החלקה על קרח דק במדינת תל אביב
העם היושב בציון ובמיוחד בתל אביב רבתי אינו באמת יודע או מעוניין לדעת מי הם שכנינו הפלסטינים, ופחות מזה היכן הם גרים או איך הם נראים
הקשיתי שאלה נוספת למגינת ליבם, ומה באמת הכי חשוב שנשיג בהסכם שלום, אם זה יפתיע ויום אחד אפילו יגיע; והבנתי מתשובתם כי הכי חשוב בעיניהם שרמת ואיכות חייהם לא תיפגע, שנדע שסיימנו עם הסוגיה והקונפליקט אחת ולתמיד, ושנוכל להבטיח את שלומינו ושלום משפחותינו.
תשובתם לא רק שלא הפתיעה אותי אלא חיזקה אצלי את המחשבה, שהעם היושב בציון ובמיוחד במדינת תל אביב רבתי אינו באמת יודע או מעוניין לדעת מי הם שכנינו הפלסטינים, ופחות מזה היכן הם גרים או איך הם נראים. חלקם אף לא ידעו היכן גרים אחינו היהודים ביישובים יצהר או מכמש או מבוא דותן. ואילו העיר אריאל הייתה זכורה בשל הדיון בהפיכת המכללה לאוניברסיטה, אך רבים מהם כלל לא ביקרו בה.
ומה יקרה כשייסדק הקרח?
התגובה המקוממת מכל הייתה מן סוג של אפטיה. חלקה שאומרת כי אין כל סיכוי ולשם מה נתאמץ. אחרת הייתה, שממילא איננו משפיעים על קבלת ההחלטות ואין כל קשר בין נבחרינו לעתידנו. השלישית הייתה כי עלינו לשים יהבינו בחסדי שמיים כי אין בן תמותה המסוגל להתיר את הקשר בין השבטים השונים שבקרבנו לאג'נדות ולאינטרסים המנוגדים. על פי הפסוק, "מי לשימור קברים אלי", ו"מי לתרופות לחולים מאחוריי".
אך בעיקר התרשמתי כי במדינת תל אביב כולם נעים במעגלים, כמו מחליקים על הקרח
של אגם שקפא בזמן ועמד מלכת. עוסקים בסוגיות של כספים ובילויים ומתעלמים מכך שבתום החורף גם השלגים נמסים. ומתחתיו שוצפים מי מדמנה עכורים המאיימים להטביענו לכשייסדק הקרח וכשיפשירו הימים.
ואלה היושבים בירושלים שבעים ומדושנים, מבטלים כל סיכוי, ואל לנו להלך עליהם אימים. כי הרי יש קואליציה של מעל ל-70 חברים. ומי יוכל לערער יציבות שכזאת שלא ידענו כבר הרבה ימים. ואלה בניכר בני שאר הלאומים הרי בסוף יבינו כי הצדק עמנו, כי אנו עם סגולה ומופת לכל הגויים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם