תנו להם לדבר, אל תתנו להם להכות
ההפגנות בקרב ציבור הסטודנטים בעקבות המשט חייבות להישמע ולהתקיים; ועדיין אין זה אומר שאפשר להבליג על האלימות והקיצוניות
מה שמתסכל במיוחד בנוגע להפגנות ערביי ישראל באופן כללי, וערביי אוניברסיטת חיפה בפרט, הוא שקשה למצוא פיתרון מעשי לבעיה. מצד אחד, אי אפשר לעצור מאות סטודנטים על מחאה נגד מדיניות הממשלה. צעד כזה, מיותר לציין, יהיה לא דמוקרטי. מעבר לעובדה שהוא ייצא נגד אחד משני עקרונות היסוד של המדינה היהודית והדמוקרטית – הוא גם עשוי לפגוע בנו בדעת קהל, במשאבים כלכליים (שהרי מעצר המוני עולה כסף) ובהסתכנות בהסלמת הסכסוך.
מצד שני, אי אפשר לשבת בשקט ולתת לאזרחי המדינה להפגין נגדה, במיוחד בנושא כזה, ללא תגובת עידוד ותמיכה בצה"ל. לכן, לדעתי, התגובה שננקטה הייתה הולמת: הפגנות נגד. הפגנות תמיכה בעד החיילים ונגד המפגינים מן הצד השני.
תגובת ערביי ישראל היא נושא רגיש במיוחד, שעולה בכל פעם שקיים נושא מעורר מחלוקת בכל הנוגע ליחסי ערבים-יהודים בארץ. מובן שאצל רוב הציבור הציוני, שאלת ההתנגדות לאונייה היא לא עניין של שאלה. אך, לצערנו, בקרב הציבור הערבי, לפחות בחלקו, כן מדובר בשאלה.
אך הדברים לא חד צדדיים. אחת הבעיות בארץ היא הנטייה להסתכלות בצבעי שחור ולבן, ולבעיה זאת אפשר לצרף בעיה נוספת: הכללה. כמו שעושים את זה נגד השמאל וה"תשקורת", עושים את זה גם כלפי הציבור הערבי. ולכן התגובות אחרי כל הפגנה די זהות בכל פעם. "להעיף אותם מהארץ", "לגרש אותם מהאוניברסיטה", "שיחזרו לעזה", ועוד. הרי גם אם חלקים מסוימים, ואף נרחבים בציבור הערבי, חושבים כמו המפגינים הקיצוניים – האם זה מעיד על כולם? האם קיים מישהו שחושב שמדובר בהצעות פרקטיות? האמת, כהרגלה, נמצאת איפשהו באמצע.
אנו חיים במדינת חוק, ולכן כל עוד פעולות המחאה עומדות בו, אי אפשר למנוע אותן. רוצים למנוע את המחאה? אין בעיה, שנו את החוק. חשוב לציין שגם במסגרת החקיקה הפלילית ישנם פתרונות, אותם ראוי למלא בקשיחות הראויה במקרים של אלימות בהפגנות.
הפגנות סטודנטים ערביים באוניברסיטת חיפה
צילום: מקס ילינסון
הם מ-פ-ח-ד-י-ם
הרשויות לעיתים מפחדות מהסלמת האירועים, ולכן בוחרות בצעדים דיפלומטיים כדי להימנע מהתמודדות עם הסטודנטים האלימים יותר. בכך הם נותנים להם לנצח, ולהשיג את מטרתם. לענישה ראויה של מפרי חוק גם הליברלי שבאדם לא יוכל להתנגד. לא מדובר בסוגיה של דעות פוליטיות, שמאל או ימין, מדובר בתפיסת שלטון החוק.
במסגרת חוק המעצרים קיים שיקול דעת למדינה: למשטרה ולבית המשפט. המשטרה פונה לבית המשפט ומבקשת את מספר הימים בהם היא מעוניינת להאריך את מעצרם של מפרי החוק, ובית המשפט מחליט אם להיעתר לבקשתה במלואה, בחלקה או שלא להיעתר בכלל.
לא קיים מחקר סטטיסטי של כל מעצרי הסטודנטים באוניברסיטה בשנים האחרונות, אך מתקופתי שם, ולצד עדויות של סטודנטים
נוספים, אפשר לומר שמפרי החוק משוחררים במהרה (כמו, אגב, גם במקרה של פושעים אחרים).
הנהלת האוניברסיטה בדרך כלל מחכה למיצוי ההליך הפלילי, כשבאגודת הסטודנטים יודעים לספר כי מעטים הסטודנטים שהורשעו בהפרות סדר. עוד ידעו לספר על "הקלות" שוועדת המשמעת האוניברסיטאית מבקשת עבור סטודנט ערבי שנעצר במהלך עופרת יצוקה. הקלות אלה, אמרו, מבטלות את ההרתעה.
אנשי ההנהלה רוצים להימנע מתסיסה. כאשר הנימוק, שמבחינתם הגיוני לחלוטין, הוא ששם האוניברסיטה והכותרות השליליות להן היא זוכה (כאשר, אגב, מבחינה אקדמית מצבה לא רע בכלל) חשוב להם יותר מגורלו של סטודנט אחד. אלא שהמשוואה לא נכונה: שלטון החוק הוא שחשוב יותר מהסטודנט, וגם מהאוניברסיטה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם