לא שונא מתנחלים, רוצה אותם קרוב לידי
נמרוד בוסו לא קולט למה בימין לא מפנימים שיש שמאלנים שגם אוהבים את המדינה וגם רוצים שנצא לאלתר מרוב השטחים
הפגנת השמאל בירושלים צילום: פלאש 90
אך מאחר שבמקרה דווקא כן הזדמן לי להיות במקום, לא נותר לי אלא להציע לרייכנר, במבוכה מסויימת, איזה טיפ קטן להמשך עשייתו העיתונאית הברוכה: כשמתכוונים לכתוב על אירוע מסויים, מומלץ ביותר גם ממש להגיע אליו. לא שאני מזלזל חלילה בכתבות מדומיינות או מומצאות. עד לפני מספר שנים אחד מכתבי הניו-יורק טיימס גם עשה יופי של קריירה מהן. ובכל זאת.
אם היה רייכנר מגיע לאירוע, כעיתונאי כמובן, הוא היה שומע את יו"ר שלום עכשיו יריב אופנהיימר פותח את דבריו במלים אלו: "יודגש כבר מההתחלה שאין לנו דבר נגד ציבור המתנחלים. ברור לנו כי מדובר בציבור ציוני ופטריוטי העושה את המיטב למען המדינה לפי הבנתו, בדיוק כמונו. בינינו לבינם ציבור גדול שפשוט לא אכפת לו. אלו הם האנטי-ציונים האמיתיים" (לא ציטוט מדוייק, לא רשמתי, זו בכל אופן הייתה רוח הדברים).
דברים נוספים שהושמעו במהלך הערב היו מקשים גם הם על רייכנר לצייר את האירוע כפי שבחר, ואולי דווקא בגלל זה הוא עשה בשכל כשנעדר מהאירוע. אף אחד לא ממש
נהנה כששוברים לו את התזה. ומצד שני, צודק רייכנר בקביעתו שגם דיבורים על שלום ואהבה ועוד שלל דימויים המאפיינים "שמאל ידידותי ומפוייס", כדבריו, לא היו שם.
היה שם למעשה מסר אחד ויחיד שחזר על עצמו לאורך כל הערב שוב ושוב באופנים שונים: מפעל ההתנחלויות, המטרפד כל הסדר מדיני, מוביל אותנו אל מדינה אחת ודו-לאומית בין הירדן לים, מדינה ללא רוב יהודי.
בשפה פשוטה: מפעל ההתנחלויות מוביל אותנו, לאט אבל בטוח, לעבר חורבן המפעל הציוני. כל כך פשוט שבא לבכות.
לא שנאת מתנחלים הייתה שם, וגם לא יותר מדי "אהבת ערבים" כפי שנהוג לייחס לשמאל לגווניו. מה שאיחד את המתקבצים במוצאי שבת בירושלים היו אך ורק שיקולים פוליטיים ריאליים, קרים כקרח, סוג השיקולים שהנחה את הרצל ופינסקר כשהגו לראשונה את הפתרון המדיני לצרת היהודים. לאחר 40 שנות התמהמהות הגענו לצומת הקריטי שבו עלינו לבחור בין דבקות בחזונם – מדינת לאום דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק - לבין דבקות בהתנחלויות.
אותם 2,000 איש שהפגינו בירושלים לא שונאים מתנחלים, אבל בטוחים שמפעל ההתנחלות הוא אסון. גם אני לא שונא מתנחלים אבל רוצה אותם קרוב-קרוב לידי, בתוך גבולות הקו הירוק. כי כל שקל שהולך היום למפעל חסר העתיד הזה הזה הוא שקל שחסר בחינוך, בבריאות וברווחה. וכל יום שבו נמשך מעשה ההתנחלות, הוא יום שמרחיק אותנו מהגשמת החזון הציוני.
נמרוד בוסו הוא עורך ב"זמן מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם