המסע עדיין לא תם
יום ירושלים הוא גם יום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו בדרך לישראל. לאלה ששרדו והגיעו לכאן הדרך הקשה רק התחילה
בימים שבין פסח לשבועות גדוש לוח השנה בחגים לאומיים-אזרחיים שחלקם מוכרים יותר או פחות. פרט ליום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות, מציינים בישראל את ניצחון בעלות הברית על הנאצים וכניעת גרמניה ב9- במאי.
עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר החלו לציין בישראל את יום הווטרנים לכבוד הלוחמים היהודים בצבאות בעלות הברית בכלל, ובצבא האדום בפרט. חג זה ראוי לציון בשל העובדה שכמו 1 במאי, גם הוא אינו חג ישראלי והוא מצוין על פי התאריך הלועזי.
יום ירושלים חותם את רשימת החגים האזרחיים-הלאומיים ומציין את איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים. יום הזיכרון לנספים באתיופיה נקבע לאותו מועד, בנימוק שהנספים יצאו למסע הקשה כדי להגיע ל"ירוסלם", ולכן ראוי לזכור אותם דווקא ביום זה.
ליום הווטרנים ויום הזיכרון לנספים בני אתיופיה מצטרפים חגים לא רשמיים נוספים, כמו הסהרנה של הכורדים, הסיגד של האתיופים, והמימונה, שיובאו לישראל עם העליות ומסמנים את ריבוי התרבויות בחברה הישראלית. עבור אזרחי ישראל יוצאי
אתיופיה זהו עוד יום שבו זוכרים את פירוק המשפחות, המוות, הסבל, הרעב והקשיים. המסע של יהודי אתיופיה, כפי ששמור בזיכרונם של בני העדה, מאפשר לכל אזרחי ישראל היהודים להזדהות עמו.
הוא מכיל מרכיבים של האתוס הציוני: גלות ושיבה, דבקות בזהות, סבל ונחישות. המסע הרגלי הארוך והמייגע שגבה מחיר כה כבד אינו רק מבחן לנחישות ודבקות במטרה. זהו גם מעבר בין-תרבותי חד, קשוח ותובעני.
יום הזיכרון לנספים באתיופיה הוא הצהרה רשמית של ישראל על כך שהיא מוכנה להכיר בקורבן שהקריבו אלה שזה מקרוב באו והפכו לאזרחיה. זוהי הזדמנות טובה לחשוב על אלו שצלחו את המסע והקימו כאן בית. הם כבר הוכיחו את רצינות כוונותיהם.
מדינת ישראל, שהביאה לכאן את יהודי אתיופיה, אינה יכולה להסתפק בהכרה בקורבנות. עליה להשלים כעת את המהלך בהכרה ממשית בחיים כאזרחים שווים ומלאים במערכת החינוך, בצבא, בתעסוקה ובדיור, וגם במוסדות הדת. מסרים אלו צריכים אמנם לבוא מלמעלה, אבל מבחנה האמיתי של החברה הישראלית הוא לא בזיכרון, אלא בהפנמה של עקרון האזרחות השווה והמלאה.
שוני והבדל בתרבות, דת, צבע עור, מגדר או לאום אינם מצדיקים הדרה של חלק מהאזרחים בישראל. יום הזיכרון לנספים באתיופיה, שכה מעט ישראלים מודעים אליו על אף שהם אלו הזקוקים לתזכורת, הוא מחווה של הכרה ממלכתית בסבל ובהקרבה. עבור רבים מיוצאי אתיופיה, שנדחקו אל שולי החברה הישראלית, המסע עדיין לא תם.
הכותבת היא ראש החוג ללימודים רב-תחומיים במכללה האקדמית עמק יזרעאל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם