האמריקאים, רמון והמסכה של ביבי
הניצחון (הזמני) של נתניהו. ההצעה האמיתית של הפלסטינים. הג'וב החדש של רמון. הכוח של הרב פינטו. בן כספית מסכם את השבוע
שמחתו של נתניהו מוקדמת מעט. הוא אמנם מוביל, אבל הוא עדיין לא ניצח. זו אפילו לא תוצאת מחצית. הוא נהנה מהשגיאות הקשות שעשו האמריקאים בשנה הראשונה, הוא נחלץ ממצור לא פשוט, הוא זוכה עכשיו לחיבוק מסוים, אבל הרע מכל עוד לפניו. הריכוך בהתנהגות האמריקאית הוא פרק נוסף בסדרה "אובמה הוא ידיד אמת של ישראל" שתוקרן מעכשיו ועד נובמבר.
אחר כך, כשיחלפו הבחירות לבית הנבחרים בארצות הברית, יוכל אובמה להתפנות ולהפשיל שרוולים מחדש. השינוי האסטרטגי בעמדה האמריקאית לא יחלוף. הוא אמיתי. את מקומה של הרפליקה הקבועה "ארצות הברית לא יכולה לרצות שלום יותר מהצדדים עצמם" ירש הביטוי "השלום במזרח התיכון הוא אינטרס אסטרטגי של ארצות הברית". בעיקר מול היציאה הצפויה מעיראק, המשבר מול איראן, המתרחש באפגניסטן ופקיסטן, וחילופי השלטון הצפויים במצרים. על פי התפיסה הזו, כל מה שאובמה עושה עכשיו זה מתכונן לעימות הצפוי אחרי נובמבר. הוא מעדיף להגיע לעימות הזה כ?ידיד ישראל,? ולא כ?עוכר ישראל.? לכן הוא משקיע בנו: כיפת ברזל, סנקציות מול איראן, סיוע בקבלה ל-OECD, פגישות עם מנהיגים יהודים ואפילו עם "מאכערים? של הקהילה. הכל כשר.
מה באמת קורה בשיחות הקרבה? בצד שלנו, לא הרבה (חוץ מקטטה נוספת בין עוזי ארד לעו"ד יצחק מולכו על עבודת המטה). בצד הפלסטיני, דווקא קורים דברים. הם צריכים להדאיג את נתניהו. הפלסטינים העבירו לאמריקאים נייר מפורט ובו כמה תשובות לשאלות שנשאלו. הפרסומים על נכונותו של אבו מאזן להגדיל את חילופי השטחים עד כדי ארבעה אחוזים משטחי הגדה, נכונים לגמרי.
סיפוח ישראלי של ארבעה אחוזים פירושו כ-240 אלף מתנחלים שנשארים בבית ולא מתפנים (מתוך כ-320 אלף). הפלסטינים מציגים את הפשרות העמוקות שלהם: נכונות לקבל שטח "הדומה לשטח 67' אך לא זהה (אפשרות לחילופי שטחים ). הנכונות לפירוז מלא של המדינה הפלסטינית. נכונות להצבת כוח בינלאומי חזק, בהובלה צרפתית ואמריקאית (סרקוזי מוכן לשלוח לכאן כוח חזק במיוחד), שיחצוץ בין המדינה הפלסטינים ובין ישראל ויישב גם על המעברים. הנכונות לבלוע את גושי ההתיישבות (העלייה לארבעה אחוזים משאירה
ההערכה היא שהפלסטינים יסכימו גם לתקופת מעבר של נוכחות ישראלית בבקעה, אם המשא ומתן יגיע לשלב המתקדם הזה. העניין הוא שהוא לא יגיע.
האמריקאים הבטיחו לפלסטינים שבשיחות הקרבה הם לא יהיה רק "דוורים". מבחינת נתניהו, מדובר בהבטחה מסוכנת. אין דבר שממנו חוששים יותר בירושלים יותר מאשר נייר גישור אמריקאי מטעמו של ג'ורג' מיטשל. במקרה כזה, עלול להיווצר מצב שבו לראשונה בהיסטוריה ישראל תהיה הצד הסרבן, ולא הפלסטינים. נייר גישור כזה עלול לקרוע את המסכה מעל פניו של נתניהו, שממשיך להיאחז בשארית כוחותיו בפוזת השלום וה"אני עוד אפתיע". פתאום הוא יידרש לעשות משהו אמיתי. לא עוד הסתודדויות עם שמעון פרס, קריצות למובארק והבטחות מעורפלות לסרקוזי. "כן" או "לא" להצעת גישור, בנוסח מתווה קלינטון, הוא הדבר האמיתי.
בשבועות האחרונים מפמפמת לשכת ראש הממשלה לא מעט חומר על פעילותו בעניין הזה של חיים רמון, יו"ר מועצת קדימה. על פי החומרים, רמון הוא המכשיל הגדול של המשא ומתן וזה שמסית את הפלסטינים והאמריקאים נגד ביבי ונגד המשא ומתן המדיני.
"לצערי, אהוד ברק נותר בעמדת הפרשן ולא עושה דבר. עכשיו מנסים ראש הממשלה ואנשיו לתלות בי את האשם לכישלונם. מדובר בתירוצים עלובים ונמוכים. ביבי דרדר את ישראל לשפל המדיני החמור בתולדותיה, על סף דה לגיטימציה גורפת בעולם. מעולם לא אמרתי לפלסטיני או לכל גורם אחר להימנע ממשא ומתן, אלא להפך. יעצתי להם להיכנס למשא ומתן כמה שיותר מהר ולהפגין גמישות".
רמון דווקא אופטימי. הוא חושב, בדיוק כמו אבו מאזן, שאפשר להגיע להסדר מהיר על סוגיית השטחים וסידורי הביטחון. אחרי שיושג הסדר כזה, אפשר יהיה לפתור גם את הבעיות האחרות. אבל הוא יודע שזה לא יקרה. הוא זוכר מצוין את הסרט הקודם, ב-99' כשנתניהו חזר מוואי פלנטיישן עם הסכם, נחת בארץ ופוצץ אותו. הפעם, חושב רמון, לא יהיה מה לפוצץ.
יולי אדלשטיין יכול להדגים את זה מצוין. איש ראוי וחרוץ, חביבו של נתניהו שעשה הכל כדי לתמוך בו בפריימריז. אדלשטיין מכהן גם כשר ההסברה בממשלת נתניהו. המדיניות הרשמית של הממשלה הוצגה ועוצבה בנאום בר אילן. שתי מדינות לשני עמים. שר החוץ ליברמן אומר, לכל מי שמקשיב, שישראל, בניגוד לפלסטינים, מגיעה למשא ומתן בידיים נקיות.
והנה אדלשטיין, בראיון שנתן ביום שלישי לערוץ 7, אומר : "באשר למחוות הישראליות, אני לא עומד מאחורי כל מהלך ולא כל דבר הייתי עושה באותה צורה, אך אין מדובר במחוות בלתי הפיכות. . . אני רואה כיעד חשוב יצירת הוכחה עבור העולם שלא ישראל היא המונעת את התהליך המדיני, אלא הפלסטינים בצעדיהם הברוטליים. אם שיחות הקרבה יובילו לשיתוף פעולה כלכלי, חקלאי או שיתוף פעולה בסוגיית המים, יהיה בכך אלמנט חיובי. . . עם זאת, אני סומך על מבנה סיעת הליכוד הנראית על פניה כערכית יותר מבעבר, וככזו היא תדע לבלום כל מהלך מדיני שיוביל לעבר משהו שנראה כחלופה כמעט זהה ליוזמת ז'נבה, היינו חזון שתי המדינות לשני עמים. אין מניעה לקיים משא ומתן עם הפלסטינים לקידום סוגיות אזרחיות, אם ברור שהכיוון אינו מוביל להקמת מדינה פלסטינית. באשר לנאום בר אילן, לא הייתי נושא נאום כזה וניתן יהיה לבלום מהלך כזה אם יקודם".
אלה ה"ידיים הנקיות", נוסח אדלשטיין. הוא חשף, במילים ישירות וכנות, את מה שקורה כאן כבר יותר משנה. את מבצע ההונאה הגדול. ותסמכו על אדלשטיין שהוא יודע מה שהוא אומר. גם נתניהו יודע שהוא יודע. לכן, מי שמגיעים למשא ומתן הפעם בידיים לא נקיות, זה אנחנו. מה שלא מפריע לאהוד ברק להמשיך לדבר על תהליך מדיני.
בישיבת סיעת העבודה ביום שני, בשבוע שעבר, התקיים דיון מדיני רציני. כולם, גם ברק, היו מאוחדים בדעה שככה זה לא יכול להימשך. חייבים להציג תוכנית מדינית ישראלית. חייבים להגיע למשא ומתן אמיתי. וצריך, כמובן, להרחיב את הממשלה ולהכניס גם את קדימה. ואז בא ח"כ עמיר פרץ ושאל את ברק מדוע הוא לא הולך לציפי לבני, מגבש יחד איתה עקרונות מדיניים משותפים ומציג אותם לביבי.
או שהיא נכנסת על בסיס התוכנית הזו, או שגם העבודה יוצאת. ברק העדיף לא להשיב. מקורבו שלום שמחון הטה את הדיון למקום אחר. כי מבחינת ברק, המצב הנוכחי הוא הכי טוב. לדבר על קדימה, ולעשות עסקים עם ליברמן. העיקר שהוא שר הביטחון.
יום שני, בשבוע שעבר. יום אחד לפני ערב חג השבועות. מסדרון הקומה השנייה (קומת האולמות) במלון "הילטון" בתל אביב הומה אדם. הרב יאשיהו פינטו הגיע העירה, מאמיניו עולים לרגל בהתלהבות. הנה בא נתן אשל, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, המוציא והמביא שליד נתניהו. כנראה שיש צורך דחוף בעצת הרב בענייני מדינה חשובים.
אין בדברים כדי להביע זלזול ברב פינטו. לא מזמן הוא ארגן מטוס מאמינים לבולגריה, להשתטח שם על קברו של איזה אדמו"ר בשם פאפו. יחד איתו טסו נציגים רבים של האלפיון העליון. היו שם אנשי עסקים כאילן בן דב וג'קי בן זקן, טייקונים כאדוארדו אדלשטיין הארגנטיני, סגנית השר לאה נס, הזמרת שרית חדד, ועוד מאות רבים וטובים.
חצרו של הרב פינטו, בקושי בן 38, הומה פוליטיקאים ואישי ציבור. כנראה שמדובר באדם כריזמטי. השאלה אם זה צריך להגיע עד ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה וסגן ראש השב"כ היא שאלה פתוחה.
אחר כך מישהו הסביר לי שאני, בעצם, לא מבין את העניין: לא מדובר כאן באיזה רב שעושה כשפים כמו הרנטגן, או מטיף לחזרה בתשובה. מדובר באיש חכם, ויותר מכל מעורבב. הוא מכיר את כולם. הוא יכול בטלפון אחד להגיע למי שהוא רוצה. מלשכת ראש הממשלה ועד הבית הלבן. הוא יכול לתווך בעסקאות (בן זקן מעיד עד היום שהרב פינטו הציל אותו מעסקת אוסיף), לתת עצות, לחבר חיבורים ולערבב ערבובים. הבנתי.
ואז גם נפל האסימון. ד' סגן ראש השב"כ, כך אומרים בחצר של פינטו, נמצא שם הרבה. בכל פעם שהרב בעיר, ד' מגיע. גם נתן אשל נחשב למבקר קבוע. לנתן אשל בטח תהיה השפעה על מינויו של ראש השב"כ הבא, לא? הרי מדובר במינוי של ראש הממשלה. אם אשל שמע מפינטו ש-ד? יכול להיות ראש שב"כ מצוין, זה יכול לעזור, לא? כנראה שכן.
הלוואי שאותו פינטו היה מופקד גם על שאר המינויים במדינה. אלה שתקועים שבועות, חודשים ושנים. אלה שזוכים, בדרך כלל, לאיוש הכי גרוע שאפשר. לא חסרות דוגמאות. על יו"ר רשות השידור כבר נכתב כאן. המועמד הטוב של השר הממונה יולי אדלשטיין (אמנון דיק) שנפסל, משום מה. מאז, השר כבר לא ממונה. בינתיים, העסק תקוע. אין לרשות יו"ר, אבל יש לה הרבה צרות ותככים. גם המאמצים להביא להחלפת המנכ"ל ולמנות את יוני בן מנחם במקומו, כנראה לא יצלחו. מרכז אותם שעיה סגל, שחיבר בזמנו את בן מנחם לאריאל שרון. הפעם זה לא ילך.
מתברר שבן מנחם, שהיה מנהל הרדיו, ביקש לאחרונה לקבל צו הגנה זמני ממבקר המדינה, בטענה שמתנכלים לו ברשות השידור. פניתי ללשכת מבקר המדינה. התשובה הרשמית: הפנייה של בן מנחם בשלבי בירור מתקדמים, בנסיבות העניין לא נמצאה סיבה לתת לו צו הגנה זמני. בקרוב תצא על כך הודעה מסודרת. בינתיים, נמשכת הבדיקה של המבקר, הממצאים נערמים לגבהים בלתי נתפסים. מנכ"ל חדש, לא ייצא מהם.
הנה עוד דוגמה: חברת החשמל. גם כאן אין יו"ר. הכל תקוע. החברה החשובה הזו בקריסה מתמשכת, אבל העניינים מתעכבים. לאחרונה עלה שמו של אפי איתם. שם ראוי. כעת מתברר שלאיתם יש סיכום בכתב עם בנימין נתניהו לפיו ימונה לשר בממשלתו. אם בגלל "כוח עליון" המינוי לא יתאפשר, יקבל איתם "תפקיד בצומת הכרעות לאומי". חבל שאפי איתם לא התקשר לרפי איתן, שהיה חתום עם ביבי על הסכם דומה לפני הבחירות, כדי לשמוע ממנו חוויות.
מה יוצא מכל זה? לא הרבה, בינתיים. לא מזמן התקשר נתניהו לאיתם והודיע לו חגיגית שזהו, הוא הצליח לסדר לו מה שצריך, כל מה שנשאר זה לגשת ליובל שטייניץ ולסגור את העניין של יו"ר חברת החשמל. אבל אז, אצל שטייניץ, התברר לאיתם שלא ממש, כי שר האוצר לא לגמרי מתלהב, ובעצם לא מאשר את זה. עניין של כישורים. מעניין. נדמה לי שלאפי איתם יש יותר כישורים להיות יו"ר חברת החשמל מאשר לשטייניץ בתפקיד שר האוצר, אבל מי סופר. אפי איתם, תת אלוף במילואים, מישהו שכבר עשה משהו וניהל כל מיני דברים, מצא עצמו מחזר על הפתחים. זה לא לגמרי מתאים לו. הוא מסודר, לא מחפש פרנסה, ולכן מה שנשאר זה לעבור הלאה.
יש גם מועמד אחר. לא פוליטי, לא מקורב, לא חתום על אף הסכם. קוראים לו אבנר יהודאי. איש מרשים. רואה חשבון בהשכלתו. היה מג"ד ביחידה מובחרת, מנהל לא מעט עסקים משגשגים בישראל וברחבי העולם (לא מזמן רכש את רשת "ילדותי" מכונס הנכסים), עשיר, מכהן כיו"ר דירקטוריון בשלוש חברות גדולות, חולש על מאות עובדים, היה המשנה למנכ"ל בכי"ל, סמנכ"ל כספים וכלכלה במפעלי ים המלח, מנכ"ל עיתון ("העיר" בימי הזוהר), מרצה בשתי אוניברסיטאות, ועוד ועוד. אני לא מכיר אותו אישית, אבל כל מי שמכיר חולק סופרלטיבים.
יהודאי הובא על ידי אורי בן נון לחברת החשמל ושימש שם כסמנכ"ל כספים וכלכלה. היה אחראי על אגף הכספים, מחלקת הכלכלה, אגף החשבונאות, אגף רכש והתקשרויות, אגף מנהל הדלקים, מחלקת הרגולציה, מרכזי המבקרים, פרסום, יחסי ציבור ודוברות. 800 עובדים תחתיו.
כי החברים ממשיכים לחלק את השלל ביניהם, בלי קשר לסגולות, איכויות וכישורים. ליברמן ונתניהו כרתו עסקה: ליברמן יקבל את תש"ן (תשתיות נפט) ומקורות, נתניהו את חברת החשמל. כך יוכלו להמשיך לקרב מקורבים ולמשוך בחוטים. בינתיים, אנחנו משלמים את המחיר.
עסקת המינויים הזו כוללת עוד משהו תמוה: עו"ד דוד זיסו, מקורבו הוותיק של אהוד ברק, מיועד לתפקיד הקונסול הכללי בבוסטון. מעוז האינטליגנציה והמדע, העיר של הארוורד ו-MIT, עם הקהילה היהודית המתוחכמת והאקדמיה התוססת. ליברמן, שוויתר על אלון פנקס בגלל תכתיבים מבית משפחת נתניהו, מוותר עכשיו גם על בוסטון לטובת ברק. זאת, לאחר שהכחיש במשך חודשים ארוכים את מועמדותו של זיסו.
נשאלת השאלה, תמורת מה. איפה החלק של ליברמן? מה יוצא לו מכל זה? במערכת הפוליטית מדברים על ברית ברק-ליברמן שבמסגרתה ימשיך ברק לדבר על קדימה לממשלה, אבל לא יעשה דבר. להפך. הוא לא ייתן יד להחלפתו של ליברמן במשרד החוץ, בשום מקרה. גם לא במקרה של כתב אישום. התיק יישאר בישראל ביתנו.
מה שמחזיר אותנו לתמונת הסיום השבועית. ישיבת הממשלה שבה נמסר על הצעת החוק הממשלתית לסיוע בשכר לימוד אקדמי ליוצאי צבא. קטטה המונית בין שרים שונים התפתחה בישיבה הזו. כולם ביקשו לגזור את הקופון והתקוטטו על הקרדיט, תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר בהצעת חוק מגוחכת, פאתטית, שמהווה הפרה ברורה של התחייבות בחירות מפורשת של נתניהו. מילא. בשיא הצעקות, התנער לפתע אביגדור ליברמן ושאל: "רגע, חברים, מה קרה? יש בחירות באופק" ? הוא הביט בשרי הליכוד והוסיף, "מה, יש פריימריז בליכוד? הרי דחיתם את הוועידה, לא?".
בשלב הזה התערב גדעון סער ושאל, "יכול להיות שיש בחירות בישראל ביתנו? יכול להיות דבר כזה בכלל?". ליברמן לא התבלבל. "אצלנו יש דמוקרטיה". אמר . פרץ עצום של שאגות צחוק אפף את החדר. שרי ממשלת ישראל יודעים להעריך הומור טוב. "זו דמוקרטיה בנוסח מולדבי" חתם ראש הממשלה נתניהו את הסוגיה. והשרים צחקו שוב. זה באמת מצחיק.
ועוד משהו קטן: השבוע סערה הארץ בעקבות הפרסום על "המיטה המעופפת" דרישת לשכת ראש הממשלה שהמטוס שבו יטוס נתניהו לפריז, קנדה וארצות הברית יאפשר שנת לילה נוחה. דרישה שגרמה לייקור הנסיעה כולה. לעניות דעתי, הצדק עם לשכת ראש הממשלה. העובדה שאין לראש ממשלת ישראל עדיין מטוס ראוי לשמו שיאפשר לו לישון שנת לילה נוחה בנסיעות מהסוג הזה היא בלתי נתפסת.
המשק הישראלי נתפס היום כאחד החזקים בעולם, אבל אין לו אפשרות להעמיד לקברניטי המדינה מטוס סביר שיאפשר להם תנאי עבודה מתקבלים על הדעת. המטוס הקטן, שאותו הציעה אל על בהצעה הראשונה, הוא כזה שאין בו כיסאות נשכבים לגמרי וטוב עשה נתניהו שבחר לא לטוס בו. בעוד כמה שבועות יפרסם, סוף סוף, משרד האוצר מכרז לרכישת מטוס עבור ראש הממשלה. באיחור של 20 שנה לפחות. מטוס כזה יחזיר את ההשקעה בו תוך שנים ספורות. נשיא המדינה, שרי הביטחון והחוץ יוכלו לעשות בו שימוש, בשאר הזמן אפשר יהיה להחכיר אותו לחברות תעופה, ועלות האחזקה שלו תהיה שולית ביחס לחיסכון. מוטב מאוחר.
אקו"ם