיקוח, להסתיר אותו באיזה מחסן ולנהל איתנו משא ומתן כשהם מגיעים לעזה כמנצחים.
אסור היה לנו לתת לזה לקרות, ולא נתנו. זו האחריות שלי. האם הסגר על עזה מוצדק? זו כבר החלטה של הדרג המדיני. לגיטימי לעשות על זה דיון. חקירה? שיבואו ויחקרו. כל פורום מקצועי והגון יראה כאן מיד מי צודק ומי לא. אני לא מפחד מחקירה.
כל זה טוב ויפה, הרמטכ"ל צודק, אבל העולם לא רוצה לשמוע. ישראל משולה לאסיר מסוכן שמשתחרר בערבות, צמוד לקצין מבחן. היא החשוד המיידי, היא נבדקת בפרמטרים שאף אחד לא נבדק, כל זב ומצורע חובל בה ומתעמר בה. במצב הדברים, אין כמעט מעשה שנעשה ולא יוליד ועדת חקירה בינלאומית מיידית. זה מצב מייאש, אבל צריך לדעת להתמודד איתו. נדרש כאן שכל. נדרש ניסיון. נדרשים סבלנות ועצבי ברזל. בדיוק כל הדברים שאין לבנימין נתניהו.
שלשום בערב הוא דיבר לאומה. שכנע את המשוכנעים. כן, ביבי, אנחנו צודקים לגמרי. אתה יכול להיות שר הסברה מצוין. העניין הוא שממך, כמנהיג, אנו מצפים לפתרונות, לא לתירוצים. לתוכנית פעולה שתוציא אותנו מהמצב הזה. הדרך היחידה לחלץ את ישראל ממעמד המצורעת היא ליטול יוזמה מדינית. זה מה שעשה רבין. זה מה שעשה ברק (בקדנציה הראשונה). זה מה שעשה שרון וזה מה שעשה אולמרט (שהצליח להחריב חצי מהמזרח התיכון ועדיין להיות מקובל בעולם).
אפילו מראית עין של תהליך מדיני תוכל לסייע כאן. אבל אתה לא מסוגל לנפק אפילו מראית עין. כשהתמודדת על ראשות הממשלה, הבטיחו לנו שלושה דברים עיקריים: שתציל אותנו מהגרעין האיראני ותמנע את הפצצה; שאין מי שמכיר יותר טוב ממך את אמריקה; שאתה מר ההסברה העולמי.
ובכן, חלפה שנה ומתברר שלא דובים ולא זבובים. אמריקה הולמת בנו ללא הרף, הפצצה האיראנית דוהרת יותר מאי פעם, ועל ההסברה כבר דיברנו. אתה לא מצליח לקבל החלטה אחת בלי להתחרט חמש פעמים בדרך. אתה לא מצליח לנגוע בשום דבר בלי לייצר תסבוכת. ממחירי המע"מ על פירות וירקות, דרך הרפורמות, דרך מבחוח בדובאי והשייח' ראאד סלאח על המרמרה.
השכלת לרכז סביבך צוות של לא יוצלחים. לא למדת שאיכותו של מנהיג נמדדת באנשיו ובצוותו הקרוב. מי שמביא את נתן אשל, ייראה כמו נתן אשל. נדמה לי שהשבוע אשל נראה יותר טוב ממך. מנהיגות לא נמדדת בנאומים חוצבי להבות בפני קונגרס ציוני בקנדה, או דיבור משכנע מול האומה בשמונה בערב בטלוויזיה. מנהיגות היא אומץ לקבל החלטות, לשנות את פני המציאות, להוביל גם בדרכים קשות.
אתה הרי לא מוכן לפגוע בשערה משערות ראשו של אלי ישי, מפחד פחד מוות מאביגדור ליברמן ולא מעז למעשה אמיתי שיאפשר להקים כאן ממשלה רחבה ושפויה. כל מה שאתה רוצה זה לא לעשות כלום ולשרוד בתפקיד. עד השבוע היית בטוח שזה יצליח לך.
נדמה לי שהביטחון הזה קצת נסדק. הסחרור שלך החל, אדוני ראש הממשלה, אתה עדיין יכול לעצור אותו, אתה עדיין יכול להפוך את המגמה, אבל כדי לעשות את זה תצטרך להיות מקורי ואמיץ. מאיפה תביא אומץ?.
אקו"ם