התקפת חרדה: חרדים שונים מהדימוי שלהם
נכון שחרדים ששורפים פחים מצטלמים טוב יותר מאברכים שלומדים תורה, אבל באמת שהרוב הגדול של "השחורים" שונה ממה שמקובל לחשוב
לומדים גמרא ישראל ברדוגו
02.00. ישיבת פוניבז'. אני מטפס במדרגות לגלריה העליונה, המחזה שנגלה לעיני מעזרת הנשים של הישיבה הדהים אותי - מאות בחורי ישיבה בחולצות לבנות מגוהצות ומעומלנות שוקדים על תלמודם ומתנדנדים הלוך ושוב מעל גבי הסטנדרים המיתולוגים, מרוכזים באותיות השחורות הקטנות, מנסים להבין. לפצח את הסוגיה. היכל הישיבה כולו גועש ורועש משאון הלימוד.
אני חוזר הביתה לישון כשתחושה טובה של סיפוק עצמי וגאווה ממלאת אותי מחד, ומאידך תחושה עמומה מלווה אותי משום מה. אמרתי לעצמי ישראל איזה יופי קבלת התורה בהתגלמותה מה מפריע לך מה מציק לך לא יודע השבתי לעצמי בלי קול, עדיין משהו כאן לא ברור לי ומתוך תחושה זאת אמביוולנטית משהו נרדמתי.
10.00. בית הכנסת ויז'ניץ. ברכת אהבה רבה, מאות בחורי החסידות מסולסלי הפאות ועטויי הקפוטות והאבנטים מסביבי פורצים ברעש גדול בתפילה נרגשת ובעיניים דומעות מבקשים ומתחננים ליושב במרומים: "ותן בליבנו בינה להבין.להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתך באהבה" ואני יושב על מקומי עייף ונפעם עייף מהלימוד הרצוף כזכור ונפעם מגילוי הכוונה הזכה של הבחורים הצעירים שכל מאוויהם ושאיפותיהם ברגעים אלו הם
"והאר עינינו בתורתך... ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך".
ושוב אני מרגיש את אותה גאוה מצד אחד ואותה תחושה עמומה ומציקה מצד שני. ואז באחת מאירה בי ההבנה. אני שב במחשבתי אל כותרות העיתונים של הימים האחרונים וקורא בעיני רוחי בחורים חרדים הציתו פחים, בחורים חרדים ניאצו שוטרים ואני תוהה בשקט האם הם כאן בישיבה או כאן בבית הכנסת?
אני מסתכל שוב על פניהם של הצעירים מסביבי ואומר לעצמי - זה לא ייתכן, זה לא הגיוני ,הרי פניהם משדרות עדינות וחן יהודי ועיניהם מפיקות טוהר פנימי של קדושת החג. הניגודיות בולטת לעיניי.
ואז אני מבין. מבין, שלצד אותו קומץ (לא קטן אמנם), של פוחזים מתפרעים בהפגנות מתלהמות ומיותרות ניצב הרוב הדומם והשקט,רוב ללא קול. אני מבין בצער שכל אותם אלפים של בחורים צעירים שהתכוננו בהכנה רוחנית לחג השבועות מי בתפילה ומי בלימוד תורה ומקפידים בימים אלו של סיום ספירת העומר על קירוב לבבות ולהרבות באהבת חינם במידה גדושה, אינם אייטם תקשורתי בבחינת כלב נשך אדם ולכן נעלמים מעין עדשה והמיקרופון.
ואילו אותה קבוצה שולית של קיצונים שידוע לכולם שאינם חלק מהמיינסטרים ומהזרם החרדי המרכזי,תופסת את מירב תשומת הלב הציבורית והתקשורתית. מה לעשות שפח בוער מצטלם יותר טוב מבחור לומד ומה לעשות שצעקת נאצי בולטת יותר מאברך מתפלל.
ומתוך הבנה זו אני משעין את ראשי על השולחן באמצע קריאת מגילת רות ונרדם רגוע יותר.
ישראל כהן הוא חרדי העוסק בעולם הפרסום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם