ה' צבאות
מה שהיה עד לא מזמן מד"ב הפך למציאות: בחיל האוויר משרתים היום חמישה קצינים חרדים שאומרים: "אנחנו הופכים לחרדים שיש להם זכות דיבור"
מאות חרדים שהתגייסו לזרוע המעופפת במסגרת פרויקט "שח"ר (שילוב חרדים) כחול" כבר מכירים היטב את קרביהם של מטוסי חיל האוויר. הפרויקט, שנערך בשילוב ארגון הג'וינט, הכשיר אותם - אברכים לשעבר - במקצועות הטכניים של החיל. אחרי שלוש שנות פעילות, והתרחבות לחלקים אחרים של הצבא, מתגאים שם כעת במה שנשמע עד לא מזמן כמדע בדיוני: חמישה קצינים מהמגזר החרדי משרתים בחיל - ושניים נוספים עומדים להצטרף אליהם.
אף אחד מהחמישה לא ויתר על לימודי הקודש. הם פשוט התגייסו אחרי שסיימו את הפרק הזה בחייהם. ומבחינתם, זה שילוב מעולה. הם לא הפנו עורף לאלוהים והשיגו דריסת רגל בחברה הישראלית. הם קיבלו את הכול בעסקת חבילה.
חמשת הקצינים החרדים הראשונים של "שח"ר כחול" יושבים על הדשא בקריה כשהם לבושים במדי צה"ל. למרות הכיפות שעל ראשיהם, קשה לדמיין איך בתום שעות הפעילות הם יחליפו אותם במדים השחורים, הסטנדרטיים מבחינתם. "כמו פינגווינים!" קופץ סג"ם יוחאי לוי, חמישית מהחבורה, "כובעים, חליפות, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים".
היום החמישה מתייחסים בהומור למהפך היומיומי שעוברת המלתחה שלהם. אבל בימיהם הראשונים בפרויקט "שח"ר כחול", המעבר הזה לא היה פשוט עבורם. כדי להימנע ממבטיהם של השכנים, נאלצו חלקם להחליף בגדים בתחנות הרכבת והאוטובוס, רגע לפני שחזרו לביתם. "כשהתגייסתי, השירות של חרדים היה ראשוני, ולכן לא הגעתי עם מדים הביתה", אומר סגן רפאל כהן. "לא כל–כך ידעתי איך היישוב שלי, קריית ספר, יקבל את זה. במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי מחליף בגדים בצומת ומגיע הביתה ב'מדי פינגווינים'".
היום החיילים החרדים כבר מרגישים יותר בטוחים לצעוד במדים הבהירים. הם מחליפים אותם בבגדים היומיומיים רק כשהם מגיעים הביתה - כמו כל חייל. "כשאני במדי צבא מסתכלים עליי, כי אני
קהל היעד של תוכנית "שח"ר כחול" שונה מזה של גדוד נצח יהודה. בעוד שהגדוד החרדי של חטיבת כפיר מושך בעיקר צעירים שוויתרו מראש על לימוד תורה, לפרויקט של חיל האוויר מתגייסים אנשים שכבר התרחקו מגיל 18, ולמדו בכולל, אך בשלב מסוים לא מצאו שם את עצמם. חיילי "שח"ר כחול" הוגדרו כצעירים ש"תורתם אמנותם" ודחו את הגיוס בהתאם לחוק טל, עד שהחליטו לשנות פאזה בחיים.
הרווח בפרויקט הוא כפול: הצבא מקבל בחורים מלומדים, בעלי מוטיבציה, בגיל שבו הם שלמים עם הדרך שבחרו. המתגייסים, מצדם, מקבלים הזדמנות לרכוש מקצוע ולתרום למדינה. בגיל הזה רובם כבר בעלי משפחות, ומטבע הדברים שירות קרבי בנח"ל החרדי בעייתי עבורם, אבל הם גם לא רצו לבחור באופציה שבה בוחרים חרדים רבים - להשתמט.
מלבד השאיפה לשרת, אומרים הקצינים, השיקולים הם כלכליים. אפילו אם לא ישתמשו במקצוע שרכשו בצבא כשייצאו לאזרחות, העובדה שבקורות החיים שלהם תופיע שורה על שירות צבאי תעזור להם למצוא עבודה - בוודאי כאשר מדובר בקצינים.
שירות החרדים בצה"ל מתאפשר בזכות העובדה שהחיל בנה עבורם מסגרת שלא תפגע באורח חייהם. הצבא מקפיד לספק להם אוכל כשר, זמן לתפילות וללימוד תורה, וגם דואג שסביבת העבודה הראשונית תהיה נטולת חיילות. "לדעתי, רבים היו מתייצבים לשרת גם בעבר, אם הייתה אפשרות לשמור על צביון חרדי כמו שמתאפשר עכשיו", אומר סג"ם יוסי שושן. "בזכות התנאים האלה, התגייסו הרבה חרדים יחסית לזמן הקצר בו 'שח"ר כחול' קיים".
הכשרת הקרקע (גלאט, כמובן) לשילוב המגזר בצבא נמשכה גם לאחר גיוס המחזורים הראשונים. לדברי חבורת הקצינים, ראשוני המגויסים היו מעין שפני ניסיונות, שעל סמך שירותם הפיק צה"ל לקחים ממחזור למחזור. "בכל גיוס משפרים את האפשרויות הניתנות לחייל חרדי לשמור על הצביון, והיום אפשר לראות שהצבא השתנה לטובה כלפי המגזר", אומר לוי.
"במהלך 'עופרת יצוקה', לדוגמה, שירתתי בשדה דב והיו בעיות עם האוכל. עבדנו עד מאוחר בלילה ולכל החיילים היה אוכל מגוון, אבל בגלל בעיות המהדרין לי היו נותנים רק חומוס. במשך חודש אכלתי רק חומוס, כי לא הייתה אפשרות לתת הכשר בד"ץ. היום יש יותר מודעות לנושא. במחלקה שלי דואגים מאוד שאם יוצאים לערב גיבוש, המקום שבו אוכלים יהיה בהשגחת בד"ץ, כדי שיתאים לצרכים שלי. הם עושים כל שביכולתם כדי לדאוג שתהיה האפשרות להיות ביחד".
"למדו עלינו הרבה", מוסיף כהן. "הרי התגייסנו כי צה"ל למד איך לספק את הצרכים שיאפשרו לנו לשמור על אורח החיים הדתי. זה כמו שלא מצפים מאדם חולה סוכרת להתגייס אם לא מבטיחים לו אוכל מתאים. באותה צורה אי–אפשר לגייס חרדי ולהגיד: 'לא מבטיחים, או שיהיה כשר למהדרין, או שלא'. אבל אם עונים על כל הדרישות האלו, אנחנו צריכים להתגייס כמו כל צעיר אחר במדינת ישראל".
בחודשים האחרונים תפסו "החרדים" את הכותרות. הם הפגינו נגד העתקת הקברים לטובת הקמתו של חדר מיון באשקלון. הם הבעירו את רחובות ירושלים בעקבות פתיחת חניונים בשבת. הם כיכבו בעיתונים בזכות "אמא טליבאן" ו"הרב המתעלל" אליאור חן. על הרקע הזה, קל עכשיו לחילונים לשנוא אותם ולקרוא להם "תולעים", כפי שעשה גבי גזית.
חמשת הקצינים של "שח"ר כחול" לא אוהבים את ההכללות האלה. מבחינתם, ברור שאותם חרדים הם קיצוניים. "יש לצערי הרבה אנטישמיות בחברה הישראלית", קובע כהן. "יכול להיות שזה נובע מחוסר ידיעה או מפחד, אבל זה קיים. תמיד קל לדרוך על אחרים, ולצערי מאוד קל לדרוך על החרדים".
לחמישה חשוב להבהיר שהם עצמם חרדים לכל דבר. המדים אולי גורמים להם להיראות כמו עוד קצינים בחיל האוויר, אבל ההשתייכות הראשונית שלהם היא לחבורת חובשי הכיפות השחורות והשטריימלים. "לא נגיד לילדים שלנו 'תאכל, תגדל, תהיה חייל', אלא 'תגדל, תלמד תורה, תהיה צדיק'", אומר סג"ם חיים דיקמן. "אני מאוד מאמין בחינוך הזה, ואני חושב שהחברה החרדית היא יחסית מתוקנת מבחינה ערכית. למרות זאת, אין ספק שהילדים שלי יידעו מה זה צבא".
שושן אפילו לקח את בתו לסיור משפחות בחיל, אבל לא מתוך מחשבה שאולי היא תהיה הטייסת החרדית הראשונה. "היא הייתה על המטוסים והתלהבה, אבל אני אתן חינוך חרדי לבנים שלי שילמדו תורה כמו שצריך לפני שאשלח אותם לצבא", הוא מבהיר.
מבחינת סג"ם דיקמן, המדים שהוא לובש נותנים לו זכות להסביר לחילונים שיש חרדים אחרים. הוא וחבריו יודעים שהמדים האלה מזיזים אותם משולי החברה אל מרכז רחבת המסדרים. "אם אני על מדים, וגם קצין, אני הופך לחרדי שיש לו זכות דיבור", הוא מסביר. "אני מבהיר להם שאלה שהם רואים מפגינים הם קיצוניים. גם חשוב לי להבהיר שאני לא חרדי יוצא דופן, כמו שרבים חושבים. יש עוד המון חרדים שחושבים כמוני, גם אם הם לא מתגייסים".
החבורה גם הייתה שמחה אם החילונים היו מכבדים את אמונתם של החרדים לפיה הם מגינים על עם ישראל מאוהלה של תורה. "אני לא מצפה מאדם חילוני שיאמין, כמונו, שמי שיושב ולומד תורה, מגן על המדינה לא פחות מטייס או לוחם חי"ר", אומר סג"ם חנוך זלץ. "אבל אני מצפה שהוא יידע לפחות שאותו חרדי לא מנסה להשתמט, אלא מאמין בלב שלם שבכך שהוא לומד תורה כל היום הוא מגן על עם ישראל. כרגע החילונים לא מקבלים את זה. דיברתי עם טייס חילוני מובהק שערך מולי את ההשוואה הבאה. הוא אמר: 'אם הבן שלי יחליט שהוא קם כל יום בבוקר ונוטע שיח עגבניות בשדה ובזה בעיניו התרומה שלו למדינה, אני לא אקבל את זה'".
עד לגיוסם, חיילי "שח"ר כחול" בקושי נחשפו לעולם החילוני. ביום שבו חזר סג"ם דיקמן לביתו עם הדרגות הנוצצות שקיבל בסיום קורס הקצינים, הוא לא הופתע שאיש משכניו לא הבין מה יש לו על הכתפיים. "אבל אז ראה אותי בעל תשובה שהיה בצבא, ואמר: 'אוי, קיבלת דרגות', וטפח לי על השכם".
הנסיעה דרומה לבה"ד 1 הייתה כרוכה בוויתור משמעותי. עד יציאתם למצפה רמון, כשעוד היו חיילים פשוטים, הם היו שבים מהבסיס לביתם בכל יום ומעולם לא סגרו שבת בבסיס. זו הייתה הדרך שהצבא היה מוכן ללכת לקראתם. אך מרגע שבחרו לצאת לקצונה, הם איבדו את זכותם להטבות. באופן טבעי, הם גם נאלצו להתערבב עם הצוערים נטולי הכיפה. "לפני הצבא לא הייתי מדבר בכלל עם חילונים", אומר לוי. "פשוט לא יצא לי ליצור קשר איתם ביומיום. רק אחר–כך גיליתי שהם לא נושכים".
היומיום בבה"ד 1 זימן לקצינים לעתיד הפתעות אפילו בדברים הקטנים. ללוי האמת השתקפה שם מהמראה. "באחד הבקרים הלכתי לסלסל את הפאות שלי, ולידי עמד חייל והתגלח עם סכין תער, שזו הרי עבירה בתורה", מספר לוי. "ואז חשבתי לעצמי: 'וואו, הוא חבר שלי והוא לידי עושה מה שהוא רוצה לפי דרך החיים שלו, ואני עושה מה שאני רוצה לפי דרך החיים שלי, ואנחנו יכולים להסתדר'".
חמשת הקצינים יודעים שעדיין לא הגיעו ימות המשיח. למרות הדו–קיום בחדר השירותים, יש מספיק דברים שחוצצים בין העולם החילוני לחרדי. שמירת נגיעה, למשל. "כל בחורה שנוגעת בי בטעות במשרד מתנצלת", מספר שושן. "אבל נזהרים. הצוערים לא מדברים איתי על בחורות, ואם הם זורקים משפט לא במקום, הם מיד מתנצלים".
חמשת הקצינים שמחו, כמובן, על ההתחשבות, אך נזהרו שלא להכביד יותר מדי. אם יש משהו שהם לא רצו לשמוע במהלך הקורס בבה"ד 1, זהו צירוף המילים כפייה דתית. כך, כאשר לאחר ארוחת שבת פילסו הצוערים את דרכם למועדון לראות סרט, החניכים החרדים לא הקימו קול זעקה - הם פשוט הלכו ללמוד תורה. וכאשר צוער שחלק את החדר עם שושן רצה לצפות בחדרו בסרט במחשב הנייד, הקפיד הצוער החרדי לבקש ממנו לעשות זאת עם אוזניות. לבקש, לא לדרוש. והחילוני? הוא נענה.
אם יש משהו שלצוערים החרדים קצת קשה איתו, זו דווקא ההרגשה שמצפים מהם ליותר. החמישה יודעים שכמאמינים אדוקים, הם נתונים תחת מבט חילוני בוחן במשך כל שעות היממה. "אני מרגיש שאני תמיד במבחן, כי אני מייצג את כל מה שעומד מאחוריי", אומר שושן, והעיר בני ברק כולה מתכווצת מאחורי גבו. "אני מחויב להיזהר ולהסתכל לכל הכיוונים".
לוי מסביר שכל בן-אדם מועד לפעמים. "כמו כל אחד, גם אנחנו נתונים לפיתויים ולקשיים. אם זה קורה, עושים תשובה ומכפרים", הוא אומר. "הבעיה היא שאם זה קורה מול אדם לא דתי, מבחינתו אתה צבוע ושקרן. אני יודע שכל הזמן מסתכלים עליי. אני יודע שאני לא עוד קצין, אני קצין חרדי. גם אם לא בא לי ללכת עכשיו לתפילה במניין, אלא להישאר להתפלל בחדר, זה יהיה קשה - כי אנשים יקפצו".
אבל מלבד זה, בסך הכול אפשר לומר שעבור חרדי שהפסיק ללמוד תורה, הצבא יכול להיות מקום מושלם?
לוי: "בימי חול כן".
הכתבה מתפרסמת באדיבות עיתון "במחנה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם