דוגית נוסעת
(על המשטון והשיטיון)
האם היית מזמין אותם לקפה עם בקלוואה ומחכה שהם יצבעו אותך עם הרובים המצחיקים שלנו, או שהיית תופס מחסה ונלחם על חייך? כשאני חושב את המחשבות הילדותיות האלה, אין לי כל טענות לתגובת הנוסעים על סיפון ה"מרמרה".
כל הטענות והזעם שלי מופנים למנהיגינו שנתקלו במשט ונתקפו בשיטיון. אתה יכול להילחם בכל פרובוקציה מושטת, אבל לעולם לא תנצח טיפשות יצירתית.
כן, אני יודע, אלו הן מחשבות בהירות ולא אחראיות של ילד. הילד ששר בנעוריו בתנועת נוער בישראל הפרה-אימפריאליסטית, מסביב למדורת ילדותו: "דוגית נוסעת מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם / רוח נושבת על פני המים / ילד פוסע על החוף דומם..." (*).
והילד הדומם והסודי, כמעט כמו הקומנדו הימי, הוא ילד ישראלי שפתאום מבין שהמנהיגים שלו לקו בתרדמת. הוא לגמרי לבד במשט שהגו הדבילים שמנהלים את הארץ שלו. הדוגית שלנו נוסעת עם כל המנועים, בשיא המהירות, אבל אף אחד לא יודע בדיוק לאן היא חותרת או איך להעיר את המלחים.
שוב הבריון של המזרח התיכון הרשה לעצמו להשתולל קצת, שכן מה הוא יכול להפסיד. ממילא העולם שונא אותנו, אז שישנא אותנו עוד קצת. כבר התרגלנו לזה שלא אוהבים אותנו, כמו שכבר מזמן התרגלנו לשגרה שבה קודם כל אנחנו יוצאים לאיזה מבצע מטומטם, ואחר כך מטיחים את ראשינו בקיר נוכח גודל הפאשלה.
אחר כך מוקמת ועדת חקירה שטובעת בניירות ובעדויות ולעולם לא מגיעה לשאלות החשובות באמת: כיצד צה"ל רב המעללים הפך להיות צבא טיפש שאיבד את התכונה הצבאית החשובה ביותר שאולי הייתה לו פעם והיא ערמומיות ותחכום; איך קהו רגשותינו ואנחנו כבר לא ממש מתאבלים על קורבנות האלימות שלנו אלא ישר מתקרבנים ובוכים, וגם אם יש כמה דמעות על לחיינו הן כנראה נורו מאיזה רובה צבע שנגמר לו הצבע.
ייקח זמן עד שנדע איך התחיל הבלגן הרטוב הזה שיירשם כעוד מבצע שכישלונו ידוע מראש. מכל הצילומים המטושטשים מספינת הדמים אתה לא רואה אדם אחד שיודע מה שהוא עושה. אתה מאמץ את העיניים כדי לראות ימאי אחד עם ראסטות ומטפחת שמציל את הספינה הבוערת, ובאמת - איפה ג'וני דפ כשצריכים אותו?
היו לנו שתי דרכים לטפל במשטון העלוב הזה: האחת, לתת להם לעגון ולפרוק את מה שיש להם לפרוק, להעמיד לרשותם את כל העזרה והקיצורים בבירוקרטיה שיש לעבור כשעוברים ממדינה למדינה.
והדרך השנייה - להיכנס באמ-אמא שלהם. הדרך שבה בחרנו. הדרך היחידה שאנחנו מכירים. דרך הכוח. כל צה"ל מחכה לבני זונות עם נצרות משוחררות. גם חיל הים מכין את עצמו ל"כל התרחישים האפשריים", חוץ מהתרחיש שאומר שאולי יתרחש משהו.
היחידה הנבחרת והמהוללת ביותר של צבאנו החזק והצודק - שייטת 13. אפילו היא התבלבלה מרוב כוח ומדליפה במוח. הקומנדו הימי שלנו נכנס בהם והוא יתרגל גם לפעולות כאלה. אם טובי בנינו התרגלו לעמוד במחסומים ולבדוק נשים בהריון וילדים מפוחדים, נתרגל גם לרדת על ספינה רעועה בה מצטופפים 600 בני אדם, דוגית שמכילה לא מעט אזרחים אמיצים עם מודעות הומניסטית גבוהה, וכמו בכל דוגית יש גם כמה נוסעים מסוכנים ואלימים על הסיפון. אם המודיעין שלנו לא ידע את זה אז צריך להחליף אותו, רצוי לפני המשטון שבטח בוא יבוא משום שאתה צריך להיות אידיוט כדי לא להריץ הצלחה תקשורתית מוצלחת שכזאת.
כבר הרבה שנים אנחנו לא עסוקים במיתולוגיה הישראלית שהייתה פעם מפוארת וכיום היא מתפוררת, אלא ביצירת מיתולוגיה לחמאס. והנה, עשינו גם את זה: גם לפלשתינאים יש "אקסודוס", ומה יש לנו? שוב תרמנו כמיטב יכולתנו ליחסי הציבור של החמאס. אם היה אדם אחד בעולם שחשב שאנחנו יכולים באופן חריג להיות אנושיים, אחרי מבצע המשט המזופת הזה גם הוא שינה את דעתו.
שוב ושוב אנחנו יורים לעצמנו ברגל ואחר כך בוכים שזה כואב לנו ושנשכח מחופשות משפחתיות בטורקיה. וכן, אנחנו יכולים בהחלט לחיות גם בלי התיירות העממית לטורקיה, אבל איך יירדם עמנו העממי בלילות כשהאמון שלו במנהיגיו ובגנרלים שלו הוא אפס שהולך והופך למינוס מדאיג ומדיר שינה.
הנה, הרסנו להם את הצורה. הערבים הם אותם ערבים והטורקים הם אותם טורקים והים הוא אותו הים. אולי אנחנו לא מבינים איך משתלטים על דוגית בלי לכבוש אותה ולהפחיד את הנוסעים, אבל בשטחים אנחנו מבינים טוב מאוד.
אין עוד מדינה בעולם שכל כך התמחתה בסגר, במצור, בהשפלה, במחסומים ובגדרות. המצור הימי על עזה נמשך כבר חמש שנים. ושוב
אני חושב את מחשבות הילד הפעוט ועגום העיניים שלי: מה היה קורה אם תל אביב - מעוז הנהנתנות של גוש דן - הייתה נתונה שנים בסגר ימי "מה היינו חושבים על אלה שסגרו אותנו, רעבים וריקים מתקוות".
התקפת השיטיון על המשטון מאירה לא רק את חולשתו של הכוח אלא גם את הטרגדיה של האזור, את הקלון המתמשך שנגרם על ידי שליטה בעם אחר בלי שום פתרון מדיני באופק, והילד שנולד לתוך כל זה יכול רק להמשיך להתנדנד על הדוגית הלאומית שלנו ולראות איך "שוטפים המים למרחק אין סוף".
ואם לא ייעורו כל מלחיה, כולל אנשי צפרדע, איכה תגיע הדוגית לחוף?
*שיר שכתבה טטיאנה סיקורסקאיה, תרגום: נתן יונתן. לחן: לב שוארץ
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם