מותח את הגבול: ראיון עם חיים הכט
למרות שהרייטינג בשמים, חיים הכט מודה שהטלוויזיה לא מעניינת אותו ומה שהוא באמת אוהב זה אפיית פרעצלים והכנת סרטי שואה
"אה... אני לא רוצה לענות על זה."
למה?
"כי מי שאני בדל"ת אמות ביתי אני מעדיף להשאיר בתוך הבית."
וואלה? כי בתור מי שהתוכנית שלו מבוססת על מצלמה נסתרת, מציצנות ומניפולציה רגשית על אזרחים חפים מפשע לטובת הרייטינג, ציפיתי לתשובה אחרת.
"היי, היי, היי! קודם כל, זה שאני מגיש את התוכנית לא אומר שכך אני חי את חיי. זו טלוויזיה. אני לא אוהב להתערטל. לא אוהב להיחשף. בבית זה אני עם הספרים והמוזיקה שלי וחלקת האדמה. וגם כשאני מחוץ לבית אין לי עניין בחשיפה."
ולמה השאלות האלה מביכות אותך?
זה לא מביך... אבל זה אינטימי בשבילי. אני אדם פרטי מאוד. אני לא מכניס את המקצוע הביתה. לא מדבר על אשתי בתקשורת למען שלום בית. אין מה לעשות. אני כבר בן .59 וכנראה אני כבר לא אשתנה, לא מקצועית ולא אישית. אני שועל זקן. תראי אותי: אני כבר מזמן מסתרק עם מגבות! אז מצלמה נסתרת? אי אפשר ללמד סוסים זקנים טריקים חדשים. מצד שני, לגיל יש יתרון: היכולת של עיתונאי זקן שגם מסודר כספית היא שהוא לא חייב לעשות הכל. רק מה שהוא רוצה. ולא רק בתקשורת. כיום אני יודע שעיתונות היא לא ממש מקצוע אמיתי. אנחנו לא מייצרים כלום. אוויר חם, צלולואיד. אין בזה אמת."
ובמה יש אמת? במצלמה נסתרת?
"באפייה! זה עיסוק מדהים. נשאבתי לזה. אני מכין פרעצלים, אבל עם נשמה. עשיתי מחקר על תולדות הבייגל לפני. הייתי רציני. זה מתחיל בשעה וחצי שאתה מכין את הבצקים והתפחתם. וכל בצק הוא שונה. יש לו נפש! יש לו חיים משלו! בימי חמישי או שישי אני מגיע למאפייה שנמצאת מתחת לרדיו ומקדיש לזה יום שלם. אני אופה בין 1,000 ל- 2,000-
אגב, גם בבית אתה אופה?
"הלו, עד כאן. אשתי מרוקאית, אני לא מסתבך."
ישראלים תמיד היו סאקרים של מתיחות. אולי זה המלחמות, הערבים, האתוס של החבר'ה, אבל למי אכפת. מאז הפלמ"ח הורכב הדנ"א המקומי מכמויות נאות של לעג, אכזריות, שמחה לאיד, נוזלי גוף, הומור, גסויות, מציצנות, חברות, השפלה ושאר שיגועים.
ב1978- נפל דבר וצבי שיסל ובועז דוידזון הוציאו את "ישראלים מצחיקים," מה שהוגדר בהמשך כסרט המתיחות הראשון. שנות השמונים הביאו לנו את יהודה ברקן וסרטי הפורנו הרכים שלו, שעל הדרך כללו גם כמה בדיחות בשביל החבר'ה, וכמה דנוטות בשביל הבדיחות. הסליזיות השמחה של ברקן הוחלפה בתחילת שנות התשעים ביגאל שילון והסיגר.
שילון, שהיה עוזר הבמאי של ברקן, הציע ב"פספוסים" מתיחות לא מזיקות לכל המשפחה, פלוס להק סלבס ומודעות גבוהה לרייטינג, שהפכה את התוכנית ללהיט. מצחיק זה לא היה, אבל המכנה הרחב ובדיחות הגיחי-גיחי החזיקו 12 עונות ארוכות מדי. על יצפאן, שהגיע לאחר מכן עם חיקויים עילגים ופיג'מה עירקית, אין סיבה להרחיב את הדיבור. אחר כך כבר התמכרנו לריאליטי, ושכחנו מה טוב.
אבל ב,2010- על רקע ההתפוררות החברתית והתרבותית, מיאוס הריאליטי והחיבה הישראלית לנוסטלגיה (כמו גם העצלות להמציא פורמטים חדשים,( המתיחה המוצלחת הישראלית חוזרת, כולל סיליקון, גוונים ולעיתים גם אג'נדה מוסרנית. אחיות לז'אנר: "נראה אותך" של שי גולדשטיין ואבי נוסבאום, שמציעים כסף לטיפוסים מצחיקים תמורת משימות מגוחכות, וסדרת מצלמה נסתרת שתעלה בקרוב ברשת, בליהוקו המפתיע של יורם בינור שינקה לנו את הרחובות מפשע.
אבל כל המשחק המקדים הזה היה כדי לחזור להכט ול"מה אתם הייתם עושים" (המשודרת במוצאי שבת בשעה 21:00 בערוץ ,(2 מה שבקשת קוראים לו דוקו ריאליטי, ואנחנו קוראים לו התוכנית של חיים הכט. הכט, עיתונאי ותיק, שימש בעבר ככתב קול ישראל בצפון וככתב בכנסת, והפך ללהיט בפינה שהגיש אצל ניסים משעל ב"משעל חם." מהר מאוד הוא הפך לדמות מוכרת בזכות סגנון פומפוזי, היסטרי, ארכאי משהו, שפת גוף חסרת מעצורים ופה שלא ממש עושה חשבון, כולל התבטאויות בניחוח פאשיסטי. מעין דמות של שופט עממי שדורש לתקן את העולם.
הוא צפוני גאה ממגדל, שלא רוחש כבוד מיוחד לתל אביבים מתוחכמים. בטלוויזיה הוא מחזיק בקילומטרז' של תוכניות דוקו כ"התקף לב," "רישיון להרוג," "בין כרכור לסינגפור" ו"יצאת צדיק." במקביל, הוא מנהל את תחנת הרדיו "קול רגע." למעשה, יש רק דבר אחד שהכט לא יעשה עליו סרט לעולם. המשפחה שלו עצמו. הסיבה: הם, בניגוד לכלל עמישראל, מסרבים לשתף איתו פעולה.
ל"מה אתם הייתם עושים" הוא מגיע אחרי שנים שבהן זכה לביקורות רעות בתקשורת, ובמקביל - לחיבת עמישראל. הפורמט של התוכנית הנוכחית מגיע אמנם מרשת איי-בי-סי, מתוכנית בשם ,"?you do What would" אבל בפיקודו הצדקני של הכט התוצאה נראית ישראלית אורגינל. הנוסחה פשוטה: הכט, צוות הצילום והשחקנים מתמקמים באזור מרכזי. אחרי ההכנות לצילומים, מתחיל קרקס הפרעושים האמיתי. בין הסיטואציות המבוימות: ילד רעב שאין לו כסף למנת פלאפל, מנהל שמטריד מינית קופאית, אתיופי שזוכה ליחס גזעני ועובד זר שנמלט ממשטרת ההגירה. מה שנקרא, תסתכלו עליהם, תראו אותנו ותקיאו.
המטרה ברורה: לעורר את תשומת הלב של עוברי אורח ולבדוק פעם אחת ולתמיד אם אנחנו בני אדם. רגעי ההשפלה, המבוכה והזעם של עוברי האורח שנחשפו לתרמית כבר בפנים. אפשר להתווכח על איכות התוצר ומטרותיו האמיתיות, אבל אי אפשר להתווכח על הרייטינג. אבי ניר, מנכ"ל קשת, עשה זאת שוב. בדרכו. הכט מצידו התמתג סופית בפוזיציה של התובע, השופט ומוציא גזר הדין, כולל קריינות דרמטית, זעם קדוש על המתעלמים ומחמאות לצדיקים שעצרו ונחנקו מהלוקש.
אחרי היעדרות ארוכה מהטלוויזיה, ניכר שהכט נהנה לנעוץ שוב את מלתעותיו באלו שלדעתו מגיע להם: "עשיתי כיתת אמן על 'מה אתם הייתם עושים'? לתלמידי תקשורת במרכז הבינתחומי. אני מדבר על היבטים עיתונאיים ואקדמיים של המוצר הטלוויוני. אז לפניי הרצו דוקטור לאתיקה, דוקטור לפסיכולוגיה ועוד דוקטור. והם קרעו לי את הצורה. זיינו אותי. אמרו שמה שאני עושה חוצה את גבולות הריאליטי. אבל אתה רואה שלנגד עיניהם, הסטודנטים שלהם מעוותים את הפנים.
"קמה איזה ילדה ואמרה: 'חבר'ה, מה הפלצנות הזו, זו אחלה תוכנית.' ושיסלחו לי הפרופסורים. תבואי לשוק הכרמל ותשמעי מה אנשים אומרים לי. הם אוהבים את זה, אוהבים אותי. חושבים שזה על הכיפאק. והחוכמה בפורמט היא הפשטות שלו. מכל אנשי המקצוע בטלוויזיה אתה שומע עכשיו רעש של מכה עמומה כשהם חובטים לעצמם בראש איך הם לא חשבו על זה קודם."
אתה מדבר על אלמנט חינוכי. איפה הוא נמצא בדיוק?
"המטרה הייתה לבחון דילמות מוסריות ואת התגובה האותנטית של אנשים להן. הרי הפרק הכי מדהים של מה אתם הייתם עושים היה כשיסמין פיינגולד התהפכה בירקון עם הקיאק שלה ואף אחד לא בא לעזור, חוץ מצדיק אחד שקפץ למים. אנשים הסתכלו וצילמו! היום אם זה קורה אנשים יקפצו. לצערי אנחנו לא יכולים לעשות את הסיטואציה הזו, למרות שהייתי מאוד רוצה."
היית עושה את הסצנה הזו!?
"בהחלט. לדעתי, כיום היו קופצים להציל אותה 17 איש. (צוחק) היא הייתה מגיעה לבית חולים רק מהתחרות ביניהם מי יביא אותה לבית חולים (צוחק,( מי יהיה זה שיאסוף אותה אליו ויעמוד ויצטלם לתקשורת. אז אולי זה מגיע בגלל התוכנית, והמוטיבציה המוסרית מגיעה אחר כך. יש אמרה של חז"ל: 'מתוך שלא לשמה, בא לשמה'. שמישהו לא התכוון לעשות את זה לשם שמים, אבל עשה. והמקום הערכי הזה מגיע מהמקורות: קיבלנו עשר דיברות לא פשוטות, שבתוכם חיה הציוויליזציה.
"בפרשת קדושים אלוהים אומר 'ואהבת לרעך כמוך.' עכשיו, אנחנו לא מלאכים ולא קדושים ולא צדיקים גדולים. אני יודע את זה טוב מאוד. אני ממש לא מדבר על 'ואהבת לרעך כמוך.' גם אני לא כזה. זה של מלאכים. אתה באמת צריך להתעלות. אני לא כזה. יש אנשים שאני לא סובל ויש אנשים שהייתי יורה עליהם טיל ויש אנשים שאני מסובב להם את הגרון. עזבי, זו מדינה מפגרת. בואי נגיד שאני רחוק מרבי עקיבא. מצד שני, אני מאמין שלא תוכל להתעלם. גם בתוכנית וגם בחיים. לא תתעלם זה הדיבר ה11- לדעתי. במקרה זה מתיישב על התוכנית הזו בצורה מדויקת."
משונה, אני חשבתי שהפורמט הוא של איי-בי-סי. אתה אומר שהפורמט המקורי של התוכנית הוא מהתנ"ך?
"בתורה כתוב בפרשה אחרת כי תראה את שורו או שיו של חברך ניגפים - כלומר, הולכים לאיבוד - השב תשיבם לו. זה לא מה אתה היית עושה? זה אשכרה מהמקורות! אני כל הזמן רואה את זה! תסתכלי על משה רבנו: הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי. הופה, מה אתם הייתם עושים? לא? משה נותן למצרי זפטה ומסתבך. אחר כך כשהוא מגיע למדין ואלוהים מנסה אותו שוב הוא מקבל את הגמול של הבת הכי יפה של יתרו - ציפורה. לצערי, אצלנו בתוכנית אין פרסים כאלה. שם בתנ"ך הם ידעו לעשות פריים טיים."!
למעשה, למצולמים בתוכנית יש רק שתי אופציות. או שהם טובי לב, "אישה יקרה," כמו שאתה נוהג לומר, או שהם רעים, מתעלמים, מפנים מבט. אין שטח אפור.
"עולות בתוכנית שאלות מוסריות לא פשוטות. למשל יש סיטואציה של אישה עם עגלת תינוק, שגונבת מטרנה כי אין לה כסף לשלם לתינוק. היא שחקנית שלנו ואנחנו שולחים אליה את איש הביטחון שהוא גם שלנו. המצב הכי מלודרמטי. והסתכלנו מה אנשים עושים. ואנחנו הרי יהודים, רחמנים בני רחמנים. אז יש מישהו שנותן לה 50 שקל, ואשתו אומרת לו איך אתה נותן לה, הרי אין לנו, פיטרו אותך. והוא אומר לנו נתתי כי לא יכולתי להתעלם. אני לא רואה את עצמי כשופט. השתדלנו שלא יהיה שיפוט. מה שאת אומרת לי זה שזה לא הצליח. אולי אי אפשר להוציא את החיים מההכט. אולי. ב'יצאת צדיק,' שהתוכנית מתכתבת איתה, היה שיפוט מובהק. כאן אמרנו שנימנע מזה."
אולי ההומלסית לא שקופה יותר בעיני הצופים, אבל אין להם אמפתיה אליה. הם רק מפחדים שאולי חיים הכט מצלם. כמו ההומלסית שחבורת בנות הכריחה אותה לאכול פיצה, כי הן היו בטוחות שזו מתיחה שלך. כלומר, אין כאן מוסר אמיתי, אלא רצון להיות בטלוויזיה, או פחד שזו מתיחה של חיים הכט. ולא ברור מה יותר גרוע.
"ואני שמח על המקרים האלו. אם עד לפני חודשיים האישה הזו הייתה שקופה, עכשיו הם רואים אותה."
אגב, יהודה ברקן טען שלקחת את ההשראה ממנו.
"בסדר. תוכניות מתיחות היו תמיד. אבל מה שאנחנו עושים זו לא מתיחה. אני עושה פה עיתונות! למה? אני אתן לך דוגמה: בסוף השבוע שעבר הייתה ידיעה שסיפרה על ברמן בחיפה שהכניס סם אונס לשלוש בחורות והן התלוננו במשטרה שהוא אנס אותן. בקיצור, אני לוקח עורכת של יומן שישי בטלוויזיה ומחליטים לעשות הרחבה לסיפור. וצללית עדות זה לא מספיק טלוויזיה, ופסיכולוג זה לא מספיק טלוויזיה. מחפשים משהו שייתן לחלוחית, שאנשים יוקיעו את התופעה. ואז מחליטים להעמיד סיטואציה ולהבין איך אנשים מגיבים: אז העורכת משחקת כבחורה והתחקירן יהיה האנס. בדיוק כמו סקר, אבל טלוויזיוני. זה בהחלט יכול להיות במהדורת חדשות של יום שישי. מה, וזה לא עיתונות."?
עדיין, אתה משליך אנשים מהרחוב לסיטואציות קשות רגשית ומצלם אותם במצוקה. לטובת דרמה.
"אני לא מבין איפה הבעיה. מה ההבדל במקרה של 'כלבוטק?' הרי אתה רוצה לצלם במצלמה נסתרת את הרב ממשש את חמוקיה של מיידלע מצודדת. מצלמה נסתרת היא כלי לגיטימי לעיתונות. תראי את 'שתולים.' זה פאקינג אותו הדבר. אז אצלנו הקצב וההגשה הם אחרים, אבל הערכים העיתונאיים והמוסריים נשמרים ונקודת המפתח הם הנושאים, שנלקחו מהחדשות. וזה בהבדל ממתיחה שתכליתה להצחיק."
אתה משווה את התוכנית שלך ל"שתולים," ל"כלבוטק." אולי אני מפספסת משהו, אבל עיתונות מהסוג שאתה מדבר עליו אמורה לחשוף משהו שהתבצע. זה מה שהמצלמה הנסתרת עושה ב"שתולים," למשל. אפילו ב"כלבוטק" משתמשים במצלמה נסתרת רק כדי לבדוק התנהגות של חשוד בפשע. להבדיל, בתוכנית שלך יש רק סיטואציות מבוימות ושחקנים, אין פשע, אין מצוקה.
"החיים שלנו לא מורכבים רק מפושע או לא פושע. סליחה, את טועה. עיתונות אמורה לבחון דילמות מוסריות. הסיפור של יסמין פיינגולד, למשל, שהתהפכה בירקון, היה יכול להיות בדיוק פרק שלנו וקרה באמת. אז לא הייתה שם מצלמה נסתרת, היה שם דור שלישי. אבל מעבר לזה, מה ההבדל."?
סיפור פיינגולד הוא סיטואציה איומה שקרתה לבחורה אמיתית, במציאות. היא לא בוימה כדי לבחון אנשים, לזעזע, להפחיד.
"עצרי! היו על המקרה פרשנויות. למה לא התערבו, למה עמדו וצילמו. אנחנו לוקחים מצלמה נסתרת ובוחנים באמצעותה דילמות מוסריות שכולן נובעות מאיפה? מהמציאות. ולכן זה יושב על משבצת עיתונאית לגמרי. נכון, אנחנו מביימים, אבל התגובות הן אותנטיות, את מקבלת בסוף האייטם פילוח של כמה עשו ככה וכמה אחרת ויש לך מבט עיתונאי נקי - לא מבט של ריאליטי - לתופעה בחברה הישראלית."
אתה מאמין שיש לטלוויזיה כוח להשפיע. והנה, בקרוב תיגמר העונה, אנשים יחזרו לעצמם, כי הם לא יפחדו יותר שחיים הכט יתפוס אותם עם המכנסיים למטה. האימפקט שאתה מדבר עליו ייעלם עד העונה הבאה. בסופו של דבר, התוכנית נשארת בגדר בידור.
"אני מאמין שגם אם זה בידור הוא היה חשוב, נכון וראוי. הוא השאיר שריטה. מה שאת קוראת לו בידור השאיר חותם אצל אנשים."
כל הפורמטים שלך בטלוויזיה עוסקים בניסיון לשנות התנהגות. אתה מדבר על מוסר, אבל אמרת שאתה עושה את זה כדי להוכיח לעצמך שאתה יכול לשנות. שזה לא אידיאליזם, אלא אגואיזם. אולי הדמות הזו של חיים הכט הטלוויזיוני, לוחם הצדק העממי, היא רק חלק מהעניין?
"יש חלק ערכי. את שואלת אם המניע שלי הוא אגואיזם? כן, אני מפחד! אני מפחד שאיזה מטורף יהרוג אותי בכביש. אני מפחד שמטורף יתקוף את המשפחה שלי. או ייכנס אליי הביתה. אני חושב שצריכה להיות כאן חקיקה שאם נכנסים אליי הביתה אני יכול לפגוע בו."
התחושה שלי היא שבסדרה יש רצון לשחזר ערכים של ארץ ישראל הישנה וה טובה, כי הכל מתפרק כאן.
"הסדרה היא אופטימית. הגעתי אליה עצוב מהמדינה שלי, שלא הולכת לאף מקום. הגיע אליי ברדיו בחור עם גידול במוח, שירת בצה"ל והמדינה אומרת לו: לך תזדיין, הניתוח לא בסל הבריאות. אז אספנו לו כסף, ואני שונא את זה. אני מרגיש שהמדינה צריכה לדאוג לו, לא אני. אתה מתחרפן מזה. מה שאני צריך לעשות זה לתפוס את ביבי החבר שלי, לטלטל אותו ככה, לתפוס בשולי מקטורנו ולהגיד לו: איך אתה יכול לשבת עם ממשלה של 40 חבר'ה, צי מכוניות השרד והמאבטחים, ולהגיד לבחור הזה שילך למות."?
אתה אומר שהמדינה צריכה לעזור לבחור הזה, ולא אתה. ואתה צודק. אבל התוכנית שאתה עושה מנציחה את ההפך: שאין לך על מי לסמוך. שהאזרחים צריכים לעזור להומלס, לקורבן, לעני. המדינה, המשטרה, היא לא משהו שיעזור לך במצוקה. אתה בעצם אומר שאין לנו על מי לסמוך, אלא על טוב ליבם של זרים. או על קשת.
"את נוגעת בשורש העניין. לצערי, הבנתי במלחמת לבנון שאין כאן מדינה. העסק דפוק מן היסוד. ובכל זאת הדברים עובדים, למה? זו התקופה של האינדיבידואל. אבל זה לא אני אומר שאי אפשר לסמוך על המדינה. מי שלא סומך על המדינה זה האנשים עצמם. גם בסיטואציות שאני, הדבר הראשון שהייתי עושה זה מתקשר למשטרה, בודדים עשו את זה. האדם ברחוב כבר לא מאמין במדינה. זו נקודת המוצא. למשל, בסיטואציה במסעדה, כשאתה רואה אדם שהולך לאנוס בחורה? אני הייתי מתקשר למשטרה. המחשבה הראשונה שלי היא תתפסי אותו, מדינה. תתפסי אותו, משטרה. אבל מסתבר מהתגובות של אנשים בתוכנית שהם כבר לא מאמינים במדינה הזאת. וזה לא אני אומר! זו המסקנה מהתגובות של האנשים! ולמרות הכל, יש כאן אנשים טובים. מכל תוכנית את יוצאת כשאת אוהבת לפחות מישהו אחד. לא מחבבת - אוהבת אותו. כן, זה אופטימי בעיניי."
אז אם כל אדם לעצמו ואין אמון במשטרה, מה אתה עשית כשבכור מחצבתך מגדל, עובר לגור הרב מוטי אילון, שחשוד בניצול מיני של צעירים?
"מוטי אילון הוא רב ואדם מדהים. ישבתי ככל שיכולתי בשיעוריו, הנחתי את עיסוקיי ושתיתי את דברו בצמא. תביני, אין הרבה אנשים שמסוגלם להתחיל שיעור בשש, ובשמונה לא זזת. רק הוא, החומש ואתה עף באוויר. כשזה קרה האדמה רעדה לי מתחת לרגליים. ואני נחלצתי לסייע לו ככל שיכולתי."
אתה מאמין בחפותו?
"זה לא קשור בכלל. חפותו לא רלוונטית. אני לא יודע מה היה שם. האיש היה במצוקה, היה שם עניין תקשורתי. כואב לי מאוד על הסיפור."
הכתבה המלאה מופיעה היום במוסף החג של "מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם