נביא בכפרו: לובה אליאב לא יילך עוד במהירות בכפר הנוער ניצנה
אחרון אנשי תנועת העבודה שנפטר לפני יומיים כבר לא ילך עוד במהירות בשביליו של הכפר שאותו ייסד בנגב. מותו של האיש שאחראי להפרחת השממה ושחזונו הציוני התממש בניגוד לציפיות הותיר אחריו חלל עמוק – אבל גם זיכרונות געגועים וערגה
פלמח עומד במקום שלובה כה אהב לעמוד בו, ומספר בעיניים דומעות: "בשנת 1986 עמד כאן לובה אליאב על גבעה ואמר 'כאן יהיה אגם, יהיו מטעים של רימונים וגם גפנים לתעשיית היין. זה יקרה, האמינו לי'".
פלמח נזכר במילים הללו ומתקשה לשכוח את פניהם ההמומות של הנוכחים במקום באותם רגעים: "אחרי שלובה דיבר על הגבעה, שהייתה אז שוממה, הסתכלו עליו כעל מי שנפל על הראש. היום אנחנו רואים מכאן בדיוק את מה שלובה צפה אז. מולנו מטעים של רימונים, חממות של עגבניות לייצוא, כרם יין של אלון צדוק ממושב קדש ברנע ואגמים הנותנים לאזור מראה של גן עדן פורח".
אנחנו ממשיכים לצפות על היישוב הפרוש מולנו מ"בית אורי" עתיר החלונות, ופלמח ממשיך: "כאן מולנו יער ניצנה, ומתחתינו המבנים החדשים של בית ההעצמה. המטרה היא להביא לכאן ילדים שחלו במחלות קשות, כמו סרטן, ולהכין אותם לחיים. גם ילדים הסובלים מהשמנה יגיעו לכאן לסדנאות מיוחדות. במסגרת ההכנה לפרויקט כבר היו פה ילדים חולי סרטן מסורוקה, שעשו פה שלושה ימי כיף במסגרת הפעילות של בית החולים למענם".
דוד פלמח, 56, צבר בשנים האחרונות את השעות הרבות ביותר במחיצת לובה אליאב ז"ל. מנהל כפר הנוער ביישוב הקהילתי ניצנה נזכר כיצד עמד בתצפית הזו ושמע את אליאב מנבא: 'אתה רואה את הכביש כאן למסוף הגבול בניצנה? זה יהיה נתיב רכבת הלילה לקהיר'. "אם לובה אמר - זה יקרה", אומר פלמח, "כמו שכל הדברים שאמר אכן התגשמו".
ליד פינת ההנצחה עומד לו עמרי שקותאי, 19, ממושב צופר שבערבה. הוא הגיע לניצנה במסגרת שנת שירות, כדי לסייע בהדרכת הקבוצות הרבות של התלמידים המגיעות לכאן בכל יום. עמרי מתבונן בתמונתו של אליאב ונזכר: "בשנה האחרונה קשה היה לתקשר איתו בגלל מחלתו. בעיניי הוא איש עשייה וחזון, אדם ציוני ואיש חינוך שקשה למצא כמוהו בארץ".
כפר הנוער ניצנה הוקם בשנת 1987, קרוב לגבול המצרי. כמעט כל פינה בכפר קשורה בצורה כזו או אחרת ללובה אליאב. הלכנו לדירתו של האיש שהיה לאגדה עוד בחייו. הבית מזכיר את ביתו של דוד בן גוריון בשדה בוקר, אף שעברו עשרות שנים, ואליאב יכול היה לצייד את ביתו הצנוע בפלאי הטכנולוגיה ובאביזרי מותרות. במשך עשר שנים התגוררו בבית טניה ולובה אליאב. בשנים האחרונות הם הגיעו רק ליומיים בשבוע, לסופי שבוע ולכמה חגים.
הצניעות בולטת בכל פינה בבית מספר 30: החל מהכיריים, הקומקום החשמלי והמקרר הקטן, ועד לקופסת הפח לעוגיות. חדר השינה מטופח ומסודר כאילו בני הזוג עומדים להגיע בכל רגע. אין שם שידה מודרנית, רק ארון בגדים ישן, שולחן קטן פשוט ושרפרף המסייע לאנשים מבוגרים לנעול נעלים.
חדר העבודה הקטן מאפיין את המנהיג אליאב ובעיקר את התקופה שבה פעל: החדר נטול מחשב, רק טרנזיסטור ישן וכלי כתיבה מצאנו שם. על הקיר תעודות הוקרה מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון בבאר שבע, מההסתדרות הציונית, מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ועוד. פינת האוכל הקטנה צמודה למטבח ובמרכזה שולחן עגול, שמעליו תוכניות הפיתוח של העיר החדשה המתוכננת באזור, "ניצנית". על העיר הזו חלם לובה ודחף את תכנונה, כמו שרק הוא
יוני פלדמן, בן 44, הגיע לפני 15 שנה לניצנה כעולה חדש מאוקראינה. מבחינתו, לובה אליאב הוא סמל שלא ניתן לשכפול: "כל אדם שביקש עזרה וזקוק היה לסיוע, מצא את הדרך ללובה", הוא אומר. "מעולם הוא לא הבטיח את מה שלא קיים. הייתה לו נשמה של איש צנוע כמו בדורות הקודמים ובחינוך ההוא. זה אדם למופת, שבהתנהגות שלו הוריש לנו את אהבת המולדת.
"בלי לפטפט הרבה הוא עשה למען המדינה ולא דרש תמורה. אני זוכר אותו ואת טניה, שבשבילי הם דוגמה לסיפור אהבה שלא דעך עשרות שנים. ראינו את הילדים שלו, וגם שם מדובר באותו סיפור אהבה של אנשים חמים וחברותיים".
יוני נרגש ממותו של לובה ובכל פינה בניצנה הוא נזכר בו: "לובה הלך מהר בשבילים של ניצנה. הייתה לו הליכת טורבו. הוא דיבר עברית, רוסית, ערבית ופרסית. הייתה לו שפה של חיבוקים וכאפות, ותמיד שידר לנו חום אנושי. מבחינתי, הוא היה אדם מיוחד, וכאשר אנשים כמוהו הולכים, אתה מרגיש שהלכה לעולמה תקופה שלמה.
"זה לא איש, זו אישיות. הוא היה אדם מבוגר, אך לא זקן. תמיד טיפס על פסל כדי להצטלם עם תלמידים שביקשו ממנו, ולמרות גילו זכר את כל השמות של האנשים כאן ובכל נושא היה מעמיק ולא שטחי".
מבין 300 התלמידים ששהו אתמול בכפר הנוער בניצנה הייתה גם קבוצה של תלמידים מקריית גת. אחת המורות סיפרה: "הגענו לניצנה עם התלמידים במסגרת פרויקט מצוינות. אני מכירה את לובה מאז שהייתי ילדה קטנה. הוריי הם מדור המייסדים של קריית גת.
"לובה סייר אצלנו בשכונות והביא רעיונות לפרויקטים למפעלים חדשים. הוא היה איש מפתח לפיתוח העיר. אני זוכרת את ההרצאות שלו בבתי הספר בקריית גת על מלחמות ישראל. הוא היה איש שטח ומנהיג אהוב. תמיד פנו אליו אנשים כדי שיעזור ויקצר תהליכים".
קשה להאמין איך אדם אחד הפך גבעה מוקפת חולות ואדמת טרשים לגן עדן, שאליו מגיעים מהארץ ומחו"ל כדי לינוק אהבת ישראל. דוד פלמח עומד ליד הפסל שנבנה על ידי הפסל דן מלר כמחווה ללובה ומסביר: "הפסל מציג את כור ההיתוך של שנות החמישים, שיש בו וילון המסמל את המעברות של אותם הימים. החלק התחתון של הפסל סובל מחלודה של המתכת, ויש אנשים שעומדים לידו ואומרים, כי הציונות החלידה. אבל בניצנה היא אינה מחלידה".
בכפר הנוער בניצנה כבר מתכננים יום עיון שנתי לזכרו של אליאב, שיוקדש לכל הנושאים שבהם טיפל: מחינוך ועד עזרה לזולת והיחסים עם העולם המערבי. בשנת 1962 כתב אליאב: "עוד תקום פה עיר בחבל המרהיב". מי היה מאמין שכל כך הרבה שנים אחרי כן ההכרזה הזו אכן קורמת עור וגידים.
ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול, נהג לשלוח את אליאב למשימות מיוחדות.
"לובה סיפר לי פעם כיצד לוי אשכול שלח אותו לאיראן כדי לשקם חבל ארץ שנהרס ברעידת אדמה", נזכר פלמח. "לובה שהה שם שנתיים, למד פרסית ואף קיבל תעודת הוקרה מהשאה הפרסי". בניצנה מספרים עוד כי אליאב היה אדם כה מיוחד שגם מנחם בגין, שהיה רחוק ממנו בדעות הפוליטיות כרחוק מזרח ממערב, שלח אותו לכמה שליחויות עלומות. חלק מהן היו קשורות למידע על הנווט החטוף רון ארד ועל נעדרי סולטן יעקב.
ותיקי כפר הנוער בניצנה נזכרים כיצד בכל ליל סדר לובה היה מגיע וחוגג עמם. בזכותו הוקם בניצנה פרויקט האקולוגיה, אבל בראש ובראשונה מחדיר המקום המרהיב הזה חינוך לערכים ולאהבת המולדת.
ראש המועצה האיזורית רמת נגב, שמואל ריפמן, נהג להגיע תדיר לניצנה, ובכל פעם שנתקל שם באליאב, היה ממהר לטעון מצברים ולשאוב מהאיש את האמונה שבשממה הזו של דרום הנגב ניתן להקים יישובים משגשגים וחקלאות לייצוא, כפי שאכן קורה. "קשה למצוא היום מנהיגים כמו לובה, הרואים את המציאות עשרות שנים לפני אחרים", מסכם ריפמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם