שליח מעריב במטה השנאה באיסטנבול
איך הצליח ארגון זכויות אנונימי להביך את ישראל? ביקור של כתב ישראלי במטה של ה-IHH מגלה הרבה מוטיבציה לצד בלבול
בדצמבר 1997 פתחו הרשויות הטורקיות בחקירה פלילית נגד ה-IHH, לאחר שחשפו כי הארגון רכש כלי נשק חצי-אוטומטיים מארגונים איסלאמיים חמושים. הרשויות קיימו חיפוש מקיף בלשכת הארגון באיסטנבול ומצאו בה חומרי נפץ והוראות להכנת פצצות שיועדו למוסלמים בבוסניה, אפגניסטן
וצ'צ'ניה. אתמול היו כאן בעיקר דגלי פלסטין וכרזות ענק של ה"מרמרה".
היססתי מעט אם להזדהות. ניסיון בן יממה ברחובות איסטנבול מלמד אותך שבשיחות עם טורקים עדיף לא להמציא לך זהות אחרת. ברגע שבן שיחך מבין מאיפה באת, והוא קולט מהר מאוד, תגובתו מאוד לא נעימה. אז נשמתי עמוק ונכנסתי לבליל האנשים עם הזקנים, הגלביות והנשים רעולות הפנים.
כבר בכניסה ניתן לראות שעם כל הכבוד לבוסניה וכל החבר'ה, כאן מככבת ישראל או בשמה המקומי: "פלסטין". תמונה גדולה של ארץ ישראל השלמה בשמה החלופי מקבלת את פני האורחים, רגע לפני שייכנסו לחדר התקשורת, שם צופה חבורה של עיתונאיות מוסלמיות עם רעלות ואחרות עם גופיות חושפניות באירועי היממה האחרונה מול חופי עזה.
צמד המילים "ישראל" ו"נאצים" נשמע שוב ושוב מהספסלים, ופניהם של הדוברים משועשעות יחסית למי שאיבדו תשעה מחבריהם. "אנחנו אפילו לא יודעים מי ההרוגים", יודה בפניי אחר כך אחד החברים בארגון, שבוודאי יגדיל מעתה את כמות התרומות שלו פי כמה ויוכל לשדרג את החדר.
אני מטפס לקומה השנייה, בדרך לחדר שבו מכונסים בכירי הארגון. רבע שעה עברה מאז שנכנסתי למטה ואיש לא מתעניין בי או שואל למעשיי. אני ניגש בנחת למתקן התה ומוזג לעצמי,
אחרי חצי שעה אני נרגע מעט ומחליט להיחשף כדי להיכנס לשיחה עם הבכירים. אני מתביית על הפעיל עם הכי פחות זקן על הפנים, מציג את עצמי באנגלית ואחרי שנייה של הלם מבין שקלעתי בול. "אהלן וסהלן, גם אני מישראל", הוא מברך, אך מסרב לחשוף את שמו. מתברר שהטורקי נולד במחנה הפליטים אל בורייג' ברצועת עזה ועזב אותה לפני 21 שנים לטובת עבודה כמורה באיסטנבול.
"אתם רוצחים", הוא מטיח בי פתאום, ואני שותק ורק מבקש שיפעיל קשרים כדי שאוכל לדבר עם מישהו. הטורקי חוזר לחדר ויוצא אחרי דקה עם צעיר מזוקן, שמסביר שאולי ייתנו לי לשוחח עם מישהו ורק מבקש שלא אדבר עברית ברחבה הקטנה שמלאה באורחים.
עד שתתקבל ההחלטה אם לאפשר לנציג הציוני לשבור את המצור, קורא לי המורה. סמוך אליו עומד בחור לא צעיר ששמע מי אני ורוצה לדבר. הוא מבקש את מחברת הכתיבה וכותב בעברית את שמו: עבדל ראחים שהאב, תושב עזה ובכיר בארגון איסלאמי קיצוני, המבוקש על ידי ישראל.
עבדל ראחים מבקש להצטלם איתי, ואנחנו מחליפים כרטיסי ביקור. הוא בן 33, רק חצי שנה קטן ממני. הוא מתעניין בעיר מגוריי, עפולה, ובמוצא של הסבים והסבתות התימנים והטוניסאים. "הארגון הזה תומך בתושבי עזה באוכל ובגדים ומסייע למי שאיבד את הבית שלו בגללכם", הוא אומר לי בעודנו יושבים על גרם המדרגות בכניסה.
"אתם, כל הפלסטינים הם מטרות שלכם. אתם יריתם על אנשים שהיו על הספינות ורק רצו להביא סיוע לעזה. המצב בעזה קשה מאוד ויש הרבה אנשים רעבים ובלי בית. שליט? כל הזמן כולם מדברים על שליט, שליט. יש לי בן דוד שיושב כבר 23 שנה בכלא מגידו, זה קרוב לעפולה, למה עליו לא מדברים? למה על האסירים הפלסטינים לא שומעים? שליט צריך להיות חופשי רק אחרי שהאסירים שלנו יהיו חופשיים".
עבדל ראחים כבר על המזוודות בדרך לשדה התעופה, ואנחנו נפרדים לשלום. אחרי חמש דקות הוא קורא לי, מוציא מהשקית צעיף לבן ושחור עם איורים של מסגד אל-אקצה, דגלי פלסטין וטורקיה. "זה מתנה בשבילך", הוא צוחק ומבקש רשות לכרוך אותו סביב צווארי לעיני ההמולה המתרבה סביבנו. "אם ברק יראה אותך עם הצעיף, הוא יהרוג אותך", הוא שוב צוחק, "ותזכור שאם אתה מגיע במקרה לעזה, תתקשר אליי ואני אכניס אותך לדבר עם איסמעיל הנייה".
חלפה כבר למעלה משעה וחצי מאז שנכנסתי למטה הארגון שהוצא רק לפני שנתיים מחוץ לחוק הישראלי, ואין תזוזה. אני פונה שוב לבחור צעיר נוסף ומציג את עצמי בביטחון. התחושה השלטת היא של בלבול. אין מי שמפקח על הנעשה, איש לא לוקח אחריות. קשה להאמין שהם אלה שהכניסו את ישראל לצרות שמגמדות את כל המשברים האחרונים. הצעיר מעביר אותי מאחד לשני, עד שאני מגיע לשיחה משולשת עם שלושה מחברי הארגון. הבכיר מביניהם מספר לי על פעילות הארגון ברחבי העולם, ואז משתתק. "תזכיר לי מאיפה אתה?", הוא שואל.
התשובה גורמת לעיניו להיפתח בתדהמה. הוא מדבר בטורקית במהירות עם שני חבריו ומתחיל לצעוק על מי שהפנה אליו את הכתב החטטן. הזהות שלי כבר חשופה לגמרי, והצעקות גורמות לנוכחים במשרדים לסובב את הראש ולהתעניין. ההחלטה נופלת בתוך שניות. "אנחנו לא מדברים עם ישראלים, לך מפה".
עוד לפני שהוא אומר "מפה" אני כבר מחוץ למשרד, מרגיש איך עשרות זוגות עיניים מחוררות לי את הגב. אני הולך מהר, בין שלל דגלי פלסטין וכרזות על "הרצח הישראלי". תוך שניות, במרחק של חמישים מטר מהמטה, אני מגיע לסמטה קטנה ופתאום שומע אחריי קול ריצה מהירה וקריאות: "סטופ! סטופ!". אני מתכונן לגרוע מכל ומגן בגופי על המצלמה שהאיש ודאי מתכנן לקחת ממני.
הטורקי המזוקן, בערך בן שלושים, עומד מולי פנים מול פנים ואני משתדל להיראות כמה שיותר אדיש. הוא מכניס את היד לכיס, אני נדרך ואוחז בעט. לפתע הוא שולף חוברת הסברה באנגלית על פעילות הארגון. "סורי", הוא מתנצל, "זו לא הייתה הכוונה שלי".
קוראים לו מהראט. אנחנו מתיישבים בקצה הסמטה, כאילו גדלנו ביחד על הברזלים בשכונה, והוא מספר על נפלאות הארגון שהביך את היחידה הכי טובה של צה"ל. "אנחנו עוזרים לאנשים בכל העולם, האיטי, סלובניה ועוד", הוא מציין. "רק אצלכם הרגו מתנדבים שלנו שבאו בסך הכל לעזור לאנשים המסכנים של עזה. ירו בהם כשהם היו עם סיוע ביד למסכנים".
אתם תנסו שוב לחזור לעזה?
"אנחנו נעזור לעזה בכל דרך. אולי בים, אולי באוויר ואולי ביבשה. אנחנו עוד נחזור לשם. עכשיו תלך מכאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם