בכיף: עמרי רונן מנער את רדיו ת"א
עמרי רונן, הקול והפנים של גלגלצ בעשור האחרון נטש את התחנה הצבאית לטובת רדיו ת"א ולא מתרגש מביקורת על שינויים
“את זה תצטרכי לשאול את הבעלים”, הוא עונה, “אבל זה דבר מצוין. הגיע הזמן, המקום הזה כבר עומד כמה שנים טובות. זה חלק מההרגשה שמתחילים פייז חדש של התחנה”.
פייז חדש זורח עלינו עכשיו, ועמרי רונן, אקס גלגלצ המיתולוגי, משתתף בייסודו. רונן מגיע לראיון כשהוא מאורגן למופת, מצויד בדף נייר כתוב מראש שבו הוא מציץ מדי פעם. “הכנת תשובות מראש?”, אני משתוממת. זה המרואיין הראשון שפגשתי שמגיע עם שליפים למבחן.
מתחשק לי להפתיע אותו בשאלה שאין סיכוי שהוא כתב לעצמו מבעוד מועד, כמו אם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא מסוגל להרים או כמה קלוריות יש בזחל. “לא תשובות, רק דגשים שרציתי להזכיר לעצמי”, הוא מסביר. כשאני שואלת אז מה נשמע, אני מוכנה להישבע שהוא מגניב מבט אל הנייר.
עיקר הדגשים שהכין, אני מניחה, הם בנושא העידן החדש של רדיו תל אביב, שמוביליו מגדירים אותו כמהפכת תוכן היסטורית
שמעון אלקבץ, המנכ”ל דאז, הגדיר את המהלך כניפוץ הבועה התל אביבית האופפת את התחנה והחלפת הפטפוט הברנז’אי בקצת שמייח. “הפלצנות נגמרה”, הכריז בראיון ל”גלובס”. חיילי הברנז’ה בתגובה, וגם לא מעט מהמעריצים הדווקא לא פלצניים בכלל, הגיבו ב”פחחחח” רטוב, וזפזפו ל-99FM. מגורשי התחנה הספידו אותה בזעם מר, הרוחות געשו. לתוך הקלחת הזאת צולל עכשיו עמרי רונן, שגויס כמנהל מוזיקלי, תוכני ועסקי, כדי להניף את התחנה מחדש.
“מה שהיה היה”, הוא אומר כשאני שואלת על גלגולי התחנה האחרונים. “לא עקבתי אחד לאחד מה קרה פה בשלוש השנים האחרונות. אנחנו באים לעשות משהו אחר לגמרי, שיהיה ברור ויתגבש וירוץ במשך שנים. אנחנו בונים עכשיו משהו שיתייצב, בכוונה מאוד ברורה שזו תהיה אחת התחנות המואזנות בארץ. מתחיל עכשיו פייז לגמרי חדש בתחנה, תהיה מסיבת עיתונאים גדולה עוד מעט”.
ומהו בעצם הפייז החדש?
“לתחנה יש עכשיו כותרת ברורה – ‘פאן רדיו’. זה הטייטל הכללי. אנחנו לא רדיו צר, לא משדרים רק מוזיקה, יש פה תכנים - אבל כולם תחת ‘פאן’: רון קופמן שעושה אקטואליה אחרת, קופמנית, שכיף לשמוע, לא עוד פעם אנשי אקטואליה מראיינים את השר הזה והשר הזה. תוכנית ספורט שהיא חד משמעית הכי טובה ומקצועית שיש כרגע בארץ, בשיתוף פעולה עם ערוץ הספורט. התוכנית שלי עם עפרי פרישקולניק, שכל הכותרת שלה זה ‘פאן’, מה שכיף לשמוע בבוקר. גם ברמה של איך התחנה נשמעת - זה פיל גוד רדיו”.
וקודם זה לא היה?
“לא. קודם זה היה תמיד תלוי בשעה שאתה שומע, לפעמים היה שקט, לפעמים קצבי. עכשיו זה יותר מהודק והכל תחת כיפה של פאן. מן הסתם דברים משתנים בהתאם לזה”.
כמו תוכניות מהגלגול הקודם של התחנה? הן לא התאימו לטייטל של הפאן?
“אם הן התאימו, הן נשארו. דברים נשארים אם הם מתאימים, או בגלל שיקולים אחרים”.
שיקולים כלכליים?
“זה כבר לא התחום שלי. אבל יש הרבה אילוצים לגוף תקשורת”.
ולמה כל המיתוג המחודש הזה?
“זה לא סוד שהיו כמה שנים לא טובות לתחנה. והכוונה של כולם פה היא לעשות סוויץ’, להרים את הרדיו. וזה כבר קורה. רואים את זה ומרגישים ושומעים. הסאונד של התחנה שונה. יש המון שינויים, חלקם כבר נמצאים באוויר וחלקם עומדים לקרות בקרוב”.
יש הרבה ביקורת על השינויים האלה, שהתחנה כבר לא מה שהייתה.
“אני לא נכנס לזה. לא רלוונטי מבחינתי מה היה קודם. היו פה דברים, היו טעויות מן הסתם, כי עובדה שהמצב היה לא כל כך נעים. אבל לשמחתי גם דני נישליס, שמשמש כמנכ”ל זמני, וכל האנשים פה החליטו לעשות סוויץ’, ואני באתי לפה כחלק מהסוויץ’ הזה. מה שהיה היה, ואני מאמין שיהיה טוב”.
מה אתה חושב על הטענה שלפיה התחנה איבדה את האדג’ התל אביבי שלה?
“אם מדברים ברמה הפילוסופית, המילה ‘תל אביבי’ זה משהו שכל אחד לוקח למקום אחר. התל אביבי שאת מדברת עליו הוא ברנז’אי, ואנחנו לא הולכים לשדר למתחם שינקין, וגם המתחם הזה הוא לא מה שאנשים חושבים עליו. יכול להיות שפעם הייתה פה מגמה להשמיע דברים שלא תשמע בשום מקום אחר, אבל אנחנו רוצים רדיו שלאנשים יהיה כיף לשמוע”.
אבל תוכניות כמו של טל ואביעד היו לכאורה ברנז’איות, ובפועל הרבה מאוד קהלים התחברו אליהן.
“אני לא יודע. הרדיו הזה עבר המון גלגולים, גם ברנז’אי וגם עממי מאוד. המטרה שלנו פשוט שיהיה רדיו שידבר לכל הטווח של גוש דן”.
מה הקו המוזיקלי החדש?
“שימי רדיו ותשמעי. זה גם מה שאני אומר לכל מי ששואל. תקשיבו ותבינו מהר מאוד”.
כחובב מוזיקה, מפריעה לך ההצפה שיש עכשיו של מוזיקה ים תיכונית?
“צריך להפסיק לקרוא לזה מוזיקה ים תיכונית, כי אנחנו במדינה חצי גזענית. זה הפופ הישראלי. הסלסול הוא כלי נגינה לצורך העניין, אבל זה פופ”.
איזו מוזיקה אתה עצמך מעדיף?
“אני לא חושב שזה משנה. לכל גוף תקשורת יש שיקולים, אנחנו עושים מוצר, זה לאו דווקא מה שהייתי שומע ברדיו, ולא קשור ספציפית למה שאני אוהב. אני אוהב ג’אז, למשל, אבל זה לא אומר שתשמעי את זה ברדיו. בשביל זה יש קומפקט דיסק באוטו. מי שעושה תוכנית בריאות לאו דווקא אוהב לראות תוכניות בריאות. זה שאת עובדת ב’רייטינג’ לא אומר שאלה הדברים שאת קוראת”.
כלומר אם לא היית עובד ברדיו תל אביב לא היית שומע אותו?
“לגמרי הייתי שומע. אני קהל היעד”.
13 שנים שימש רונן כפנים של גלגלצ, עד כמה שלרדיו יש פנים. יחסית למדיום שכבר לא מייצר סטארים במשך שנים - מאז שהווידיאו הרג אותם - הוא זהר למדי בגלגולו הגלגלצי. לא רק שהגיש את “הבחירות” ואת מצעדי המוזיקה השבועיים והשנתיים והיה לאחד הקולות המזוהים ביותר של התחנה, הוא בעיקר הביא סקס אפיל נוצץ ועל־רדיופוני לתחנה. פה ושם בצבץ בטלוויזיה – בעיקר זכורה הופעתו ב”אקזיט” – אבל הוא תמיד נשאר עמרי מגלגלצ. עד לפני שבועיים.
חתיכת שינוי בשבילך, להחליף בית אחרי 13 שנה. למה עזבת?
“גלגלצ הייתה כל חיי, בעצם חלק מההגדרה העצמית שלי. וגם אני הייתי חלק מההגדרה של גלגלצ. אבל די, יאללה, צריך להמשיך למקומות אחרים”.
תחושת מיצוי?
“תמיד עשיתי במקביל דברים נוספים שקשורים למדיה, עסקים ומוזיקה. פתאום בא איזה מקום שאיחד את הכל, ואמרתי יאללה. בא לי בשלב הזה בחיי לקחת איזה פרויקט גדול וגם ללכת לסקטור הפרטי. זה לא שישבתי בגל”צ כל חיי ולא ידעתי מה קורה בחוץ - קיבלתי לא מעט הצעות בעבר, ועכשיו הייתה הרגשה שסיימתי איזה משהו. אולי מצעד העשור שהיה לא מזמן סגר איזשהו מעגל בשבילי. אבל היה לי כיף עד השנייה האחרונה”.
מהזמן המועט שלך בג’וב החדש, מה בעיקר ההבדל בין רדיו תל אביב לגל”צ?
“ההוויי שונה לגמרי פה. שם זה לא פרטי, זו תחנה ציבורית צבאית, רוב האנשים שם בני 18־21, והפכתי להיות דינוזאור זקן. במהות הבסיסית ההבדל בין שידור פרטי מסחרי לשידור ציבורי זה ששם זה רדיו שהדלק שלו הוא אהבה, מכל הבחינות. אנשים שם חיילים, לא מקבלים על זה כסף, וכל מטרתם היא למצוא את הדבר הטוב ביותר והנכון ביותר, בלי שום אינטרס מעבר. לא שזה לא ככה פה, אבל זה משהו אחר. כאן זה גוף תקשורת מסחרי. מובן שזה לא מעניין את המאזין, שרוצה ליהנות ולדעת מה הוא עומד לשמוע כשהוא ילחץ על הכפתור”.
לא היה קצת מלחיץ, לעבור למקום חדש בדיוק בתקופה בעייתית וכשמופנית אליו ביקורת?
“אנחנו נמצאים בתל אביב. אני מבטיח לך שכל הדברים הרעים ששמעת על התחנה, כמעט תמיד יש מאחוריהם אינטרס. מישהו שעבד פה והוצא מפה, או שהתוכנית שלו בוטלה. רוב הדברים ששמעת עלינו – מקורם שם. לא הייתי כאן לפני, אבל כשדיברנו על זה שאגיע לכאן הרגשתי המון אמונה וכוונה, שמשנסים מותניים ומרימים את הרדיו. ראיתי את זה כאתגר חיובי. אני מסתכל על התקופה האחרונה – את דיברת על אנשים שעזבו ועל תוכניות שבוטלו, אבל אני רואה את האנשים שהגיעו הנה: אורלי וילנאי וגיא מרוז, עפרי פרישקולניק, שמוליק טיאר, שאנחנו הולכים להמציא אותו מחדש, קופמן. אנחנו גם מקדמים אנשים מבפנים – השדרנית שני נחשוני, שהכרתי אותה עוד מגל”צ, שאנחנו מקדמים לפריים טיים, וזה רק חלק מהתחמושת”.
אתה ממשיך לשמוע גלגלצ? אוהב אותה?
“מאז ומעולם שמעתי הכל. אני אוהב רדיו ואוהב מוזיקה, וגלגלצ תחנה מעולה. אבל אני שומע אותה כמישהו שעובד בזה”.
אתה מרגיש שהיא עדיין סקסית כמו פעם?
“המספרים שם רק עולים, כל הזמן”.
אבל אין שם סטארים כמו פעם. מי נשאר לשמור על התחנה אחרי שעזבת?
“עולם הרדיו השתנה היום מאוד. אם בעבר היה חשוב שלשדרן יהיה קול טוב ודיקציה מושלמת בשביל להקריא חדשות, היום דורשים מהטאלנטים של הרדיו אופי - מחפשים לשמוע בנאדם. אנשים רוצים ריאליטי, רוצים ריל פיפל, והמענה לזה מגיע יותר מהתחנות הפרטיות. אבל עדיין, כל עולם התקשורת האקטואלי, עולם החדשות, רובו מורכב מבוגרי גל”צ”.
מתבקש תמיד לשאול אנשי רדיו אם המדיום הזה עדיין רלוונטי.
“עובדה ששומעים. זה מה שקובע בסופו של דבר. היום האימפקט המסחרי של זה עדיין חזק. העולם משתנה, עם החיבור לניו מדיה והיכולת שלך לצרוך אותה בכל מיני דרכים. אני עובד על לשלב את זה - אינטרנט, סלולר, כל מה שקשור”.
כמו ברוב סיפורי ה”אופס, נהייתי כוכב כשבכלל חיפשתי איפה השירותים”, גם רונן לא התכוון להיות נסיך רדיו מבוקש. הוא בכלל רצה להתגייס למודיעין ורק נכנס ללוות ידידה למבחנים לגל”צ, ובטעות התקבל בעצמו. קורה. אבל מרגע שהתחיל לא היה אפשר לבתק אותו מהמיקרופון. “יש ברדיו משהו מקסים, ולכן כל מי שנגע בו אי פעם התאהב בו”, הוא אומר. “הוא מחדד לך את החושים, את האינטליגנציה. זה נורא כיף שלא משנה באיזה מצב רוח אני, ברגע שאני לוחץ על הכפתור האדום ועולה לשידור, בוסט מטורף של אדרנלין נכנס לי לכל הגוף”.
וזה לא משהו שקורה לך בטלוויזיה?
“זה משהו אחר. יש מלא צלמים מסביב והכל צריך להיות מתוקתק, ואיך נראה השיער שלי ואיך החולצה שלי. עשיתי טלוויזיה, היה נחמד, אולי אעשה את זה גם בעתיד”.
יש אנשים שהתחילו ברדיו והפכו לכוכבי טלוויזיה. זה לא מעניין אותך?
“אני לא יודע מה יהיה בעתיד. ההתנסות הראשונה שלי בטלוויזיה הייתה כשהשתחררתי. נתנו לי תוכנית ואני הייתי נער מאשקלון שלא מכיר את הברנז’ה, שהגיע לגלי צה”ל ופתאום הצליח וכולם אמרו לו שהוא אחלה אחלה אחלה, ובוא תעשה את זה בטלוויזיה. לא הייתי מוכן לזה. לא ידעתי מה עושים. היה כיף, נחמד, תגובות טובות. בשנתיים האחרונות התעסקתי לא מעט בטלוויזיה מאחורי הקלעים - פורמטים ופיתוח, דברים כאלה - לא און קאמרה. זה גם היה מרתק. אבל בבסיס אני פה”.
בתור נער מאשקלון שלא מכיר את הברנז’ה והגיע לגלי צה”ל, הרגשת אאוטסיידר?
“הרגשתי קצת נטע זר, כי הגעתי ממקום אחר לגמרי. הייתה לי טינה כלפי כל התל אביביות הזאת. הסתכלתי עליה מבחוץ, הייתי נער מורד וזה קצת נשאר לי בוורידים”.
כיום אין לך טינה כלפי התל אביביות?
“אני חי בתל אביב כבר 13 שנים, טפו טפו. אני משער שחלק גדול מחבריי הקרובים נחשבים ‘אנשי ברנז’ה’. אבל זה בני אדם. היום התבגרתי. אני מאוד נהנה להיות באשקלון ומתקלט בכל חור שאת יכולה לדמיין ברחבי הארץ, ואני נהנה שם בדיוק כמו שאני נהנה במקומות הכי איניים בתל אביב. זה המפתח לחיים נכונים”.
יחסית למישהו שהסתייג מהברנז’ה בראשית דרכו, רונן השתלב בה לא רע לאחר שהתגבר על ההלם הפרברי הראשוני. במשך תקופה ארוכה הוא אפילו נחשב לנער זוהר ויקיר פפראצי ששמו נקשר מדי פעם ברוני דואני או יובל שרף או סשה גרישקוב (כולל מערכת יחסים ממושכת עם טלי מורנו) ושהיה בכל המקומות הנכונים ועשה בהם את הבנות הנכונות. גם על הפרק הזה בחייו רונן מגיב ב”התבגרתי”. הוא בזוגיות יציבה כבר ארבע שנים, מגובה בשלושה חתולים, “חיים בורגניים ונחמדים”, הוא קורא לזה.
איך זה קרה, ההתברגנות הזאת?
“פעם הייתי בן 22. היום אני בן 31. פשוט מאוד. כל אחד יכול להבין מה קורה כשאתה בן 31. כיום אני מתעסק יותר במאחורי הקלעים, פחות בעטיפה. אני נהנה מדברים אחרים. הרבה יותר מהנה לשבת בבית עם בת הזוג מאשר לצאת לאירוע מתוקשר ולהגיד לכולם מה העניינים למרות שלא מעניין אותי מה העניינים. אני כבר לא הולך לשום אירוע ‘כי צריך’. אם יש לי חברים טובים מהברנז’ה אני הולך, כי הם חברים. אבל מיציתי, זה כבר לא מושך אותי”.
מרגיש מאוזן יותר?
“עברתי כל מיני משברי זהויות, כמו כל אדם עם ראש על הכתפיים ששואל את עצמו מי אני מה אני. יש משהו גם בלהיות בתוך תעשיית הבידור, על אחת כמה וכמה בטלוויזיה, כשהפרצוף מוכר, כשטאלנטים שמים על עצמם כל כך הרבה שכבות של שואו אוף, של הצגה, של איך אני צריך להיראות ולדבר ולהתנהג כי כולם מסתכלים עליי. ולכן אנחנו רואים כוכבים רבים, גם בארץ וגם בעולם, מגיעים לגיל 30 ופתאום נשברים לגמרי. אני, טפו טפו, לא הגעתי למקומות האלה, אני מרגיש שבפנים אני אותו אדם בדיוק. משבר הזהות נפתר”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם