הבריחה מטורקיה – גם אנשי עסקים עוזבים
לא רק הנופשים הישראלים, גם אנשי עסקים החליטו לחזור ארצה עד יעבור זעם. "הרוחות סוערות כאן"
ישראלים ששבו מטורקיה אמש בנתב''ג נאור רהב
בשדה אין זכר לישראלים, כמעט כל הערב. יחסית לעיר הרותחת, כאן שקט. רק מוסלמיות עטויות רעלות עם צעיפים, דגלים ושלטים הקוראים להשמיד את ישראל, מזכירים היטב איפה אנחנו.
לפתע אני מזהה פרצוף מוכר רץ לביתן חברת התעופה. זהו דוד משה, יבואן רהיטים מטבעון שפגשתי בטיסה מישראל לפני יומיים. סוף סוף אפשר לפטפט עם מישהו בעברית - בלחש כמובן - אחרי יומיים עם אנגלית וערבית.
הוא ושותפו חזרו מיומיים של עסקים מאיזמיר ומספרים ששם דווקא שקט. "אין שם כלום, הכל רגוע", הוא אומר. "שונאים שם את ראש הממשלה ארדואן ואירחו אותנו כרגיל. זהו, חוזרים לארץ ונקווה לא לחזור לכאן בתקופה הקרובה".
נוסע נוסף, אבי, הוא יהודי טורקי שמחלק את חייו בין טורקיה לישראל. כאן יש לו שם טורקי. הוא עובד בחברת אלקטרוניקה ונמצא עכשיו כבר כמה ימים אצל אביו באיסטנבול. הקהילה היהודית, הוא מספר, יושבת בשקט ולא מדברת. הרוחות סוערות וזה לא מה שהיה כאן פעם. אבל אני אחזור לכאן בקרוב. בשביל העבודה".
"הלוואי שיפלו פצצות על הראש של הישראלים"
בינתיים בקומת הנחיתות, בדיוק מתחת לשער הכניסה למטוס לישראל, ממתינים מאות טורקים לגיבורים שאמורים לנחות בקרוב בטיסה בכיוון ההפוך. הם מתאכזבים לגלות שלא בטוח שיוכלו בכלל לראות את גיבורי המשט לעזה, שכנראה יוסעו קודם לבית חולים, לפני קבלת הפנים.
בתוך המטוס בדרך ארצה יש רק בודדים. אחת מהם היא סימה, תושבת מרכז הארץ בעלת רשת חנויות לאופנת נשים. ביום ראשון היא נחתה כאן כמדי חודש, ממש שעות לפני שהכל השתנה.
"אחרי הבלגן עם המשט, הסתובבתי בהתחלה עם איש קשר יהודי, בשביל השקט הנפשי של בעלי", היא מספרת. "אבל הטורקים נעלבו ואמרו שאף אחד לא יפגע בי, אז הפסקתי. באחת החנויות שאליהן נכנסתי שאלו מאיפה אני, אז המצאתי ארץ אחרת. אבל כשיצאתי הוא אמר שהיה נעים להכיר אותי ושהלוואי שייפלו פצצות על הראש של הישראלים. נבהלתי. חטפתי פיק ברכיים והתחלתי לרוץ. אבל אני חייבת לחזור לטורקיה, בשביל העסקים, ומקווה שהכל יירגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם