פרשת במדבר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת? על הקלקול האורתודוכסי
עלינו לפתוח דלת כניסה חילונית לאדם שרוצה להצטרף לעם היהודי אך לא לדת היהודית. דלת דומה לזו שנפתחה בפני רות המואביה. היהדות החילונית חייבת להרים את ראשה ולתבוע שוויון והכרה בארץ. יש להפסיק את האבסורד המקומם של הכפפת חוקי המדינה בתחומים שונים להחלטות בית הדין הרבני
נכרי ניגש לשמאי ומבקש שיגייר אותו על מנת שישימו אותו כהן גדול והוא יזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. לא די בחוצפתו של הנכרי אשר חושב שהוא יוכל להתגייר ומיד להפוך לכהן גדול, אלא שאפילו את רצונו זה הוא מנמק בטעמים מכעיסים – הוא רוצה חושן ואפוד. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו. הלל מצד שני מפתיע ומגייר אותו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל: "מקרא זה על מי נאמר?".
הלל משיב לו: "אפילו על דוד מלך ישראל", שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול. לאחר מכן מזדמנים שלושת הגרים מהסיפורים השונים למקום אחד ואומרים: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".
המספר התלמודי יוצר כאן מהלך ספרותי של אירוניה מבריקה. המילים הקשות "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" משמשות כלי בידי הלל להפוך את הזר (הנכרי) הקרב (המתבקש להתגייר) לחלק מהעם היהודי. הוא ממית את זרותו ולא אותו. הלל נאבק בזרות ולא בזר עצמו. בפראפרזה על דברים של רב נחמן במקום אחר אדרוש ואגיד: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" – שעוד מעט ואינו זר עוד, שככל שהוא קרב מומתת זרותו ואיננה עוד.
השבוע יחול חג השבועות בו נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת רות. רות היא גיורת מואביה שהחליטה לדבוק בעם ישראל ולא בדקדוקי הלכות של רבני ישראל, ולא די בזה שהיא התקבלה בלי בעיה לעמנו, אלא שהמסורת מספרת שממנה נולד דוד המלך.
את התקרבותם של זרים לעם היהודי קל מאוד להמית. בשנים האחרונות נחשפנו שוב לקלקול הגדול שחל בחלקה של האורתודוכסיה אשר נציגיה הרבניים זנחו את דרכו של הלל. תהליך הגיור ברבנות מפרך וטורדני. למעלה מזאת, לפני כשנה פסק בית הדין הרבני הגדול שיש לפסול את כל הגיורים שעשה הרב חיים דרוקמן, מראשי הרבנים בציונות הדתית וראש מנהל מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, החל משנת 1999 וזאת למרות שדובר בגיור אורתודוכסי מייגע. בפסק הדין קבעו הרבנים שניתן לבטל גיור למפרע למי שאינו שומר מצוות.
כמה התרחקנו מדרכו הצנועה והמקרבת של הלל. דומני שראוי לנו שנתחיל בשני תהליכים חשובים בעניין זה – האחד חינוכי והשני פוליטי. התהליך החינוכי הוא זה אשר מחזיר דמויות כהלל לקדמת הבמה ומנסה
התהליך הפוליטי הנחוץ הוא הפסקת האבסורד המקומם של הכפפת חוקי המדינה בתחומים שונים להחלטות של בית הדין הרבני. מדינת ישראל תיתן מקום אוטונומי מכובד לרבנות ולבתי הדין הרבניים אך לא מקום של כפיה. ירצה אדם להינשא במסגרת הרבנות - יעשה זאת והמדינה תכיר בנישואיו. לא ירצה – יוכל להינשא במסלול אזרחי.
ירצה אדם להתגייר דרך הרבנות – יעשה זאת והמדינה תכיר בגיורו. לא ירצה – יתגייר במסגרות דתיות אחרות. למעלה מזאת, באם רוצה אדם להצטרף לעם היהודי אך לא לדת היהודית נפתח בפניו דלת כניסה לאומית-חילונית לעמנו. דלת דומה לזו שנפתחה בפני רות המואביה. היהדות החילונית שאינה מבוססת על קפדנות הלכתית חייבת להרים את ראשה ולתבוע שוויון והכרה במדינת היהודים.
אתר בינ"ה: www.bina.org.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם