מבזקים

אינתיפאדת הצינור של הציבור הדרוזי

כדי לצאת בשלום מהמהומות בצפון, הממשלה צריכה לפצות את הציבור הדרוזי על עשרות שנים של קיפוח במחווה נדיבה

אביב לביא | 9/5/2010 6:08

הלוואי שאינתיפאדת צינור הגז המתחוללת בימים אלה ביישובים הדרוזיים במורדות הכרמל תסתכם בכמה ימים של הפגנות סוערות, פרץ אלימות קצר וקומץ ניסיונות הצתה. מומלץ להחזיק אצבעות שבכך זה ייגמר, אבל ספק אם זה יעזור נושא המחלוקת הרשמי הוא כסף - בכמה המדינה צריכה לפצות את הדרוזים שקרקעותיהם מופקעות כדי להניח את צינור הגז - אבל מאחרי הפורמליסטיקה הפיננסית מסתתר מארג שלם של תחושות קיפוח, חשבונות היסטוריים וזעם מבעבע.

אוי כמה שחיפה מחכה לצינור הזה: הוא אמנם לא יהפוך באחת את אזור המפרץ, על מפעלי הענק ובתי הזיקוק שבו, לגן של שושנים, אבל ברגע שבו יפיקו אנרגיה מגז במקום ממזוט ושאר מזהמים, יפחת זיהום האוויר בעשרות אחוזים.

מבחינה סביבתית, כלכלית ובריאותית, הגעתו של צינור הגז לחיפה היא אינטרס לאומי. ממשלת ישראל, כזכור, התחייבה שזה יקרה ב-2006, המפעלים נערכו בהתאם ותושבי האיזור נכנסו לעמדת המתנה. כולם שכחו שממשלות בישראל נוהגות ליישם את האמירה הגאונית של לוי אשכול המנוח: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

בנימין נתניהו, לזכותו ייאמר, החליט לקיים. הוא שיגר את מנכ"ל משרדו אייל גבאי להיכנס לעובי הקורה, ולהציע הסכם רציני לבעלי הקרקעות, שאחריו - גם אם יידחה על ידי הצד השני-העבודות להנחת הצינור ייצאו לדרך. ראש הממשלה ידע שעלול להתפתח מאבק. הוא נכנס אליו בעיניים פקוחות. עכשיו, כמו תמיד, השאלה היא מי ימצמץ ראשון.

הדרוזים עדיין הולכים עם בטן מלאה

במצב רגיל, ומול ציבור אחר, אפשר היה לשבח את הממשלה על נחישותה להפגין ריבונות ומשילות; הבעיה היא, שבבואה לשאת ולתת עם הדרוזים, ידיה של מדינת ישראל לא נקיות. היחס לדרוזים הוא הדובדבן שבעוגת האפליה שהמדינה מאכילה את מיעוטיה במהלך השנים: גם משרתים בצבא, גם "נאמנים", וגם נדפקים.

חזקה עליי טענת הממשלה שהפיצוי שהוצע לבעלי הקרקעות לא נופל מזה שמוצע לאזרחים בכל מקום אחר, וכי חריגה ממה שהוצע תהווה תקדים שיחזור אל הקופה הציבורית כמו בומרנג. אלא שבעלי קרקעות במקומות אחרים לא משתייכים לציבור שסובל מאפליה היסטורית בכל הנוגע להקצאת קרקעות, להשקעות בפיתוח ולתוכניות מתאר מתוך כלל הקרקעות שהיו בבעלות פרטית של הדרוזים

עם קום המדינה, רק כרבע נותרו בידיהם.

הדרוזים עדיין הולכים עם בטן מלאה על מקרים שבהם שטחים הופקעו מהם לצרכים צבאיים, והפכו עם הזמן לאיזורי תעשייה יקרים מפז בבעלותם, ניחשתם נכון, של יהודים.

אז מה עושים? אולי נדרשת כאן מחווה נדיבה מצד הממשלה כלפי הציבור הדרוזי כולו, בדמות מאמץ אמיתי ומתוקצב לפתור בעיות אקוטיות שמעיקות על המגזר: תשתיות כושלות, היעדר אזורי תעשייה, אבטלה גבוהה. צעד רציני שיראה שהממשלה מעוניינת לתקן את העוול ההיסטורי, שמרחף כמו עננה שחורה מעל אינתיפאדת הצינור מכירים את אגדת הילדים החביבה שמתחילה ב"סבתא בישלה דייסה" ? ובכן , המדינה בישלה דייסה - ועכשיו היא נתקעת לכולנו בגרון.

aviv67@gmail.com