ברוכים הבאים לגיהנום: ביקור במפעל חוד מתכות
חבשו קסדה, הרכיבו אטמי אוזניים והצטרפו אלינו לסיור מודרך במפעל חוד מתכות בעכו, שבער השבוע. התפאורה הכללית נראית כמו זו של אתר של סרט עתידני קודר. רק חסר שמתוך הגרוטאות ייצאו ילדים עם פנים מפויחות כדי שתרגישו כמו בספר של דיקנס
הפמליה נמלטה אל חדר הבקרה, שם קצת מכובד מדי לקיתון צר מידות שמופרד מהלבה הלוהטת באמצעות מחיצת זכוכית. כאן כבר אפשר לנשום ולשמוע. אנשי המפעל מסבירים שבחלל אולם ההתכה פועלת משאבה גדולה שיונקת את החלקיקים המזהמים ומונעת מהם לצאת לטייל בחוץ. ארדן לא ממהר לקנות את התמונה הפסטורלית. "יש לנו הרבה על מה לדבר", הוא חותם את הסיור, "למשל על הצורך לאטום את התנור הזה".
המפגש עם תנור ההתכה היה הדובדבן החם של הסיור במפעל שבחצרו התחוללה בשבת האחרונה שרפת ענק, שגרמה לתושבי הגליל המערבי להסתגר בבתיהם לכמה שעות והעלתה את סף הבהלה לשיאים חדשים. גם החלקים החיצוניים של המפעל לא מלבבים במיוחד. ערמות ענק של גרוטאות ברזל - מכונות כביסה, תנורים, שלדי מכוניות - ממתינות לתורן להיגרס, להידחס ולעלות על המוקד. אחת הערמות הללו עלתה בשבת בצהריים באש, בנסיבות שנחקרות כרגע על ידי המשטרה הירוקה, והפריחה פטריית עשן שחורה מעל שמי מפרץ עכו. התפאורה הכללית נראית כמו אתר צילומים של סרט עתידני קודר, מה שגרם לאחד מבכירי המשרד להגנת הסביבה להפטיר: "רק חסר שמתוך הגרוטאות ייצאו ילדים עם פנים מפויחים כדי שנרגיש כמו בספר של דיקנס".
מצוידים במראות הללו עברו אנשי המשרד להגנת הסביבה לצדו השני של כביש מס' 4, חצו את המדשאות המוריקות של קיבוץ כפר מסריק ונכנסו למועדון החברים למפגש טעון עם תושבי האזור. פקעת סבוכה של קונפליקטים התנקזה אל תוך השיחה הנוקבת שנערכה שם; דוברת אחרי דובר, תיארו הקיבוצניקים מעין המפרץ וכפר מסריק, וגם שגריר אחד מעכו, את הפחד והתסכול הכרוכים בחיים בצלו של מפעל מזהם. הרבה השתנה, מתברר, מאז הימים התמימים שבהם תעשייה כחול-לבן הייתה גאוותה של התנועה הציונית. מעל הכל ריחפה בחלל החדר שאלה עקרונית, בעלת השלכות שחורגות בהרבה מגבולות הגליל המערבי: האם מפעלים ובתי מגורים יכולים להתקיים בישראל כתף לצד כתף? ואם לא, היכן בדיוק נמצאים הרי החושך שאל מעבר להם אפשר לגרש את המפעלים שאיש מאיתנו לא רוצה לראות מול החלון?
הרומן המפוקפק בין מפעל חוד מתכות והשכנים לא התחיל אתמול. האירוניה המרה היא, שהמפעל שהוקם בשנות החמישים עוסק במחזור. יש שניים כאלה בישראל-השני באשדוד, שגרוטאות ברזל שמלוקטות מכל רחבי הארץ מובלות אליהם, עוברות התכה והופכות לחומר גלם לצורכי בנייה. המטרה ירוקה, התהליך קצת פחות. מדינת ישראל, אגב, יכולה להחליט שאינה מעוניינת במפעלים למחזור ברזל, ולייצא את כל פסולת הברזל שלה למדינות כמו טורקיה למשל. זה אולי פתרון קל (אם מתעלמים לרגע ממאות מקומות העבודה שיאבדו יחד עם המפעלים), אבל קשה לומר שהעברת הזיהום לארץ אחרת היא מהלך ידידותי לסביבה.
כנראה שאין מוצא, וצריך לחיות ביחד, אלא שזה לא קל. עד 2001 חוד מתכות היה בבעלות תאגיד "כור". באותה שנה נסגר המפעל
אבל הסיפור לא מסתיים במה שנפלט או לא נפלט מהארובה של חוד מתכות. בשנים האחרונות - דווקא אחרי שלכאורה בוצעו השיפורים המיוחלים - חווה המפעל שורה של תאונות וטרגדיות שמעוררות סימני שאלה מטרידים. לפני שלוש שנים נהרג במפעל אסף שני, בנו של הבעלים רמי, שמאז נקרא המפעל על שמו; לפני ארבעה חודשים נספה במהלך העבודה פועל נוסף; ועכשיו השרפה, שנסיבותיה עדיין נחקרות. מזווית הראייה של העובדים, מדובר בביש מזל שהציב מעל המפעל דגל שחור על לא עוול בכפו. כמה מהם, למשל בינה, פנסיונרית מקסימה שמשמשת כמבקרת הפנים, שהסתובבה השבוע בין האורחים ואנשי התקשורת וסנגרה על מקום העבודה שלה. בעיניה, הבעלים רמי שני הוא גיבור טראגי, שנגזר עליו להתמודד במקביל עם האסונות מפנים והמתקפות מחוץ.
מבחוץ זה אכן נראה לגמרי אחרת. "משהו רקוב בממלכה הזו", אומרת ליאורה אמיתי, מנכ"לית עמותת "אזרחים למען הסביבה בגליל", שצברה קילומטרז' מכובד של מאבקים והפגנות נגד המפעל. "כשנכנסתי לבקר לבד, ולא נעשו הכנות למסדר המפקד כמו לפני סיורים רשמיים, דרכתי על שכבה עבה של פודרה, אבק שמצטבר מהעבודות ואחר כך עף לכיוון היישובים. אם אין להם מה להסתיר, למה שלא יפתחו מרכז מבקרים, כמו שמקובל בכל המפעלים הגדולים בעולם? ".
גם גלעד ארדן לא הקפיד על לשון דיפלומטית כשניסח את רשמי הביקור שלו באוזניי הקיבוצניקים שמעבר לכביש: "המפעל נראה כמו פח זבל", אמר. "גועל נפש. אחד מהרי הגרוטאות נוטה לפנים כאילו הולך להתמוטט בכל רגע. לא עושה רושם שזה מקום שכשיר להתמודד עם תאונות שקורות בסוג כזה של תעשייה כבדה ומסוכנת". ארדן ביקש מהתושבים לצמצם בנאומים נרגשים. "אני אומר לכם מראש שאני מזדהה עם הרגשות שלכם", אמר . "אני מעדיף לשמוע הצעות מעשיות".
קשה לומר שרוב הדוברים נענו לבקשתו. הם באו לפרוק מטענים של שנים, להשמיע זעקה. דורון, חבר כפר מסריק, סיפר על מחלת הסרטן שפקדה אותו ועל החרדה לבריאות ילדיו ונכדיו; טובה, שגרה בקיבוץ יותר מ-50 שנה , נזכרה שבילדותה "היינו הולכים לים ישר, דרך החולות, שום מפעל לא חסם אותנו" ; אורית סיפרה שהיא מנהלת את בית הספר היסודי, מאות תלמידים שלומדים בדיוק מול המפעל. "מה הייתי עושה עם התלמידים אילו זה היה קורה ביום ראשון? ", היא שואלת. "הילדים הגיעו למחרת בבוקר מפוחדים, מה אני אמורה להגיד להם?".
הגיע תור האמהות. "מה אנחנו בסך הכל דורשות", הן הפריחו אותה שאלה, "אוויר נקי לילדים?". יואב הציג את עצמו כיליד כפר מסריק, אב לילדים, וסיפר בכאב שהוא עומד בקרוב לעבור עם משפחתו לערבה "בגלל המפעלים". כמו הדוברים הקודמים, הוא הצטרף לדרישה לסגור את המפעל מיידית, והטיח בארדן שאלה אישית: "אני תוהה מה היית עושה אילו היית גר כאן".
התשובה הייתה מפתיעה. "אני לא בטוח שהייתי מגיב בצורה מתורבתת כמוכם", השיב ארדן. "אני מניח שאילו הייתי גר כאן השערים של המפעל לא היו יכולים להיפתח למחרת השרפה". ביחס לדרישה לסגור את המפעל, לא היו לו בשורות: "אתם אומרים ששלושה שרים כבר היו כאן והבטיחו לסגור את המפעל. אני לא אהיה הרביעי. אני מבטיח להציע שהממשלה תעניק סיוע למפעלים שיועתקו מריכוזי אוכלוסייה, אבל זה לא נמצא בסמכותי, ואם להיות ריאליים, זה לא יקרה כל כך מהר".
אם להיות ריאליים, אזרחים ומפעלים יצטרכו להמשיך לחיות כתף אל כתף עוד תקופה ארוכה. אלא שכדי שהדו-קיום הזה יתאפשר, המפעלים צריכים לעמוד בסטנדרטים הסביבתיים הגבוהים ביותר והפיקוח עליהם מוכרח להיות בהתאם. ובעיקר, יש צורך נואש ביצירת אמון בקרב התושבים. שהרי, לפעמים הפחד מהאוויר שנושמים, יותר מסוכן ממה שיש באוויר עצמו.
ארדן וצמרת משרדו שמעו בפנים חתומות מה התושבים חושבים עליהם: אתם לא נמצאים כאן בשביל להגן עלינו, חזרו ואמרו הדוברים. למה תוצאות הניטורים לא מתפרסמות? איך יכול להיות שהמפעל עומד בתקנים? אולי התקנים לא טובים? איך ייתכן שבעוד השרפה משתוללת, המשרד מוצא לנכון להודיע בתקשורת שהמפעל לא מזהם? למה אתם מתעקשים להגן עליו?
אחר כך הגיע שלב התשובות. חלקן היו משכנעות למדי. ד"ר יוסי ענבר, מנכ"ל המשרד, התייחס מקצועית לטענות אחת לאחת: המפעל לא יכול להתכונן לביקורות משום שמדובר בביקורות פתע. דופקים בדלת, אומרים שלום ודוגמים את הארובה. התקנים שהוצבו למפעל הועתקו מהדירקטיבה האירופית, אין מחמירים מהם בספרות המקצועית העולמית. כל סט בדיקות עולה מיליון שקל. לצד מבדקי הפתע בארובה, אומר ענבר, יש גם תחנת ניטור פה, בכפר מסריק, שמודדת את מה שמכונה בעגה המקצועית "תקן סביבתי". גם זה תקן בינלאומי, שמשמעותו - ארגון הבריאות העולמי קבע שאת האוויר שעומד בתקן אדם יכול לנשום כל חייו בלי להינזק בריאותית. נתוני הניטור שקופים לכולם.
הנתונים הם עובדות שאני לא יכול להתווכח איתן, אומר ענבר, ואם הם מראים שהמפעל עומד על שלושה אחוזים או שישה אחוזים מהתקן, אז זה המצב. במפרץ חיפה אנחנו מוצאים הרבה חריגות באיכות האוויר, כאן לא. ענבר סיים בנימה אישית: "כואב לי לשמוע את הטענות. רבים מאיתנו, כולל אני, היינו פה בשבת וסיכנו את עצמנו בזמן השרפה. זה מעליב ולא מגיע לאנשי המשרד".
מפעל שעומד בתקנים אין עילה לסגור או להעתיק. גם רושם רע הוא לא סיבה מספקת. תושבי האזור ממתינים במתח לתוצאות חקירת השרפה. אולי משם יגיע האקדח המעשן, תרתי משמע. לקראת סיום הפגישה, התחייב ארדן בפניהם שיבדוק אם יש אפשרות משפטית לסגור את המפעל כל עוד החקירה נמשכת. הוא גם הורה למשטרה הירוקה לחקור אם נעשו ניסיונות לשיבוש החקירה לאחר השרפה. באופן פרדוקסלי, הוא אומר, הטענה של בעלי המפעל כי השרפה נבעה מ"כוח עליון", עלולה לחזור אליו כמו בומרנג: "אם השרפה פרצה בגלל כוח עליון, מי ערב שהכוח הזה לא יופיע גם מחר ויגרום לאסון גדול יותר? ".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם