טורקי קטן
כיצד היה מגיב ארדואן למשט ישראלי הנושא ציוד הומניטרי למיעוט הכורדי בטורקיה?
מודה, לשעה קלה השתעשעתי ברעיון ההפתעה הפרובוקטיבית. להעלות גירה על כסילות הדרג המדיני, ההכנה הצה"לית הלקויה, להתלבט ביני לבין עצמי, במזגן כמובן, האם לא היה נכון מלכתחילה לאפשר את המשט. אחר כך נזכרתי, שהדבר הכי קרוב לכלי שיט שעמיתיי - הפרשנים והמומחים לענייני ימייה - פיקדו עליו, הוא האמבטיה שלהם, אבל זה לא מפריע להם לדבר בסמכותיות יודעת כל על שיתוק אוניות בלב ים כאילו היו מינימום אדמירל נלסון.
אני אסביר. שמעתי ברדיו ראיון עם דוברת המשט. בתום הראיון העירה הדוברת בסרקסטיות שהיא מקווה שהמגישה מתרגמת אותה כיאות. המגישה, בקול נעלב, הסבירה שהיא לא רק ישראלית אלא גם עיתונאית. הסאב-טקסט ברור.
אז אולי אני עיתונאי פח, אבל קודם כל אני ישראלי, ואין דבר שאני סולד ממנו יותר מאשר פולחן ההלקאה העצמית. לטעמי, אין בכלל ספק שהיה צריך לעצור את משט ההצדעה המתועב למשטר האיסלאמי-נאצי בעזה. שום מחדל הסברתי כזה או אחר לא ישנה את העובדה שבאונייה הסתתרו פורעים מוסתים (כנראה פעילי אל-קאעידה) בין פעילי שלום סלקטיביים (הם מעולם לא הגיעו במשט הומני לדארפור, או חלילה לסייע למיעוט הכורדי בטורקיה), אנשי רוח דה-לה שמאטע, יהודים מתוסבכים משנאה עצמית וצעירים בשלב האנאלי-אנרכיסטי, נישאים עם ובלי דעת אל מורשת סטאליניסטית. המכנה המשותף להם - רצון בחורבנה של מדינת היהודים.
לחוק הימי טעמים משלו. לעתים אבסורדיים. בשנת 1707 נטרפה ספינתו של סר קלאודסליי שובל, מפקד הצי המלכותי הבריטי, סמוך לחופי סיציליה. סר שובל נאבק בגלים עד שהעפיל לחוף מותש, רק כדי שקשישה סיציליאנית תכה אותו למוות במערוך במטרה לשדוד את טבעת הברקת שעל אצבעו. על פי החוק הימי דאז, חפצים מספינה טרופה היו בחזקת נטושים והגברת הזקנה חשה שסר שובל, על תכולתו, שייכים לה באופן חוקי.
אמנם אנקדוטה זו קשורה יותר באופי האדם מאשר בהיגיון של חוקים ימיים, אולם היא מובילה אותנו להיגיון של מושג משפטי הקשור למה שהתרחש על המרמרה.
המושג ,"Suicide by Cop" התאבדות על ידי שוטר, הנו מצב בו אינדיבידואל תוקף שוטר מתוך כוונה תחילה שהפרובוקציה תסתיים בתגובה קטלנית מצד אוכף החוק. לדוגמה, אדם נוהג ברכב ומשטרת התנועה של ניו ג'רזי מורה לו לעצור
בין אם אותם פעילי שלום רצחניים שתקפו בחמת זעם את חיילי השייטת בנו על ההומניזם הישראלי, ובין אם עשו זאת מתוך שאיפתם למות שאהידים, התוצאה התבקשה ואין לערער עליה. המנוולים הביאו זאת על עצמם.
יותר ממחדל ביטחוני או הסברתי, מטרידה העובדה כי העולם המערבי לכוד בצבת של צביעות, התחסדות ואימת הג'יהאד. הביקורת הפנימית על התפיסה הישראלית ה"קורבנית" לא עומדת במבחן המציאות בעזה שלאחר ההתנתקות. שוו בדמיונכם הפרוע משט ישראלי הנושא ציוד הומניטרי למיעוט הכורדי בטורקיה ובפרט למחתרת הכורדית. כיצד היו הטורקים, החרדים לכבודם במידה מעוררת השתאות, מגיבים. באמצעות פיינטבול? חוששני שלא.
לפני מספר חודשים הלך לעולמו יורש העצר האחרון של האימפריה העותמאנית, ארתוגרול אוסמן שמו. הוא מת בגיל 97 באיסטנבול והיה נכדו היחיד של הסולטן עבדול-חמיד השני. בימים שנדמה כי הטורקים מבקשים להשיב את האימפריה העותמאנית לגדולתה והשפעתה, כדאי לחזור ולהזכיר כי מיטב השיר כזבו.
סבא רבא של המנוח ארתוגרול היה הסולטן "איברהים המשוגע", שגדל בכלוב בשל סכסוך פנימי בארמון וגם בשל העובדה שהיה מטורף לחלוטין כרבים מעמיתיו למקצוע הסולטנות. יום אחד מצא איברהים מוזה ארוטית בעגלה צעירה. מוקסם מצורת איבריה האינטימיים של הבהמה, הורה לצורפי הארמון להכין רפליקה מזהב, העתק מדויק של נרתיק הבהמה, ושלח את סריסיו לחפש אחר נערה עם נתונים אנטומיים דומים. כעבור חצי שנה נמצאה באחת ממחוזות האימפריה נערה ארמנית בשם סשיר פרה (קוביית סוכר), שכמו בסיפור סינדרלה התאימה לרפליקה. "איברהים המשוגע" נשא אותה לאישה ובמחווה מונוגמית הורה להטביע את 280 נשות ההרמון שלו בבוספורוס.
הדימוי אולי יצלע, אולם דומני שהממשלה באנקרה, השבויה ברטוריקה איסלאמית קיצונית, עשתה את ההכרעה ובחרה בטירוף האיראני. הפור נפל. נראה כי מר ארדואן מבקש להטביע את היחסים האסטרטגיים עם ישראל בעבור רפליקה גרוטסקית של מהפכה פנאטית משולבת באשליה אימפריאלית.
וזה מגיע לנו. על ההתרפסות, על ההשפלות ועל העובדה שבמשך שנים התעלמנו מרצח העם שנעשה בארמנים, הפרולוג לשואת יהודי אירופה. ב"40 הימים של מוסא דאג", הרומן המונומנטלי מאת הסופר היהודי פרנץ ורפל על הג'נוסייד בעם הארמני, נחשפים האירועים שהתרחשו בהר משה (מוסה דאג).
קרוב למיליון נשים, גברים וילדים נרצחו בדם קר. בספר, שהתפרסם ב-1933 בוינה, קבורה אזהרה מצמררת לעתיד. "הרעיון לכתיבת הספר נולד במרס 1929 בעת ביקור בדמשק", כתב ורפל על הספר. "המראה מעורר החמלה של ילדי פליטים בעלי מום ומזי רעב העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני".
כשבטורקיה מוחים בשם זכויות אדם ומדכאים את הכורדים באמצעים שטניים, קשה להתאפק ולא לשלוף ציטוט מהספר. צנזרתי את הטקסט המלא מפאת התיאורים המזוויעים, אבל אני ממליץ לכל אדם בעל תרבות לקוראו.
"בשיירה אחרת הולכים זוג שאך זה נישאו. צעירים הם מאוד. פלומה דקה מבצבצת על שפתו העליונה של החתן. קרבה שעת ההפרדה של הגברים החזקים, ועל דעתה של הכלה עולה רעיון כיצד להציל את אהובה, היא תלביש אותו בגדי אישה. התחבולה עולה יפה. שני הילדים צוחקים בכל לב על התמורה המאושרת. אך השכנים מזהירים אותם מפני שמחה טרם עת. בעיבורה של עיר גדולה באים לקראתם צ'טי זרים, פוחחים חמושים. הם יצאו לציד נשים עליז. בין השאר הם בוחרים גם בכלה שלנו. היא נצמדת אל חתנה. "בשם אלוהים, הניחו לי להישאר איתה! אחותי חירשת-אילמת, היא זקוקה לי". "אין זו סיבה מספקת, ג'אנום, נשמתי, גם היפה תצטרף". הזוג נגרר אל בית מזוהם, שם נחשפה האמת מיד. בן רגע הרגו הצ'טי את הבחור".
מכאן מתאר הספר, שנכתב בהשראת עדויות אמיתיות, כיצד אנסו הטורקים את הנערה, כיצד חוללו הגופות במפגן של דמיון חולני. אמנם היום אין מדובר ברצח העם, אך על פי עדויות המיעוט הכורדי (15 מיליון), הדיכוי הטורקי ממשיך במסורת אבות. מעניין איפה יפי הנפש והבלורית?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם