ה"אלמנה השחורה" זרעה הרס במוסקבה
מריאם שריפובה נסעה אלפי קילומטר מדגסטן למוסקבה, נכנסה לרכבת עמוסה ופוצצה את עצמה. בכפר שבו נולדה לא מופתעים - זו המציאות
וגם חייבים לעשות משהו עם המטבח הזה, אולי נקנה כמה צלחות יפות. באותו ערב, נעלמה הבת הצעירה מהבית בכפר המבודד הזה שברפובליקה הרוסית דגסטן. מגומדובה לא ראתה שוב את פניה של בתה עד שמישהו הראה לה תצלום של ראש ערוף.
באותו רגע, אמרה האם, "ידעתי שללא ספק זאת היא". ב-29 במארס השנה נסעה שריפובה בת ה-27 אלפי קילומטרים למוסקבה ונכנסה לרכבת תחתית צפופה בשעת העומס עם חגורת נפץ סביב מותניה. לצדה הייתה נערה בת 17, גם היא מדגסטן, שהתפוצצה בתחנה אחרת. 40 אזרחים נהרגו ועוד מאות נפצעו בפיגוע הכפול הרצחני הזה.
באמצעי התקשורת ברוסיה כינו את הנשים "אלמנות שחורות". בפיגועים שביצעו בתחנות הרכבת התחתית הם ראו הוכחה לכך שהמדינה נגררת בחזרה לימי האימה שבהם תקפו מחבלות מתאבדות את מוסקבה וערים נוספות, הרחק מהמלחמות שניהלו הגברים שלהן נגד הכוחות הרוסיים.
הפיגועים האחרונים ברכבת התחתית גם שלחו גלים של חוסר נחת לרפובליקות המוסלמיות ברובן בדרום רוסיה. התושבים זעמו על רצח אזרחים וחששו מנקמה.
אבל אף אחד לא הופתע שם מהעובדה שנשים מהרפובליקות האלה היו מוכנות למות. אחרי הכל, מדובר באזור שבו ספגו הנשים אבדות רבות וניזוקו בצורה קשה.
ככל שמתקרבים ללחימה בקווקז, הכל נראה קודר יותר. לא קל להגדיר את האלימות בדגסטן, כמו גם בשכנותיה צ'צ'ניה ואינגושטיה. מדובר בתערובת של מורדים השואפים לעצמאות מרוסיה, קיצונים איסלאמיים שהכריזו על ג'יהאד, סכסוכי חמולות, מלחמת כנופיות ומתח בין עדתי.
וככל שהלחימה מחריפה, כך הולכים ונעלמים הגברים. סוכנים רעולי פנים דופקים בדלת ומוציאים את הגברים לחקירה. הגברים חוזרים הביתה מוכים, אם בכלל חוזרים. לפעמים הגברים האלה הם מורדים, לעתים בכלל לא ברור מה הקשר שלהם לאירועים.
ומי שנותר מאחור הן הנשים. מעמדן ואמצעי המחיה שלהן תלויים בבחירה שעשו אבותיהן, בניהן, בעליהן.
שריפובה התגוררה בבית רחב ידיים
שריפובה הייתה צעירה רצינית שלמדה מתמטיקה, פסיכולוגיה ומחשבים. אבל היא אהבה לשבת בבית, ולדברי אמה "לא כל כך הסתדרה מבחינה חברתית". כאשר לא עבדה כסגנית מנהלת בבית הספר המקומי בכפר היא העסיקה את עצמה בפרויקטים לשיפור פני הבית, בישלה פילאף והתלבטה איזה בגדים ללבוש.
הלחימה זחלה אט-אט לתוך הכפר. מדי פעם ערכו כוחות הביטחון "מבצעי טיהור", כאשר הם פושטים על באלאקאני עם נגמ"שים, מסוקים וכוחות רגליים גדולים. הכוחות חסמו את הגישה למסגד וערכו חיפושים מבית לבית בניסיון לאתר מורדים.
שני אחיה הגדולים של שריפובה הואשמו בתמיכה במורדים. הם היו מאוד קרובים אליה. השלושה התגוררו יחד בדירה, כאשר הוריהם שלחו אותם ללמוד באוניברסיטה בבירת דגסטן, מחצ'לקה.
אחיה הבכור המתין במרפאה של רופא שיניים בשנת 2004, בעת שאנשים רעולי פנים פרצו פנימה, השליכו מעיל על ראשו וגררו אותו החוצה. לדברי ההורים, הוא הוחזק כל הלילה, עבר עינויים ולבסוף הושלך ביער, מוכה וחבול. הבן סיפר להוריו שהחוטפים מעולם לא הזדהו בפניו, אבל אין ספק שהשתייכו לכוחות הביטחון.
"הצרות שלנו החלו עם החטיפה הזו", מספר האב, ראסול מגומדובה. לאחר חצות או לפנות בוקר היו כוחות הביטחון מגיעים כדי לערוך חיפושים בבית המשפחה, בניסיון לאתר את האחים. בני המשפחה המורחבת עשו ביניהם תורנות, כדי שכל לילה יישאר מישהו ער ויזהיר מפני כוחות הביטחון המתקרבים. בסופו של דבר, נמלט הבן הבכור למוסקבה. גם הצעיר יותר מסתתר. לדברי המשפחה, אף אחד מהם לא קשור למורדים.
בינתיים, נשאבה שריפובה עמוק יותר ויותר לתוך האיסלאם. במסגד הכפר נפתחה מדרסה, והיא נהגה לבלות שם שעות. היא הציבה לעצמה משימה - ללמוד בעל פה את כל הקוראן.
לפני כמה שבועות הגיעו שוטרים לבית ואמרו להורים שבתם התחתנה בחשאי עם אחד ממפקדי המורדים. ההורים לא ממש הופתעו, כי השמועה כבר התרוצצה בכפר זמן מה. הם לא ממש התייחסו אליה ברצינות. אחרי הכל, היא עדיין התגוררה איתם בבית. אולם בעקבות ביקור השוטרים, החליטו ההורים לשאול את הילדה - ותגובתה דווקא הפתיעה אותם.
"היא הייתה מתוחה, חשה מאוד לא נוח. היא לא אהבה את זה", נזכרת האם. "היא נעשתה מאוד עצבנית, מאוד מבוהלת והתרחקה מאיתנו".
כמה מחבריה של שריפובה מסרבים להאמין שהיא יצאה לרצוח ביוזמתה. הם מתעקשים שנחטפה וסוממה. הוריה לא מנסים להצדיק את מעשיה. הם פשוט מתאבלים על בתם ועל מה שעוללה. הם גם זועמים על תחנת הטלוויזיה הממלכתית של רוסיה שסירבה לשדר את תנחומיהם למשפחות הקורבנות.
"אני מתביישת. אנשים נהרגו בגללה, וזה כואב לי", אומרת האם. "וכואב לי שאיבדתי את בתי. הכאב שלי כפול".
במוסקבה יש נטייה לתאר את הבעיות בקווקז בשחור-לבן. מאבק צודק נגד טרוריסטים, או מבצע חסר הבחנה לפגיעה בזכויות אדם, שמבצעים כוחות הביטחון. האמת היא שמדובר במלחמת התשה, עם לחימה מלוכלכת ואזרחים שנהרגים - משני הצדדים. וישנה גם קבוצה הולכת ומתרחבת של אלמנות, שבעליהן היו קציני משטרה ונהרגו בידי המורדים.
אולם אם מה שמוסקבה מחפשת זו יציבות, נראה שהשיטה כשלה. החטיפות, העינויים, ההוצאות להורג ללא משפט ובתי הסוהר החשאיים רק מעמיקים את השנאה, ולדברי המבקרים - זורעים את זרעי המלחמה הבאה.
תחת ולדימיר פוטין לא היו לרוסיה התלבטויות רבות כאשר נקטה קו תקיף במלחמתה בטרור. רק בעקבות הפיגועים האחרים החלו להישמע בממשלה גם קולות התוהים אם התעללות וייאוש כלכלי הם הדרך לעצור את עליית הקיצונים.
בדגסטן, כמו גם בצ' צ'ניה ובאינגושטיה, יש הרגשה שמצד אחד הן מצורפות לרוסיה, ומצד אחר נדחות על ידי מוסקבה. קלסתרו של ראש הממשלה פוטין מתנוסס בכיכר העיר במחצ'לקה הבירה, ותחתיו מופיע משפט המתאר כמה הוא אוהב את דגסטן. אבל התושבים כאן גם זוכרים שפעם הוא אמר שירדוף את הטרוריסטים עד לתוך האסלות.
לדברי ארגונים לזכויות אדם, ברגע שכוחות הביטחון הרוסיים מסמנים מישהו, בני המשפחה מאבדים את מקומות עבודתם ומתקשים להאכיל את ילדיהם.
"כאן הם רודפים אחר כל המשפחה", אומרת גולנרה רוסטמובה, ראש ארגון "אמהות דגסטן למען זכויות אדם", שמייעצת למשפחות השרויות בעימותים עם כוחות הביטחון. אם הבעל נהרג במהלך "מבצע מיוחד", היא ממשיכה, לעתים קרובות הרשויות מסרבות להוציא לאלמנה תעודת פטירה והיא אינה יכולה לקבל קצבאות עבור הילדים.
לדברי ארגונים לזכויות אדם, חוקרים מושחתים גם מאלצים את המשפחות לקנות את גופות יקיריהן. ובמדינה שבה מנהגי הקבורה המוסלמיים חשובים מאוד נאלצות משפחות רבות לשלם סכומי עתק, לפעמים עד 14 אלף דולר, כדי לקבל את הגופה לקבורה.
רוסטמובה מספרת שהיא מבלה שעות עם אלמנות ומתחננת בפניהן שלא יבחרו בדרך הנקמה. "הן אומרות שהיו רוצות לחגור על עצמן חומרי נפץ ולהתפוצץ", היא מספרת. "באמת דוחפים את הנשים האלה אל סף הייאוש".
נפשה של אסייאט אלייבה יצאה אל סיפורי אהבה בטלוויזיה. הם צצו על מרקעים בכל פינה בבית שבנתה עבור בנה, אשתו וחמשת הילדים שהבטיחו כי יביאו לעולם. מלודרמות, היא כינתה את התוכניות האלה. שעשוע רומנטי קליל. היום כבר אין לה סבלנות לשום דבר חוץ מסרטי מלחמה. מאז שכוחות הביטחון הרגו את בנה, היא רוצה רק דם.
"הייתי מתה לראות את הדם של מי שהרג אותו", היא אומרת. "שיגידו לי מדוע הם הרגו אותו. אם יגידו שהוא עשה משהו ובגלל זה הרגו אותו, אוכל לסלוח להם".
אלייבה היא אשת עסקים. יחד עם אחיותיה היא מייבאת אופנת צמרת לאליטה של דגסטן. משפחתה חילונית. היא נוסעת לצרפת ולאיטליה כדי לבחור בגדים לייבוא. הבית שבנתה לבנה אמור היה להתנשא לגובה של שלוש קומות, עם תקרות גבוהות, והיא רצתה שאפשר יהיה להשקיף ממנו על גגות מחצ' לקה. לאלייבה כמעט אין דבר במשותף עם האלמנות השחורות, כפי שמצטייר בדמיון הרוסי, אבל גם היא נפגעה, וגם היא זועמת.
בנה, קרים אסדולייב בן ה-27, בחור גבוה בעל פני תינוק, היה אב לתינוקת בת תשעה חודשים. הוא ורעייתו למדו משפטים במוסקבה. בינואר שהה אסדולייב בבית בחופשת סמסטר. בבוקר שבו נהרג, הוא שתה קפה עם אמו ואחר כך הביא אותה לעבודה והמשיך לבית קפה, לפגוש חבר ממוסקבה. בעת ששני הצעירים יצאו מהמסעדה ופנו לעבר רכבו של אסדולייב, החלו היריות. אסדולייב בדיוק התניע, וחברו פנה לעבר דלת האוטו, כאשר פתחו רעולי פנים באש משני הצדדים מטווח קרוב.
אדם שביתו צופה אל הרחוב צילם את המתקפה בטלפון הסלולרי שלו. בסרט נראים התוקפים הולכים וקרבים ויורים מטווח אפס בגופות המנוקבות בכדורים. אחר כך רואים בסרט כיצד התוקפים מסדרים את הגופות. לדברי אלייבה, הם שתלו בידיהם רימון יד ואקדח.
מאוחר יותר אמרה המשטרה שמדובר בטרוריסטים ושהם נהרגו בחילופי אש. אלייבה אומרת שגופה של בנה נוקב ב-42 קליעים . היא עוצרת רגע ואז פורצת בבכי.
"הם צריכים להגיד לנו, אל תביאו ילדים לעולם. הם צריכים להגיד לנו,'נהרוג את הילדים שלכם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם