לוחמי השייטת: הם רצו אותנו מתים, רצו להרוג
"לא הייתה לנו כוונה להרוג. בטח לא פעילי שלום. אבל אתה לא מצפה מפעילי שלום שיבואו לרצוח אותך". שיחזור הקרב על המרמרה
תשע שנים הוא בשייטת, א'. בן 28, נשוי ואב לילדה בת שנה. ביום שלישי בלילה, בתום יום של תחקירים וביקור הפצועים בבתי החולים, נסע הביתה בפעם הראשונה, לכמה שעות. הבית, אמר, זה אי של ביטחון. משענת. יש אינספור מבצעים שקטים ברקורד שלו, אבל במבצע רועש ומתוקשר כמו זה של המרמרה, מסובך ומורכב, לא נתקל אף פעם. "אתה יודע שאתה הולך להתמודד עם פעילי שלום", אמר א'. "'פעילי שלום' זה איזשהו מושג אמורפי. גם אני 'פעיל שלום'. אני מאוד אוהב שלום. אז מה? בסוף אתה מוצא את עצמך מול מאה-מאה וחמישים מחבלים, שבאים לרצוח אותך.
"האנשים האלה רצו על הסיפון בקריאות 'אללה הוא אכבר', כשברקע קוראים להם מלמטה את פרקי יום הדין. אחד אחרי השני הם רצו ללוחמים לרצוח אותם. היה להם רצח בעיניים. הם רצו אותנו מתים. רצו להרוג. ככה, פשוט. מול זה בוצע שינוי מצב מאוד מהיר אצל הלוחמים. אנחנו אנשי צבא. מקבלים משימה שאנחנו נדרשים לבצע, מתכוננים אליה ובסוף מבצעים אותה. זאת השורה התחתונה.
"לנו לא הייתה שום כוונה לבוא ולהרוג מחבלים. בטח שלא פעילי שלום. כשאתה מקבל משימה, אתה מתכונן לגרוע מכל. כמובן שאתה מכין את עצמך, בעיקר אל מול מה שאתה מתוכנן לפגוש. אבל אתה לא מצפה מפעילי שלום שיבואו לרצוח אותך. ירדנו מהמסוק 'כצאן לטבח?' לא צריך לדבר במושגים כאלה. נשאיר אותם במקום אחר.
אנחנו גם לא 'ברווזים'. אנחנו לוחמי קומנדו מאומנים היטב לכל מצב. נערכנו למשט עם המון כלי נשק, מכל הסוגים. בשלב הראשון, הנשק הפחות קטלני היה מתוכנן, רק כדי לא לפגוע בפעילים. בשלב השני, ברגע שהיה סיכון לביטחון כוחותינו, היה מעבר לנשק חם. המעבר מנשק פחות קטלני לנשק קטלני היה מהיר מאוד. אל מול נתוני הפתיחה התכוננו בצורה טובה מאוד. ולא, אני לא מרגיש שהופקרתי".
בשייטת 13 דיברו על תחושה טובה, אבל גם על בלבול, "בגלל תגובת העולם והתקשורת". לעבודתם הם מתייחסים במונחים של מקצוענות. וגם במושגים כאחריות וטוהר הנשק. ביום רביעי בלילה כבר היו בשלהי התחקיר של מה שקרה על המרמרה. "חופרים לעומק", "צוללים למעמקים", אמר א' על טיבו של התחקיר. "בגלל השאיפה למצוינות", אמר. "להיות טובים יותר בפעם הבאה". הכינו דף מסרים, דברים שהיו רוצים להוציא החוצה.
בעקבות ההסתבכות במשט הבינו אנשי הדממה שהם צריכים לשבור שתיקה ולהתמודד עם החשיפה. "אני חושב שזה אחד המבצעים המורכבים ששייטת 13 התמודדה איתו, וניצחנו", אמר א'. "מבחינתנו, במבחן התוצאה, האירוע היה מדהים. הייתה הצלחה אדירה אל מול התנאים המבצעיים. אני לא מכיר עוד מבצע כזה, שהיה יכול להיגמר בצורה גרועה הרבה יותר או פחות טובה, והסתיים ככה.
"הצבא מקבל משימות. ברמה שלנו, בלי לשאול שאלות. מכינים את הכוח ויוצאים למשימה. כל משימה שתינתן לשייטת 13 על ידי הדרג הממונה תתבצע בצורה הטובה ביותר, כמו שאנחנו יודעים לבצע. שייטת 13 לא בוחלת במשימות. אני חושב שכאן אנשים לא מבינים, לא יודעים את כל העובדות. אנשים צריכים להבין שהשחקן סטיבן סיגל (שגילם את קייסי רובק, איש קומנדו ימי אמריקאי. חק"ב) הוא קטן לעומת מה שהיה שם על כתפי הלוחמים. גם רמבו הוא נמושה
"הדרג ששלח אותנו לבצע את המשימה והמדינה יודעים בדיוק מה היה שם. אנחנו מחויבים לבצע את המשימה, ואת הדין וחשבון אנחנו נותנים למי ששלח אותנו. עכשיו אנחנו בודקים את עצמנו. זה קשה. זאת ביקורת מעמיקה. אבל אנחנו לא מסתכלים למעלה, אלא אל עצמנו, ישר. כל פעם שאתה מאשים מישהו, שלוש אצבעות מופנות אליך. אז אני קודם כל בודק את עצמי ואחר כך את הלוחמים שלי. אנחנו לא מפחדים לשים את הדברים על השולחן. בכל מבצע יש גם דברים פחות טובים. גם במבצעים הכי שקטים והכי חשאיים, יש תמיד לקחים שאתה מפיק איך להיות יותר טוב. אבל צריך לתת לתחקיר להסתיים קודם.
"האירוע פה התחיל כמבצע צבאי, מדיני, ונגמר בתקשורת. אני לא מכיר הרבה מבצעים כאלה. לכן המורכבות והלחץ ומידת האחריות היו כבדים מתמיד. אנחנו לוחמים מקצוענים. אני לא מכיר הרבה אנשים שיודעים להשתלט על אוניות בלב ים. אני לא מכיר הרבה אנשים שיודעים לעמוד מול עשרות מחבלים שבאים לרצוח אותם ו-15 לוחמים משתלטים עליהם. מישהו יודע לעשות את זה אחרת? שיבוא ויסביר לי איך. זה לא אירוע רגיל. זה מבצע שהסתבך, ולא אנחנו גרמנו להסתבכות הזאת. לא דיברנו על זה, אבל אני חושב שלאף אחד לא הייתה כוונה שבפועל ייהרגו אנשים".
ואיך מרגישים עם זה?
"מרגישים עם זה מעולה. מי שנהרג אלה רק מחבלים. המספרים מדברים בעד עצמם".
בכל גיבוש לקומנדו הימי, וישנם בערך שלושה בשנה, מגיעים בסביבות 400 מאות בני נוער העומדים בפני גיוס לצבא. את הגיבוש עוברים כמה עשרות. רק קומץ (הנתונים חסויים) מסיים מסלול. זהו בית הגידול של הלוחמים שהיו על המרמרה השבוע. הגיבוש מפרך, קשה, ואין בו הנחות אבל יש הרבה הילה ותהילה. א' מספר שהתגייס לקומנדו הימי כי הוא רצה "לשאת בעול הכי קשה".
למבצע האחרון, של עצירת המשט, התכוננו במשך שבועיים. "נוהל קרב שבמהלכו אתה מכין את הכוח גם ברמה המנטאלית, התודעתית והנפשית. אימונים, תדריכים, לימודי משימה ומודיעין. כל מה שבן אדם יכול לחשוב עליו כדי להיות מוכן ברגע האמת", אומר א'.
בין השאר תרגלו נוכחות מחבל על האונייה. "אתה נערך לזה שיהיה נשק על האונייה", א' מסביר. "אז תרגלנו את זה במודל. לכן אתה גם לוקח איתך נשק חי. ובכל זאת, זה לא היה אירוע מקרה-תגובה הכי סביר. שבע פעמים קודם לכן עצרנו סירות בדרך לעזה בלי שריטה לנו או לפעילי השלום. האירוע הזה היה שונה לגמרי. הייתה פה קבוצה גדולה מאוד של מחבלים שהכינה את עצמה. הם למדו אותנו, הכינו נשקים מכל הסוגים. רמת ההיערכות שלהם על האונייה הייתה מקצועית.
"עכשיו אנחנו מבינים שהם עשו יומיים לפני האירוע מודל. הם הכינו את העמדות שלהם באופן מקצועי מאוד. הכינו את הנשקים, תיאמו את המהלכים, היו בתקשורת בתוך האונייה עם מוטורולות. היה שם מפקד אחראי לתיאום כל האירוע הזה. הוא ישב בחדר תקשורת וזיהה את כל הדברים, והפעיל את המחבלים שלו מולהכוחות".
ואתם לא ידעתם. מה זה אומר לגבי המודיעין שלנו?
"אני לא איש מודיעין. אני לא מתעסק במודיעין. אני מקבל מודיעין ועל פיו אני מבצע ניתוח של משימה ניתוח של אויב, ניתוח של השטח, של תנאים סביבתיים ושל כוחותינו. מתוך זה מוציאים את הנקודות התורפה המבצעיות, ומתוך זה מכינים את הכוח ומכינים תוכניות. אולי עובדתית לא ידענו, אבל חשוב להבין שלוחם נמצא כל הזמן, מבחינה תודעתית, במצב של לחימה. אתה מוכן לזה כל הזמן. אז ברגע שלוחם נדרש, הוא מבצע סוויץ' מהיר בין מצבים".
בסוף השבוע שעבר ירדו לאשדוד. הערכת המודיעין הייתה שהמשט יגיע בשבת. אחר כך באה דחייה. אלו דחיות מורטות עצבים. בשטח עסקו בינתיים בסקירות מודיעין ותדרוכים. שאלתי אותם אם היה מתח. "מתח מבצעי", אמר לי ג'. הוא בן 23, דור שני ביחידה. גם אביו לפניו היה לוחם בקומנדו הימי. באירוע עצמו הוא היה אחד מצוות הלוחמים שהשתלשלו אל האונייה מכבל המסוק. "לא משהו יוצא דופן", אמר על מה שהרגיש, "אבל גם לא שאננות. בסך הכל זה המקצוע. לעשות מה שאומרים לך. לבצע את המשימה".
אל האונייה ירד ג' מהכבל אחד לפני אחרון. כשהגיע למטה כבר הייתה מהומה על הסיפון. למרות זאת הוא ירד עם רובה צבע ולא השתמש בנשק חי. "אתה חוזר על כל המקרים והתגובות רגע לפני הירידה", שחזר השבוע. "בראש אתה חושב, איך אתה עושה מה שיותר מהר את כל הפעולות שצריך ברגע שאתה יוצא מהמסוק. מסתכלים אחד לשני בעיניים.
"אני זוכר שהסתכלתי למטה וראיתי מהומה, אבל לא ראיתי בדיוק מה קורה. השתמשתי בנשק צבע, עד שראיתי חבר שלי פצוע. בשלב הזה הבנתי שהם רוצים להרוג אותנו ועברתי לנשק חי. ירינו בנשק חי, אבל הם המשיכו לתקוף אותנו. הם פשוט קטפו אותנו אחד-אחד מהכבל. שלושה אנשים קוטפים כל אחד שיורד ומכים אותו במטרה להרוג. לא לפצוע, להרוג. היו להם שם אמצעי לחימה, גרזנים, אלות, לומים, כיסאות, סכינים, מסורי דיסק. הם ידעו בדיוק מה הם עושים. המטרה שלנו הייתה לא לירות אף כדור אחד. להחזיר את כל האוניות לאשדוד, וזהו. אבל כשהם הגיבו כמו שהם הגיבו, עם רצח בעיניים, לא הייתה לנו ברירה. באנו לפגוש פעילי שלום, ופגשנו מחבלים".
היה חשש, פחד?
"כל מה שהרגשתי זה שאני רוצה לסיים את זה כמה שיותר מהר. להגיע להשתלטות על גג האונייה, לסיים את הלחימה ולטפל בפצועים. זהו".
א' שהה במשך כל הזמן בסירה, בים, עם שני צוותים נוספים שעלו אחר כך על האונייה. "התקרבנו לאונייה, ניסינו לעלות וקיבלנו מטח של כל הנשקים שהיו שם", הוא אומר. "נשק קר. מלומים ועד ספסלים, ברגים, גולות. כל מה שהם הכינו. היו שם 60-50 איש , רעולי פנים, עם מסכות גז, שבעצם חיכו לנו".
א' עלה עם הכוח שלו על האונייה. בינתיים, הצליחו הלוחמים לייצב את המצב על גג המרמרה. בזכות מי שנפצע, הם מבקשים להדגיש, הצליחו להשתלט על האירוע. בסך הכל, הם מעריכים, נמשכה הלחימה כחצי שעה. המעבר מנשק צבע לנשק חי היה מהיר, בהתאם לנסיבות, לדבריהם. בהמשך באו פינוי פצועים משני המחנות, סריקה למציאת אמל"ח על האונייה ושמירה על מי שנשאר עליה.
"כשהדברים מסתבכים, משם אתה צריך לצמוח", אומר א'. "אתה צריך לשנות את המצב ולהפוך חזרה את הקערה על פיה, להחזיר את המצב לשליטה. שם היה מעבר מהיר מאוד ביחס לתנאים הראשוניים. אתה הולך לבצע מעצר של פעילי שלום ואתה נפגש עם מחבלים. חלק גדול מהפצועים שלהם לא היה מוכן להתפנות. היו שם כאלה שביקשו למות ולהיות שהידים. אנחנו התעקשנו לפנות אותם בעל כורחם לבתי חולים".
נמתחה ביקורת שצריך היה לשלוח כוח אחר למשימה הזאת, ולא את השייטת.
"אנחנו לא בוחרים את המשימות שמוטלות עלינו. אנחנו מתעסקים עם כל מה שקורה בים ובקרבתו. ולעניין דרך הפעולה - אנחנו יודעים לעשות את הדברים בהמון דרכים, וזו הדרך שנבחרה".
אמרו שנשלחו פחות מדי אנשים בשלב הראשון של הפעולה, שאולי כוח אחר היה משתלט טוב יותר.
ג: "אמרו שהחולצה האדומה זה לא מציאה, והנה הפועל לקחו דאבל. בסדר, אז אמרו..."
רק ביום שני בלילה, כבר אחרי שהמרמרה הגיעה לנמל אשדוד ירדו ממנה לוחמי השייטת וחזרו לבסיסם במרכז הארץ. אז גם החלו להיחשף לתגובות בארץ ובעולם. "אנחנו לא חירשים ולא עיוורים" אומר ג'. "אנחנו צופים בטלוויזיה וקוראים עיתונים. אני לא חושב שאנחנו צריכים להתגונן".
רב סרן א': " האירוע הוא לא קל. זה אירוע שהסתבך. אירוע מורכב, משמעותי מאוד. יש לוחמים פצועים קשה, והמצב הזה תמיד בעייתי. לנו חשוב מאוד איך מדינת ישראל נראית ומצטיירת. אבל אני מאוד מאמין במוסר היהודי. אני חושב שאף אחד לא יכול לבוא וללמד אותנו מהו מוסר".
הסיסמה בקומנדו הימי היא "לנו יש נשימה ארוכה". כפל משמעות שמדבר על תכונות פיזיולוגיות וגם על אופי. כך הם התייחסו לאירועים השבוע. לפני יותר מעשור, בשנת 1997, אירע "אסון השייטת". מבצע של היחידה שהסתבך באזור אנצריה בלבנון. מדובר אמנם בשני אירועים שונים לגמרי זה מזה, אבל גם אז עלתה השייטת לכותרות. בין לבין עשו לוחמי הקומנדו הימי אינספור מבצעים שקטים ומוצלחים, שלא זכו לפרסום.
"הלוחמים פה, כולם, כולל המפקדים, מעדיפים שהמילה 'שייטת13' לא תופיע בעיתונים, בשום הקשר", אמר א'. "בדרך כלל, מה שמופיע בעיתון זה האירועים המסתבכים, למרות שאת עניין המשט היו מסקרים בכל מקרה".
ומה לגבי האירועים הבאים, אם יהיו?
"אני לא רוצה לדבר על זה. אנחנו נערכים כל הזמן, לכל התרחישים. אנחנו לא מוותרים, גם ברגעים שבהם נדמה לכולם שיש פה איזה משבר. שייטת 13 היא מספיק חזקה כדי לעמוד בכל האירועים שקרו עד עכשיו, וגם בעתיד נהיה מוכנים לכל אירוע".
קצת לפני הכניסה לנמל אשדוד, כשכבר היה ברור שהמשימה של הבאת ה"מרמרה" לנמל אשדוד כמעט הושלמה, אסף רב סרן א' את הלוחמים שלו. שלושה צוותים של מה שמכנים "מיטב הנוער". א' הוא המפקד שלהם בפועל, אבל היו מפקדים נוספים עם הכוחות על הספינה. לחלק מהלוחמים היה זה אירוע ראשון של לחימה עם פצועים. השעה הייתה מאוחרת והם היו עייפים. "אמרתי להם", הוא משחזר,"'אני מאוד גאה בכם. יצאתם ממצב מורכב, מהסתבכות מורכבת מאוד'". שתק רגע והוסיף,
"'ואני מעריץ אתכם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם