חלל סוג ב': המאבק על הנצחתו של אלי סמו מול עמותת השיריון
כבר 9 שנים מנהלת יפה כדר לוי מסע מפרך למען מטרה אחת – לכלול את שמו של אחיה, שנפטר 33 שנים אחרי שנפצע והוכר כחלל צה"ל, על כותל השמות באתר יד לשיריון. "אנשים מרשים לעצמם להיות שרירותיים בנושא כל כך רגיש", אומרת יפה בעצב. יו"ר ועדת ההנצחה: "לא יעזור להם, החלטתנו היא חד-משמעית"
כבר שמונה שנים מנהלים יפה כדר לוי ובעלה, מוטי, את מה שהם מכנים: "המלחמה על כבודו האבוד של טוראי אלי סמו ז"ל". סמו נפצע אנושות בשנת 1968, על גדות תעלת סואץ. הוא היה בן 19, חייל בחטיבה 14 של השיריון. רסיס חדר למוחו במהלך הפגזה, ופילח את חייו לשניים - לפני האסון ולאחריו. אונה אחת ממוחו נכרתה. סמו היה מחוסר הכרה חודשים ארוכים, צמח. גם אחר כך, כשכבר התעורר, נשאר מוגבל ופצוע. הוא לא תפקד.
הרופאים הגדירו אותו מפגר. זומבי, אמרה השבוע כדר לוי על אחיה הבכור. נזקק להשגחה צמודה ועזרה סיעודית 24 שעות ביממה. במשרד הביטחון הכירו בו נכה צה"ל "מאה אחוז פלוס". הנער ההוא, יפה העיניים וחולם החלומות, אחיה הבכור של יפה כדר לוי, לא השתקם ולא חזר לעצמו מעולם. עלם החמודות הזה נשאר על גדות התעלה בסואץ.
בשנת 2001, 33 שנים אחרי שנפצע, נפטר סמו. הוא משרד הביטחון הגדיר אותו חלל צה"ל. בחוות דעת של רופאי המשרד נקבע שסמו היה מאושפז, הלכה למעשה, מפציעתו ועד מותו "אשפוז רצוף". "רק נחישות משפחתו להשאירו במסגרת ביתית גרמה להשאירו בבית עם עזרת מטפלים סביב השעון", נכתב בחוות דעת רפואית מצה"ל. אם לא אחותו הצעירה, אמרו, סמו היה מבלה את כל חייו בבית החולים.
שלטונות הצבא ביקשו לעשות לסמו מצבה צה"לית, בבית קברות אזרחי. בסופו של דבר, ולאחר מאבק, נקבר סמו בבית העלמין הצבאי בחולון. רק בגלל בקשת המשפחה, לא נערך טקס צבאי. אך בעמותת השיריון לא הסתפקו בזה. כל בקשותיה של כדר לוי להוסיף את שמו של אחיה לכותל השמות באתר יד לשיריון בלטרון, האתר שמנציח את חללי החיל, נענו מאז בשלילה. פעם אחת נעתרו, אבל אחר כך התחרטו שוב.
בחודש ינואר האחרון הודיע לכדר לוי תת אלוף במיל' אביגדור קהלני, יו"ר ועדת ההנצחה ביד לשיריון: "הוחלט באופן סופי ששמו של אחיך לא יונצח על כותל השמות. הוועדה תמצא דרך להנציח את אחיך ב'הנצחה נוספת' שאנחנו מפתחים כיום באתר. בכותל השמות מונצחים חיילים שנהרגו בעת היותם במדים".
"חלל סוג ב'", אמרה השבוע יפה כדר לוי על אחיה המת. "חי בלי כבוד ומת בלי כבוד. מה אומרים לי בעצם? אומרים שאחי לא שווה מספיק. הקורבן שהוא הקריב, לא שווה מספיק. כי מה ביקשנו? כולה שם על לוח השמות. שורה. אז מי שהתאבד או אחד שסתם יצא לבלות ונהרג בתאונה, שמים אותו על הלוח, אבל בחור שהלך למלחמה עם פרופיל 97, וחזר נכה מאה אחוז פלוס, לא?
"אחי גמר את החיים שלו בהפגזה בתעלה. הוא לא השאיר
"בעיניי, זאת איזושהי הערכה של המדינה. של העם. להעריך את מה שהוא הקריב. זה דבר אלמנטרי. זה לוח גדול, ענק, שעליו שמות-שמות, אבל לאלי סמו אין עליו מקום. ומגיע לו להיות שם. כי הדם שלו נשפך. כי הוא היה צריך למות בן 19, אבל לא מת. במקום זה הוא היה נוכח-נפקד. מת-חי. אני מסתכלת על כל האנשים האלה, בוועדת ההנצחה, מדושני עונג, מרשים לעצמם להתעסק בנושא כל כך רגיש, להיות שרירותיים בלי שאף אחד יוכל לפצות פה. בעיניי זה זלזול, סנוביות ויוהרה".
כדר לוי מוסיפה: "פעם, כשקהלני רץ לפוליטיקה, הלכנו לתמוך בו, כי הוא מהשיריון. אבל הוא לא נותן כבוד. בחור נתן את החיים שלו, וככה סתם זה יתפוגג לו באוויר? ללא שום זכר? ללא שום הכרה, שום הוקרה? כל מה שהקריב היה לשווא? ככה סתם חיים הלכו?
"הצעירים שנהרגים היום, יש להם החיל והיחידה והחברים. יש להם הרבה מקומות ואתרים להנצחה. לאלי אין כלום. מי יזכור אותו? המקום הכי טבעי זה עמותת השיריון. הם כותבים שם שהשיר 'הרעות' זה הסמל שלהם, המוטו. רעות? איפה הרעות?".
מוטי: "כואב הלב. הבן אדם הזה, שחי חיים תפלים, ללא כבוד, מלווים התעללו בו, היכו אותו, הוא היה מפגר, גם עכשיו לא מכבדים אותו. הוא איבד צלם אנוש, נכון. עדיף היה לו למות בגיל 19. הוא לא יכול היה לדבר, לא להגיב, הוא היה מוריד מכנסיים ליד אנשים, לוקח אוכל מהפח ואוכל.
"אלה דברים קשים, אבל הם לא מספיק 'שווים' כדי להיות על כותל השמות בעיני ועדת ההנצחה. בישיבה שהייתה בוועדה אמרו לנו: 'יצאנו לחוץ לארץ שלוש פעמים כדי לראות איך שם מתנהגים, בהנצחה'. ישראל צריכה ללמוד מה קורה בחוץ לארץ בנושא שכול?".
על נסיבות הפציעה של אחיה, טוראי אליהו (אלי) סמו, נודע ליפה, אז בת 16, מפי חבריו. סמו נפצע ב-6 באוקטובר 1968, במהלך הפגזה על מוצבי צה"ל במלחמת ההתשה. זה היה בשבת אחר הצהריים. הוא נפגע בידו ואחר כך בראש. מסוק שהגיע לפנות את הפצועים החליט להשאיר אותו בשטח. סיכוייו לשרוד, קבע הרופא הצבאי, קלושים, ובמסוק לא היה מקום.
"חבל שהשאירו אותו בחיים", אמרה השבוע יפה. "ככה אני מרגישה. הרופאים נאבקו על חייו. בשביל מה? בשביל שאחר כך יגידו שהדם שלו לא מספיק אדום בעיני ועדת ההנצחה וקהלני? היו לו חיים עלובים ובסוף הוא גם מת עלוב. הוא היה סוג ב' בחייו ועכשיו הוא סוג ב' במותו.
"יש לי חברה, אחות שכולה. אחיה נהרג בפיגוע. נפצע ונפטר מיד. אמרתי לה: 'מזלך'. אני מקנאה במשפחות שהחלל שלהם מת מיד. כי איזו תכלית הייתה לחייו של אלי? אילו לא היו מצילים אותו, הוא היה לפחות מת בכבוד".
סמו מת בשנת 2001 מסרטן. גידול בראש התפתח במקום הפציעה. לאט לאט חזר להיות צמח, עד שנפטר. כמה חודשים אחר כך, לקראת טקס האזכרה לחללי השיריון, בשנת 2002, קיבלה אחותו הזמנה לטקס בלטרון. "חשבתי בתמימותי שאלי כבר מופיע על הלוח", היא מתארת איך ניגשה אל כותל השמות. " הלכתי והתקרבתי, ושוב הסתכלתי, והתאמצתי לראות, וגיליתי שלא".
מכאן ואילך יובאו הדברים בתמצית. בארכיונם הפרטי של יפה ומוטי כדר לוי הרבה מאד מסמכים, המתארים מסע ייסורים ארוך. תקצירי שיחות טלפון וחלופת מכתבים. איך ניגשו לקצינת הנפגעים של השיריון, כיצד פנו למשרד הביטחון, לאגף ההנצחה, פניות חוזרות ונשנות לעמותת השיריון, לוועדה ולקהלני.
דוחות רפואיים שמעידים על מצבו הרפואי של סמו עד פטירתו. העובדה שהוכר כמי שאושפז "אשפוז רצוף" מאז פציעתו, על אף שהשתחרר מבית החולים וחי בבית. "תנאי מגוריו בבית", נקבע, "היו זהים לתנאי אשפוז במוסד מהפציעה ועד פטירתו".
רופא של משרד הביטחון קבע שסמו כלל לא תפקד לאורך 33 השנים מאז שנפצע. משה מועלם, ראש היחידה להנצחת החייל כתב למנכ"ל עמותת השיריון, תת אלוף במיל' מנשה ענבר, כבר במרץ 2004: "המקרה של סמו הוכר על ידי הרופא הראשי באגף השיקום כאשפוז רצוף, ולכן יש להתייחס אליו כאל חלל צה"ל, כולל הנצחתו בקיר השמות".
בספטמבר של שנת 2005, אחרי פנייה של בני משפחת כדר לוי ליו"ר עמותת יד לשיריון, האלוף במיל' חיים ארז, הודיעו להם שוועדת ההנצחה של יד לשיריון החליטה להנציח את אלי סמו על כותל השמות.
כמה חודשים אחר כך קיבלו מכתב נוסף. הפעם הסביר להם קהלני שהוועדה החליטה לבצע בדיקות הכרחיות, לפני שהיא ממשיכה בתהליך הנצחתו של החלל. הלכה למעשה, אפשר לומר שהוועדה לא קיבלה את הכרעת משרד הביטחון, לפיה סמו היה מאושפז מיום שנפצע אשפוז רצוף. סיפרו שראו אותו מתאמן בבית הלוחם.
יפה ומוטי החליטו להופיע בפני הוועדה. הם ארגנו קטעי וידיאו מצולמים של סמו המנוח. השבוע אמר לי קהלני שראה בתמונות את סמו רוקד בחתונה. יפה רתחה מזעם.
"אני מאחלת לקהלני שהוא ובני משפחתו ירקדו כמו שאלי רקד בחתונה", היא אומרת. "עשיתי הכל כדי להקנות לאלי חיים נורמליים ולקחתי אותו לאירועים. הבאתי את הקלטת לוועדה, כי הייתה לי ציפייה שזה יניע משהו ברגשותיהם. רציתי להראות להם: 'אלה חיים?'. אמרתי: 'הוא הוכר כחלל צה"ל על ידי משרד הביטחון. הוא קבור בבית קברות צבאי. זה לא אכפת לכם?'. כנראה שלא".
בוועדה הבטיחו לבדוק שוב. בינתיים, אומרת כדר לוי, נודע על מקרה של חייל אחר, סגן משנה אריאל בנימי, שנפטר כמה חודשים לאחר שכבר היה אזרח, משוחרר מצה"ל. הוא הונצח על כותל השמות ביד לשיריון. "עיני לא צרה באף אחד", אומרת כדר לוי. "אבל למה עושים איפה ואיפה? לתת לבנימי, ולשכוח שיש שם סמו אחד שמחכה?".
המכתב האחרון, זה שמודיע על אפשרות עתידית ל"הנצחה אחרת", הגיע כאמור בינואר האחרון. בינתיים, הם לא מתכוונים לוותר. יש לנו מטרה, הם אומרים. "אנחנו חייבים להנציח את אלי", אומר מוטי. "זה הכבוד שמגיע לבן אדם שעבר את מה שהוא עבר. אם לא ננציח אותו בכותל השמות, הוא ייעלם. אף אחד כבר לא יזכור אותו או יידע מי הוא היה. איך אומרים? היה אדם ואיננו עוד".
אביגדור קהלני מסר בתגובה: "אני מייצג עמותה. לעמותה יש החלטות, ואני מיישם אותן. קרוב לחמישים איש בשנה נפטרים עקב נכותם. ישנה החלטה חד-משמעית לא להנציח אותם".
אבל היו מקרים שבהם הנצחתם חיילים שנפטרו, על אף שכבר היו אזרחים.
"שקר וכזב. אם אומרים שנתתי למשפחה אחרת, זה שקר וכזב".
משפחת בנימי?
"אני לא זוכר כרגע את השם. צריך להבין שמדובר בוועדה. יושבים שם ראש אגף נפגעים של חיל השיריון, אנשי שלישות ואחרים, ואלה החלטות שמתקבלות פה אחד, חד-משמעית. שום משפחה בעולם לא קיבלה מאיתנו יחס כמו משפחת כדר לוי. אני בן למשפחה שכולה. 22 שנה אני יושב ראש הוועדה למשפחות שכולות. 22 שנה אני משקיע בזה לא רק את זמן עבודתי, אלא את הכל, את ה'אקסטרה' של הזמן.
"אנחנו הפכנו לאשמים, כאילו, כיוון שאיזה משפחה אחת החליטה שעושים עליה כתבה, ואת כאילו מחפשת את הצדק ואת היושר? עובדה שחבר הנהלה שלנו, תת אלוף שיושב בתוך ההנהלה של השיריון, הבן שלו נפצע בגיל 18, ובגיל 33 נפטר. דנו בנושא הזה וקיבלנו החלטה, הבאנו את זה להנהלה הראשית וכולם, פה אחד, הרימו את היד והחליטו שהבן שלו לא יונצח. והוא חבר הנהלה שלנו. גם אני, אם אמות עכשיו, זה יהיה עקב הפציעה שנפצעתי".
זהו מקרה שונה. סמו לא חזר לחיים. הוא הוכר כמי שאושפז "אשפוז רצוף", ואחרי כן כחלל צה"ל, ונקבר בבית קברות צבאי.
"את רוצה שאגיד לך כמה נקברו בבתי קברות צבאיים? שמוליק אסקרוב, פצוע ראש קשה, מתהלך כרגע בינינו. אם הוא יילך לעולמו היום, והוא כמעט הלך לעולמו לפני שלוש שנים - גם הוא לא יונצח. זאת החלטה. החלטה של אנשים, שחלק מהם אנשי צבא, מכובדים, ובעצמם איבדו חיילים. אני ראיתי את כל הסרטים שהמשפחה הביאה, איך אלי סמו רוקד בחתונות. איך הוא התאמן שנים בבית הלוחם.
"הם כבר רוצים שנים. שנים הם לא מרפים מאיתנו, וכל פעם אני מקבל אותם, וכל פעם אני כותב להם, כל פעם אני מארח אותם והם באים לוועדה. עוד לא היה דבר כזה בהיסטוריה. והנה, הם הגיעו אלייך עכשיו, ואת השופר שלהם. מה את חושבת, זה יעזור? זה לא יעזור להם".
יש להם מכתב שאומר שכבר החליטו להנציח אותם.
"לא אמרנו שכן. היינו בשלב שביקשנו לבדוק את עצמנו. גילינו אמפתיה. אמרנו שנבדוק את הדברים עם משרד הביטחון. זה עלה לוועדת ההנצחה. נכנס יוסף לוטנברג, בעצמו אב שכול. הוא ניהל את בית הלוחם עשרים שנה. הוא אומר: 'סליחה, איך אומרים שהוא היה בבית חולים כל הזמן? הוא היה בבית הלוחם. הוא התאמן בבית הלוחם. על מה אתם מדברים בכלל?'. אני הייתי בשוק. אחר כך גם ראינו באמת סרטים שלו, רוקד בחתונה. אני זוכר איך הוא רוקד בחתונה".
נאמר להם שאתם נוסעים לחו"ל לבדוק דברים?
"לא היה ולא נברא. חד משמעית".
בהכנת הכתבה סייעה דפנה פלס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם