ניצחון עובדי הבנק: פתחנו דף חדש
נהיינו קבוצת עובדים מרירים שאין לה מה להפסיד, הבין יום אחד דורון קלר, מומחה נדל"ן בדיסקונט משכנתאות. אז הוא החליט לשנות
הוא מסתכל עליי ואומר "תביני, זה לא יכול להיות שאנשים שעובדים 20 שנה בבנק הזה, בעלי השכלה, ידע ותפקיד משמעותי, ירוויחו 4,000 שקל בחודש. לא יכול להיות שיועצת משכנתאות בעלת תואר אקדמי תרוויח פחות מ-4,000 שקל . לא יכול להיות שהדלת של מנהלת הבנק תישאר סגורה, שלא נוכל לדבר עם אף אחד על המצוקות שלנו, שנרגיש כל כך אומללים כשאנחנו מגיעים כל בוקר לעבודה".
אבל עוד באותו הלילה קראו לו למשא ומתן עם נציגי ההנהלה. ואחרי משא ומתן שהתחיל בעשר וחצי והסתיים בארבע לפנות בוקר - ובו השתתפו עורך הדין נחום פיינברג שייצג את הנהלת הבנק, דורון קלר שייצג את העובדים ונציגי ההנהלה - קיבלה ההנהלה את דרישות העובדים להתאגד ולהתארגן לחוזה קיבוצי.
לילה אחד משמעותי של שיחות מרתון, שקדמו לו חודשיים של אומללות גדולה: ניסיונות התארגנות, תביעות, פחדים, השמצות - והנה, בלילה אחד שינתה ההנהלה את התנהגותה, באה לקראת העובדים, קיבלה את דרישותיהם, גילתה כלפיהם כוונות טובות אחרי חודשים של הפחדות אינספור, והכל הסתדר. מיום שלישי השבוע העובדים בבנק דיסקונט למשכנתאות זכאים להתארגן ולנהל משא ומתן קיבוצי. איך מתרחש מהפך כזה בן לילה?
דורון קלר, ראש ועד העובדים, הוא עובד ותיק ומוערך בבנק. מומחה לדיני נדל"ן ואחד משני מורשי החתימה של מחלקת החיתום. הכל התחיל לפני חצי שנה. בעקבות תאונת עבודה בבנק נאלץ קלר לשכב בבית חודש שלם שבמהלכו יצא רק לצילומי רנטגן, לבדיקות ולפגישות עם רופאים. במשך אותו חודש קיבל קלר טלפונים חוזרים ונשנים מהבנק שדרשו ממנו לחזור לעבודה, וזאת על אף ששכב בביתו עם אישורי מחלה תקפים.
"איך יכולתי לחזור?", הוא אומר, "הרי אילו הייתי חוזר לעבודה, ביטוח לאומי לא היה מכיר בתאונת העבודה ולא היה משלם עליה". מעסיקיו התעלמו מעובדה זו ולא חדלו לטלפן. הטלפונים הלכו ותכפו ואיתם האיומים. כאן נשבר קלר. עם מקום עבודה כזה אין לי מה להפסיד, חשב לעצמו, וכשהחלים קבע פגישה בהסתדרות.
עוד באותו שבוע הגיע דורון עם טפסים לבנק, והחתים מהבוקר עד שעת הצהריים קרוב ל-200 עובדים . "זה התאפשר בגלל דבר אחד", אומר קלר בשקט. "כיוון שאנשים ממש סבלו". זה התעצם בשנתיים האחרונות, הוא אומר. "מאז הפריחה בנדל"ן והבקשות למשכנתאות והפרסומות
התחלנו להגיע בהתנדבות בימי שישי, ממשיך דורון ומספר, על אף שכולנו עובדים כבר שנים בשכר מינימום. גם הוותיקים. רבים מאיתנו מרוויחים 4,000 שקל לשמונה שעות ביום, חמישה ימי עבודה בשבוע. ומדובר על אנשים בעלי תואר ראשון ושני. אנחנו קבוצה עם מוסר עבודה גבוה, לא היה צריך להגיד לנו להישאר, נערכנו למבצעים אינטנסיביים של הבנק.
שבוע, שבועיים, חודש, ואחר כך חיכינו לתקופת רגיעה. אבל תקופות רגיעה לא באו. רק עוד מבצע ועוד אחד. "התחילו לחצים נפשיים", קלר מספר. "הכריחו אותנו לבוא גם כשהיינו חולים, התחילו להתרוצץ במחלקה וירוסים והעובדים חלו. במקביל הופעל עלינו לחץ שניתן יותר כי אם לא - ניענש. בבנק השתררה אווירת פחד. נהיינו חבורה של אומללים".
בנוסף לכל, אומר קלר, גם העבודה המאומצת לא זכתה להערכה ולתגמול. "ביקשנו העלאה ולא היה עם מי לדבר. משכו אותנו שוב ושוב בתירוצים שונים. הבנק בהפסדים, אמרו לנו, ואנחנו יודעים שהבנק סיים את השנה ברווח של 33 מיליון שקל, והמנהלים משכו משכורות עתק- 50 אלף, 80 אלף לכל סמנכ"ל. למרות הכל ההנהלה כולה לא שמרה על דלת פתוחה איתנו. אף אחד לא הסכים לדבר איתנו.
אתי לנגרמן, מנכ"לית הבנק, ממש לא רצתה להיות בקשר עם אף אחד. היא יושבת בבניין שלנו והדלת שלה סגורה. וכמוה כל חברי ההנהלה. הפכנו להיות קבוצת עובדים מרירים שאין להם מה להפסיד. זה מה שהם הפכו אותנו. הבנו שכדי שנתפרנס בכבוד ולא רק ננסה לשרוד אנחנו חייבים להתארגן מולם".
ב-1 במארס הגיע דורון לבנק והחתים ביום אחד 189 עובדים. "באחת וחצי בצהריים זה כבר הגיע להנהלה הבכירה, וירד אליי הסמנכ"ל האחראי משה הלפרין ואמר לי לחדול מיד ממה שאני עושה. אמרתי שאני לא מפסיק, כי זאת זכותי. הבהירו לי שאין לי ממה לפחד - ולא פחדתי. לקחתי את הטפסים ונסעתי להסתדרות".
מאותו רגע הכל התחמם ועברו חודשיים וחצי של גיהינום. "התחלתי לקבל מכתבים שמופנים לתיק האישי שלי, הם רמזו לי שלא כדאי לי להתחיל איתם כי הסוף יהיה רע, הם טענו שההתארגנות של הוועד תקדם את המיזוג בינינו ובין דיסקונט והרבה אנשים יפוטרו. המנהלים קראו לחדריהם את העובדים לשיחות אישיות ורמזו להם ביחידות שזה לא לטובתם.
לוותיקים אמרו שלא ימצאו מקום אחר, למזכירות חסרות ההשכלה הזכירו שהיום דרוש תואר. בעקבות הלחץ הזה שלחו 15 עובדים ביטול לחתימה. סמנכ"ל התפעול שלח במייל שאלות של אנשים שכביכול פונים אליו ושואלים אותו איך לבטל את החתימה ועד כמה היא מחייבת אותם. הוא הזכיר במייל כמה גבוהים דמי החבר להסתדרות. אבל לשמחתי העובדים חכמים. אחרי המייל הזה נוספו 46 חתימות.
"אני עצמי עברתי סיוט. לא אכלתי, לא ישנתי. בבנק הייתה אווירה קשה. אין מילים להסביר את עוגמת הנפש של כולנו. הלפרין, האחראי, כינס את המחלקה והסביר שאילו השכר היה יותר גבוה - הבנק היה מפסיד. הוא רק שכח שאילו הוא וכל הסמנכ"לים היו מסתפקים בשכר של 10,000 שקל , ולא כפול שלוש, היו לכל אחד מ-400 העובדים אלף שקל נוספים בחודש. בשבילנו זה המון".
ביום שני האחרון בשמונה בערב, יום אחד לפני ההפגנה הגדולה, קיבל דורון הודעה מההסתדרות להגיע מיד לפגישה בתל אביב. "הייתי באספת הורים של הבת שלי, חזרתי הביתה ונסעתי להסתדרות. איתי היה כל החומר שהצטבר בתקופת המאבק. בעשר וחצי התיישבנו בחדר - בשלב הראשון היועץ המשפטי של הבנק יגאל בורוכובסקי, מנהלת משאבי אנוש ואני.
עברנו על החתימות שם אחרי שם. נתתי להם שקיפות מלאה, ואחרי שסיננו כמה שהיו בספק הגענו ל-211 שמות מתוך 407. אחרי שסיימנו, קראנו לעורך דין שי תקן מההסתדרות, ולעורך דין נחום פיינברג שייצג את הבנק, וניסחנו מכתב גישור האומר ששני הצדדים הגיעו להסכמה ויוסרו כל התביעות.
ביקשנו לבטל את ההפגנה, להכריז על סיום סכסוך העבודה ולהסיר תביעות נגד 11 מנהלי הבנק. "הכרזנו יחד על פתיחת דף חדש ועל קביעת מועד למשא ומתן לגבי החוזה הקיבוצי שבו יסוכמו תנאי שכר, יחסי עובד מעביד ותנאים סוציאליים. נפרדנו בשלוש לפנות בוקר. בארבע הערתי את אשתי. היא הייתה האדם שהחזיק אותי נפשית בחודשיים האלה. מרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם ובשמונה בבוקר כבר חלקתי את הניצחון עם עובדי הבנק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם