פה לא היינו חריגים: סיפורו של "כפר העיוורים" סמוך לגדרה
כפר אוריאל או "כפר העיוורים" כפי שכולם כינו אותו, היה מעין גטו סגור שהוקם בתחילת שנות ה-50' עבור משפחות של עולים שלא יכלו לראות. הם ניהלו אותו בעצמם ועבדו במפעל שהוקם במיוחד עבורם. עד שהכל התפוצץ. הניסוי החברתי הזה נדחק לשולי ההיסטוריה ואיתו הוויכוח: האם ניסו לעזור להם או להיפטר מהם?
ביליג, סוציולוגית ומתכננת ערים, מרצה בכירה במרכז האוניברסיטאי באריאל, שלמדה וקראה הרבה בחייה, לא הבינה על מה הבחור מדבר. רק שהוא חזר על הפלא. שנות החמישים, המושבה הוותיקה, הציע לה לבוא אליו לקבל קצת חומר.
ביליג לא אשמה. משום מה סיפור כפר העיוורים בגדרה, שכולם באיזור מכירים בשמו הנוכחי כפר אוריאל, איכשהו נותר מצהיב מאחור. אותו מקום שהיה אתר תיירותי בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, מודל לחיקוי כתופעה ייחודית בעולם, מונצח רק בפולקלור האיזורי.
אז אם מחפשים טוב אפשר למצוא קצת בארכיון הג'וינט, במוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים. מעט מאמרים בעיתונים ישנים ולא יותר. אולי זה מאחר שהכפר שנוהל, הופעל והיה מיושב כמעט כולו על ידי אנשים נטולי ראייה, כבר לא קיים, ואם היו שואלים את הצדדים, ספק רב אם היו חוזרים על הניסוי.
"עכשיו, כשאני נזכר, אני אומר לעצמי חבל שבאתי", אומר דוד ישראל, בן ה-79, מהבודדים שעדיין מתגורר במקום. "זה מדבר. הייתי יכול בעיר להתחבר לקהילה רגילה. פה יצאתי לעבודה, חזרתי הביתה, קראתי קצת והלכתי לישון. בעיר החיים יותר שמחים. אתה מרגיש מעט אושר, שומע רחש, כל מיני דברים שאתה יכול ליהנות מהם. אתה לא מרגיש מוגבל וזה לא מעט".
דוד עלה לארץ מעירק ב.1950- הוא התעוור כשהיה בן שנה ממחלת הגרענת, מחלה זיהומית מידבקת בעיניים, שהיום כבר לא שכיחה כמו פעם. משפחת ישראל הגיעה לשער עלייה, מחנה עולים בדרום חיפה, משם עברה לפרדס חנה, למעברת חולון ובסוף באו ולקחו את הצעיר בן ה19- לבית ליד, שילמד שם אריגה ברפיה.
דוד היה חלק מקבוצת עולים בעלי מוגבלויות שהוכשרו לעבודה. ראשי המדינה לא רצו שיגדל דור חדש של מקבצי נדבות. הג'וינט ייסד אז את מלב"ן, מרכז לטיפול בעולים קשישים, חולים ונחשלים שיתעסק בבעיה שהייתה אחת מני רבות במדינה הצעירה.
"עלינו ב1949- במרבד הקסמים, ישבנו במחנה עולים בעתלית במשך שנה שלמה", תיאר לפני 43 שנים יחיא עשרי את מצבם. "רצו להכניס אותנו למושב זקנים. הסברנו שאנחנו לא זקנים, אלא עיוורים. מום, אינו זקנה".
גם בסוכנות היה מי שהבין שאת המום אפשר לנצל. אחד הבכירים הגה אז רעיון מהפכני. לקבץ מאה משפחות במתחם צמוד לגדרה, שלפחות אחד המפרנסים שלהן יהיה עיוור. להקים להן מפעל שבו יעבדו, יתפרנסו ובנוסף לכך לספק גם מגורים נאותים שיהיה להם יתרון ראשוני על אחיהם הרואה. אנשי הסוכנות ומלב"ן החלו לעבור בין מחנות העולים כדי לאתר מועמדים לכפר החדש שעמד לקום. היו כמובן קריטריונים. מצב בריאותי, הכשרה. היו כאלה שנפסלו על הסף, אבל מי שהתקבל, זכה בלוטו.
הרי באותם ימים להיות עיוור, מעלייה נחשלת, היה שווה ערך לתחתית הפירמידה. "תמיד אני אומרת לילדיי ונכדיי, 'אוי לי אם הייתי נקלעת לעיר שרק אבא שלי היה כזה',
את דוד ישראל, שהיה אז רווק, ראיינו, בדקו והציעו לו לבוא. "גם היום אנחנו יודעים מעט על ההצעה הזו. הם החליטו ולקחו", הוא מספר. "לא אמרו לנו הכל. אבל אתה יודע מה זה היה בזמנו לעבוד? כמו מלכות. תחשוב, אלה ימים שהאוכל היה בקיצוב, עבודה הייתה רק למעטים. אבל אנחנו היינו בפנים".
רוב המשפחות בכפר היו מתימן ומעירק ובודדות הגיעו ממערב אירופה. כמנהל המקום נבחר ד"ר ניסן האגל, יליד פולין, עורך דין במקצועו, שאיבד את ראייתו בגיל מבוגר יחסית בגלל מחלה. העוגן של המקום היה כמובן המפעל, שכלל חמישה בתי מלאכה, העיקרי שביניהם היה למזרנים ממולאים בקש, אך הם ייצרו גם מטאטאים, סלים, נברשות ומחצלות.
העיוורים עשו שם הכל. פרקו קש מהמשאיות, ריסקו אותו ביד, מילאו את המזרנים, דרכו עליהם כדי ליישרם - עד לתפירתם הסופית. בשנים הראשונות המוצרים היו להיט. "אבא שלי הלך בבוקר עם כבוד לעבודה. הייתה לו משכורת", מספרת יונה עקיבא. "אני מתרגשת לדבר על זה. הייתה לנו ילדות יפה ועשירה מבחינה כלכלית ורגשית, בטח לעומת שאר העולים. הרי כולם מסביבנו היו במצוקה ואנחנו ברמה גבוהה, לא הרגשנו בכלל שאבא שלנו עיוור".
הבעיה הייתה שמסביב לכפר היו מעברות, חלק מהן אפילו הכילו בני משפחה של תושבי כפר אוריאל שנאלצו להסתפק בתנאים קשים ונגררו למצוקה רק משום שהם ראו. "גרנו באוהלים והם בצריפים מהודרים", מספר יחיאל אברהמי, שגר אז במעברה סמוכה והיום נחשב להיסטוריון של היישוב. "היה שם את הרמזור הראשון לעיוורים בארץ. יש סיפור אמיתי שמישהו ראה אחד מהם מדליק אור ושאל, 'אתה לא רואה, אז בשביל מה'? העיוור ענה, 'אני רוצה שיידעו שאני נמצא'".
השם "כפר העיוורים" הפך ללעג בפי חלק מתושבי האיזור. עד היום דוד ישראל מעדיף שיקראו לו נטול ראייה כחלק מהצלקות של אז. במרס 1951 אכן שונה שם המקום לכפר אוריאל כדי למנוע את המיתוג, אבל המתיחות עם הסביבה עדיין לא הסתיימה.
גדרה הייתה הרבה לפניהם. המושבה הוותיקה עלתה לקרקע ב,1884- עם הביל"ויים הראשונים צבי הורוביץ ושלמה זלמן צוקרמן, ואחריהם באו בנימין פוקס, דב ליבוביץ ויעקב מוהילנסקי. לא צריך לפרט מאיזה אזור בעולם הם באו. היישוב הישן התמקם לו על הגבעה, למטה היו המעברות ולצידן כפר מתקדם לאנשים מוגבלים.
"חיינו בגטו", משוכנע פרופסור אליהו קורין, שגדל בכפר אוריאל. "גדרה הייתה אז כמו דרום אפריקה. לא שאני אומר את זה לרעה, אבל ככה היו החיים. למעלה הוותיקים, וכל העולים התרכזו למטה. התימנים היו עובדים בחקלאות אצל האיכרים. אני בעצמי עבדתי. מהמושבה הסתכלו עלינו כעל נחותים. בבית ספר היו מכניסים ומוציאים אותנו מהכיתות. פעם שמים אותנו לבד, אחרי זה מחזירים, ובמעברות שלידנו קינאו בנו".
איך לא? בכפר היה כביש אספלט, מרפאה, צרכנייה, שלא לדבר על מפעל שאליו הוביל מעקה מיוחד שהדריך את העיוור מביתו ועד מקום עבודתו. הצריפים, בגודל של 36 מ"ר, היו מאובזרים. הייתה אווירה טובה, אופוריה. תושבים אימצו קולות של חיות שונות כדי שהעיוור שממול יוכל לזהות את זה שבא.
המצב הבריא הביא לביקוש גדול מבחוץ. היו שרצו להתחתן עם עיוורים רק כדי לקבל את הזכות להתגורר בכפר וליהנות מיתרונותיו. "עיוורים שלא מצאו את מקומם אצלנו, הדירות שלהם נחטפו ברגע", מספרת יונה עקיבא. "חיזרו בלי הפסקה אחרי הבנות שלנו כי הן היו משכילות לעומת האחרות".
אנשים מכל הארץ הגיעו לראות את הפלא, אורחים מכובדים נחתו ומיד הובאו למקום. הסופרת והפעילה החברתית הלן קלר, סמל לחירשים והעיוורים, כיבדה בנוכחותה. אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארה"ב, סיירה בין הבתים. שתיהן הגיעו לבית הוריה של יונה עקיבא, שנחשב לדוגמה בגלל ניקיונו וחזיתו המטופחת.
"הלן קלר הרימה את אחי שהיה בן חודשיים", עקיבא נזכרת. "אמרה בצחוק, 'אני אקח אותו', היינו תמימים, מתימן, אמא שלי נבהלה מאוד. תינוק בן אחרי שלוש בנות. היא מיהרה לקחת אותו אליה כדי להירגע, אבל זה לא משנה, התמונה הראשונה של אחי היא בידיים של הלן קלר".
במלב"ן דאגו כל שנה להוציא את המבוגרים לנופש והם היו חוזרים עם מתנות לא שגרתיות, בטח לימים ההם. שעון, רדיו עם לחצנים. הפגישה המהירה עם הקדמה לפעמים הביאה לתקלות לא נעימות. מספר צריפי עץ נשרפו כאשר העיוורים התעקשו להמשיך לבשל עם פתיליות.
ב28- באפריל 1953 כתב חיים ווהאב, תושב הכפר, מכתב למנהל מלב"ן צ'ארלס פסטמן, שם הזכיר שהבטיחו לתת לו עז שתעזור באספקת החלב המשפחתית, אבל כעת הוא רוצה סיוע אחר. "אני מבקש לאפשר לי בכסף של העז לקנות בלוקים כדי שאוכל לבנות, על יד הצריף הקטן שלי, מטבח. היות, כפי שכבר הזכרתי, אני וגם אשתי עיוורים מוחלטים והבישול עם פתילייה, בתוך הצריף, נושא בחובו סכנה של שריפה. לפני שבועיים הייתה בביתי שריפה די גדולה כתוצאה מהפתילייה, ובנס הצלחנו לכבותה. עדיין קיימים סימנים בולטים. אני מאמין שכבודו יתחשב בעובדות ויעזור לי על ידי נתינת תמורת העז בכסף בניית מטבח, מחוץ לצריף".
לא עבר הרבה זמן עד שכל אנשי הכפר ביקשו שייבנו להם שיכוני קבע במקום הצריפים. הם נפגשו עם גולדה מאיר, אז שרת העבודה, ודרשו ממנה לפעול, וכשזה לא עזר הם עברו להפגנה בכנסת. הבתים בסוף נבנו, אבל אז התברר שהמחירים שהתושבים נדרשו לשלם היו גבוהים לטעמם, אז הם פשוט פלשו. משרד השיכון הבין שמיותר להילחם ובסוף הוריד את המחיר, שרק לא ייפגע הפרויקט שעוד עמד על כרעי תרנגולת.
מלב"ן הייתה הכתובת של אנשי הכפר לכל בעיותיהם. היא הקימה, היא אחראית. תקופת תור הזהב של השנים הראשונות חלפה וכעת החלו מתיחויות בין הצדדים. העובדים כבר לא היו מאושרים. הם טענו שהמפעל מרוויח ומצליח, לקוחותיו העיקריים היו משרד הביטחון והסוכנות, ולמרות זאת הם נשארים עם משכורות זעומות שבקושי מספיקות למחייתם.
"כשדרשנו שנהיה עובדים חוקיים, חלק מההסתדרות, קמה מהומה גדולה במלב"ן", נזכר דוד ישראל. "פסטמן, המנהל, לא ייזכר אצלנו לטובה. היה בא ומטיף איך אנחנו מבקשים תוספת. הוא השתמש במילים 'אתם עיוורים, עיוורים, עיוורים'. זה ממש מזעזע. הם רצו להמשיך לנצל אותנו כשהיינו צריכים לקבל כמו כל עובד. עבדנו, טרחנו, ביזע ויגע, ואסור לנו לבקש? אם קיבלנו 220 לירות אז בחוץ קיבלו פי שלושה".
הקרקע כבר לא הייתה שקטה. בסוף שנות החמישים התקשה ד"ר האגל להתמודד עם טענות אנשי הכפר. לפעמים בגלל המתיחות אנשים שם כינו אותו בשמות גנאי, חשבו שהוא משתף פעולה עם מלב"ן. "היו לו מידות טובות", מספר דוד ישראל. "אבל בכל פעם כשביקשנו תוספת היה מתעמת איתנו. כל מיני דברים שרק הגבירו את המרמור".
האגל דיווח לאנשי הג'וינט שהמצב בלתי נסבל. הוא סיפר שיש מתיחות במיוחד בין תושבי הכפר שעוד רואים קצת והם ממדינות מערב אירופה לבין העיוורים לחלוטין ממוצא מזרחי. תנאי המחיה והתחושה שהמוסדות אדישים אליהם גרמו לאלימות והתפרצויות זעם כלפי המובילים. ואם זה לא הספיק, נקלע המפעל לקשיים. ההקלות שהיו בהתחלה, במיסים ובמכס, נעלמו, אל שוק המזרנים נכנסו מזרני הספוג, את מקום האנשים תפסו מכונות שהיו הרבה יותר יעילות ומהירות. הסוכנות ומשרד הביטחון הפסיקו להזמין סחורה. המפעל ייצר 2,500 מזרנים בשנה וגם להם לא היה קונה.
ב1962- נכנס המפעל לחובות אסטרונומיים. בהערכת מצב התברר שהעובדים אינה מאושרים, ילדיהם מבודדים משאר הקהילה, וברחובות הכפר כבר אין אידיליה אלא מתיחות על סף פיצוץ. מלב"ן החלה מהרהרת אם רעיון הכפר היה כדאי. היא החלה לעודד משפחות ראשונות לצאת ולחפש מקום ביישוב אחר, אם הן עוד יכולות.
ריח של סגירה ריחף באוויר. הקהילה הקטנה, שכבר מנתה 400 נפשות, חששה לחייה. הפגנות ענקיות אורגנו, תושבים עלו לירושלים. "השתתפתי כמעט בכל ההפגנות", נזכר אלי רדיע, מי שהיה אז ילד ויותר מאוחר ישמש כראש המועצה המקומית. "הזדהינו עם ההורים שמאוד חששו מה יהיה אם כל הדבר הזה ייעלם. היכן הם ימצאו את עצמם?".
רק שלא היה עם מי לדבר. אלה לא היו ימי קום המדינה שעוד דיברו על אידיאולוגיה ועזרה לחלש. המדינה הייתה בתנופת התפתחות, עמוסת בעיות מכל צד, וכפר העיוורים רק שאב כסף מהג'וינט כמו בור ללא תחתית כששום פתרון לא נראה באופק.
צבי עגנון, ראש מועצת גדרה באותם ימים, חשש מקטסטרופה. הוא ראה איך 400 איש נכנסים אל מעגל הנתמכים ומיהר להביא למקום את ועדת השירותים של הכנסת כדי שהעיוורים יוציאו את מצוקתם.
נציגי העיוורים אמרו במפגש: "ניהלנו כאן מאבקים במשך עשר שנים, להטבת שכר, תוספת יוקר, הסכמנו לנורמה ועמדנו בה גם אם נאלצנו לעבוד 12 שעות ביום. בתחילה מלב"ן הביא לכאן תיירים, להראות להם את הפלא - עיוורים עובדים. אחר כך דרשו מאיתנו תוצרת. אחר כך צמצמנו את היקף העבודה מחוסר שוק. כעת אומרים לנו: 'נסגור את המפעל'. לא אנחנו עשינו את הגירעונות כי אם הפקידות של מלב"ן. על כל חמישה עיוורים כאן, מועסק שם פקיד אחד".
מאוחר יותר לקחו העיוורים את המשפחות למשרדים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, תקעו בשופרות, חסמו רחובות, ישנו שם בלילה, אבל דבר לא עזר. הם היו נטל כלכלי שהיה צריך להיפטר ממנו. "במלב"ן התחרטו על הפרויקט", אומר דוד ישראל. "הם אמרו שאם היה טוב הם היו ממשיכים. הרי בסופו של דבר התייחסו אלינו כמו אל מוגבלים. אמרו לנו בפירוש: 'עיוורים, תגידו תודה'. בימים האחרונים נשארו רק 12 עובדים".
המסך ירד על המפעל של כפר אוריאל ב.1967- עם מי שרצה הגיעו להסכם פרישה והבודדים שביקשו עברו הסבה. דוד ישראל עבד לאחר מכן במשך 18 שנה כמרכזן בבית חולים הרצפלד בעיר. היום ישראל עובד במפעל מוגן, שהיה מועדון תעסוקתי של האגודה למען העיוור בגדרה. השם נשאר, לדברי המנהלת נורית גיל, משום שהקונוטציה נוגעת לליבו של הציבור יותר מאשר מפעל רב נכויות. ישראל עדיין מלא בחיוניות. עובד מבוקר עד צהריים, לוקח רכיבי חשמל, מחבר אותם באזיקון. לא יודע למה הם בדיוק משמשים, אבל העיקר שהוא עובד.
"לפני 27 שנים כמעט כל מי שעזב את המפעל בכפר אוריאל הגיע אליי", מספרת גיל. "מאוד הייתה חסרה להם העבודה. הייתה להם גאווה אדירה לצאת מהבית ולעשות משהו. כולם היו פעילים והיו זקוקים לעוד כמה מאות שקלים בחודש כדי להעביר את יומם".
ישראל ולא מעט מבני המקום משוכנעים שתמימותם של העיוורים היא שגרמה להם לצאת מפרויקט כפר אוריאל עם כיס ריק, כמעט כמו ביום שנכנסו אליו. הרי בכפר היה ועד שניהל את העניינים. ועד שנבחר ולפחות אחד מחבריו לא היה עיוור לחלוטין כדי שאף אחד לא יוכל לסדר אותם עם מסמכים וערימות ניירת.
התושבים זוכרים את המפעל שעמד על שטח נכבד שבסוף נמכר ונבנו עליו שבעים יחידות דיור איכותיות. מישהו ראה כסף וזה לא הם. "אפשרו לכל מי ומי לפגוע בגופו של המפעל, לקחת עצים, אריחים", ישראל מספר, "היינו צריכים לקבל ולא קיבלנו שקל. בגלל מה? הטיפשות של העובדים".
אלי רדיע, ששימש כראש מועצה, מוסיף: "ניסינו לעשות משהו דרך בית משפט, היה צריך להפקיד כסף. הפקדנו 10,000 לירות בזמנו, אמרו לנו להפקיד עוד ובזה זה נגמר. לא היה מי שייאבק".
היום בכפר יש מבנים ספורים שנשארו מכפר אוריאל ההיסטורי. ישראל דוד עדיין גר שם, גם חיים צדוק הקשיש. הרבה מבני הדור השני נשארו בסביבה, כמו יונה עקיבא, שעדיין מתרגשת כל פעם שהנושא עולה. לא היה פירוק רשמי, פשוט היה מי שעזב והרבה הלכו לעולמם בשיבה טובה.
ד"ר מרים ביליג, ששמעה על כפר אוריאל בעת הרצאה שהעבירה, לא עשתה הרבה עם המידע עד שפנתה אליה רחל שרעבי, ד"ר לסוציולוגיה היסטורית, והציעה לה להכין עבודה משותפת. השתיים עשו תחקיר מקיף ומרתק בנושא. ביליג יצאה עם מסקנות אחרות מאלה שמלב"ן הגיעה אליהן לפני כארבעים שנה. "ניסוי מוצלח", היא קובעת.
"זה מקרה ייחודי בעולם, אני לא מצאתי משהו דומה. היו כפרים של מצורעים, אבל לקחת ולבנות מקום סביב נושא, לפי צרכיו? זה לא. הכפר היה בניגוד לגישה של היום, שבכל דבר דורשים אינטגרציה. דיברתי עם הילדים של אז וגיליתי שהיה להם יתרון מסוים בכך שהם היו יחד, ביטחון עצמי. מה שלא היה קורה אם מישהו היה מגיע לעיר בתור ילד עם אבא חריג. הם לקחו את החולשה והפכו ליתרון".
זה יכול היה להצליח היום?
"אני מאוד מאמינה בלתת כוח לחלשים. לתת אתגר, אחריות, להפוך אותם לחברה יצרנית. תראה כל מיני יוזמות שהיו בתעשייה כמו המתפרה בדרום. נתנו לנשים תופרות לנהל. קחו את המפעל ותעשו. אני מאוד בעד לחזק את החלשים בדרך יצירתית".
את התוצאות המוצלחות אפשר לראות אולי היום, בבני הדור השני של כפר אוריאל. פרופסור קורין, לא מעט דוקטורים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד ואחיה יואל, שהוא ראש המועצה הנוכחי. שניהם, אגב, באו מאחת המשפחות הבודדות שההורים היו רואים. יש גם את אלי רדיע, ראש המועצה לשעבר. רשימה מכובדת של מוצלחים ומצליחים. "יש מורות ואחיות", מספר רדיע, "אני לא יכול לזהות איזה עבריין מועד. לא היו דברים כאלה בתוך הכפר. ילדים ממש התביישו לפשל".
יואל גמליאל, ראש המועצה הנוכחי, אומר, "היום הייתה קמה צעקה אם כפר כזה היה קם, אבל אז זה היה חלק מהחיים, ככה האמנו שצריך לעשות. בסופו של דבר אם אני מסתכל על המועצה שלי, חצי הם בני השכונה. עד היום אני לא מאשר במהירות עזרה לאנשים שמבקשים, בגלל המקום שממנו באתי. אני מאמין שצריכים להתאמץ כדי להתקדם. ברגע שאתה נותן, אתה ממסד עוני במנטליות. עובדה, אפשר לעבוד גם אם אתה מוגבל".
כפר אוריאל בקלות יכול היה להיות תוכנית ריאליטי בשנות האלפיים. לקחת עיוורים מאיזו שכונת עוני, לשים אותם במתחם וילות עם עסק מבטיח ולתת להם לנהל אותו בעצמם. הנה אתגר, מי יעזוב אחרון? כמעט כל הילדים של אז מתארים את התקופה כנפלאה ומאושרת, אבל דווקא דוד ישראל, אחד השרידים האחרונים לימים ההם, עדיין בשלו. "צעיר לא חושב כמו מבוגר. צעיר יכול לעשות טעויות ולהיות בטוח שהוא צדק. באותו רגע הוא ישמח על ההישג גדול, אבל אחרי עשרות שנים, כשיתברר שהוא טעה, כבר אי אפשר יהיה לתקן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם