תוכנית וויסקונסין: שני צדדים למטבע
את עאמר חאמד תוכנית ויסקונסין הצילה. יפעת לוי הרגישה שלא רצו אותה שם, ושמחה שעכשיו הכל מתפרק. שני סיפורים – תוכנית אחת
אין ספק שעמר חאמד, שהגיע לתוכנית מיואש מעצמו, הצליח למצוא את היד שעזרה לו, ואין ספק שיפעת לוי לא הצליחה. יפעת לוי (39) מירושלים היא אם חד הורית לשני ילדים בני 20 ו-14. באמהות, היא מספרת, בחרה בגיל 18 וחצי, אז גם יצאה מבית הוריה. עשר שנים אחר כך, ואחרי שנולד בנה השני, התחילה לעבוד בעבודות מזדמנות: קופאית בסופר, מוכרת נעליים ומזכירה בחברה למיזוג אוויר, אבל אז הפכה לנכה.
"נפצעתי ברגלי בפיגוע בינואר 2001 במדרחוב בן יהודה ונותחתי. הייתי כמה חודשים בבית עם פציעה ברגל ושמיעה ירודה באוזן ימין. ומשם בעצם התחלתי לקבל קצבה כנפגעת תאונות איבה, תחת הכותרת "מחוסרת פרנסה". אחר כך התחלתי לעבוד כמזכירה במוסך, וחברה יעצה לי לגשת לויסקונסין לקבל השלמת הכנסה. היחס הראשוני מהיועץ היה אדיש וקר. הבקשה שלי הייתה השלמת הכנסה כי קיבלתי מתחת לשכר מינימום, והם הבטיחו לי שאם אעבוד יותר משנה אקבל, רק ששכחו להגיד לי שאם אני זאת שמצאתי את העבודה אז לא מגיעה לי השלמת הכנסה".
בינתיים , מספרת יפעת, היא התייצבה שם בכל חודש עם תלוש משכורת, כשהיא מדווחת מדי חודש על מצבה בעבודה ומחכה לקבל מענק התמדה. "כשלא קיבלתי התאכזבתי, הרגשתי שהם נגדי, ושהם חיפשו ומצאו פרצה בחוק כדי לא לשלם לי".
אל המרכז חזרה יפעת בשלב מאוחר יותר, כשפוטרה מעבודתה בגלל קיצוצים והגיעה למרכז במתכונת רגילה של מחפשת עבודה. "ביקשתי מקום עבודה סביר למצבי הפיזי כי הייתי לפני ניתוח דיסק שפחדתי לעשות. הרופא שלהם היה קצר רוח ואמר 'למה את מחכה? כואב, תעשי. תיפטרי מזה כבר'. אחר כך, כשהלכתי לרופא עם אישורים מרופא שלי שאני לא יכולה לשבת על הספסל חמש-שש שעות ביום בגלל כאבי גב, הרופא שלהם, שלא ראה אותי מימיו, שלל את זה כעבור חמש דקות בלי להניד עפעף - שזה אומר לשלול לי זכאות כספית חודשית של הגמלה.
נאלצתי לעבור ועדת ערר, ואיך שראו אותי שם התשובה שלהם הייתה 'תלכי הביתה, את צודקת. הרופא של ויסקונסין פעל בשרירות לב'". עברה שנה, ושוב קיבלה יפעת זימון להגיע בכל יום למשרד. "הגעתי והתחננתי, תנו לי לענות על טלפונים, לסדר ניירת. הישיבה הזאת גומרת אותי מבחינה נפשית. לא היה עם מי לדבר. אחר כך ביקשתי שיעבדו מולי, מול הכישורים שלי, שיבינו שאני יכולה לנהל משרד. שום דבר. הם רק רצו לדעת שאני עובדת שנה - לא שינה להם מי אני ומה אני".
יחד עם חברה, התחילה יפעת לעבוד בחברה לתכשיטים ומוצרי עור, אבל כמה ימים לאחר מכן התחיל מבצע עופרת יצוקה, והמפעל צמצם את העבודה והיא שוב חזרה למשרדי החברה. "חודשיים וחצי ישבתי בבית, ובאפריל שוב חזרתי
הפקידה בויסקונסין, אומרת יפעת, אמרה לה שהיא חייבת לעשות 30 שבועיות, כי אם לא, היא תצטרך להשלים אותן בישיבה על הספסל. "עניתי לה שאני יוצאת בשמונה בבוקר מירושלים ויש לי שעתיים וחצי הלוך, ואז אני מגיעה למקום העבודה לשש שעות, ואחרי כן צריכה לחזור עוד שעתיים וחצי. מתי היא רוצה בדיוק שאני אגיע למשרד לשבת שם? ואז היא אומרת שמותר להם לקחת בחשבון רק שעה של אוטובוסים, וכל שאר הזמן על חשבוני. אמרתי שלא יכול להיות, היא אמרה שתשלח לוועדה. בינתיים, למזלי, התוכנית התפרקה".
לאורך כל הדרך, היא אומרת, הרגשתי שלא ראו אותי שם. "ביום האחרון אמרתי למנהלת: אתם התייחסתם אלינו לא יפה, שפטתם אותנו. ואז היא אמרה, 'אילו היית רוצה לעבוד, היית עובדת'. הרגשתי שעלה לי הדם לראש, כי הם כל הזמן מאמינים שאנחנו לא רוצים לעבוד, למרות שאני זאת שמצאתי עבודה אחרי עבודה. הם לא מצאו לי כלום. ואני זאת שנסעה שלוש שעות ביום באוטובוסים בשביל 21 שקל בשעה, כשהבת שלי נשארת שעות על שעות לבד בבית. את לא מתביישת, אמרתי לה? נראה אותך חיה ככה".
את עאמר חאמד (45), משתתף בתוכנית שמפעילה חברת "אגם מהלב" בנצרת, שהגיע לתוכנית יחד עם אשתו, התוכנית הצילה. עאמר קיבל הבטחת הכנסה מאז 1999 והגיע לתוכנית ב-2005. ברומניה סיים עאמר לימודי רפואת שיניים ושלוש פעמים ניסה לעבור בארץ את מבחן ההסמכה ולא הצליח. בייאושו פנה לביטוח לאומי והפך להיות נתמך בגמלת הבטחת הכנסה. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, לא הצליח להשתלב בלשכת התעסוקה, כשהחסם העיקרי שלו הוא מצבו הנפשי והקושי שלו בעברית אחרי שהות של 15 שנים ברומניה. היום עאמר אב לארבעה, מתגורר בנצרת ועובד.
"כשהגעתי לויסקונסין, בשנת 2005, התחילו לחפש לי עבודה ולא מצאו במשך שנתיים. בזמן הזה ביררנו מה מפריע לי לעבוד והתחלתי לעבור הכשרות: הכשרה בחיזוק השפה העברית, הכשרה בשימוש במחשב, הכשרות גם בעבודות טיח ושיפוצים, הכשרה בתיקון מכשירים ביתיים וכמפעיל תיירות".
אשתו של עאמר, עולה מרומניה שהגיעה יחד איתו לתוכנית, קיבלה קורס להכרת השפה ושולבה בעבודה במפעל תבלינים בכפר כנא. "שנינו קיבלנו קורס בסדנת העצמה וחיזוק ביטחון עצמי שמאוד עזר לנו להשתלב בעבודה", אומר עמאר.
אחרי קורסי ההכשרה שעבר, הצליח עמאר להשתלב בשוק העבודה. "בהתחלה עבדתי במפעל פלסטיק, אחר כך בסדנת תיקון של מכשירים ביתיים, אחר כך התחלתי לעבוד כעוזר חשמלאי והיום אני עובד בחברת בניין גדולה. גם אני וגם אשתי לא תלויים היום בגמלת הכנסה". מה שעזר לנו מאוד, הוא אומר, היו מענקים של אלפי שקלים של מס הכנסה שלילי, שהיינו זכאים לו מטעם ויסקונסין, ומענקי התמדה בעבודה.
"היה מאוד קשה לעבור ממצב של אנשים מיואשים ולא עובדים למצב של אנשים עובדים", מספר עאמר. "היה לי גם קשה לעבור מסטטוס של רופא שיניים ברומניה לפועל שיפוצים בארץ, אבל הסדנאות שעברתי והמענקים שקיבלתי עזרו לנו לעשות את המעבר הקשה הזה. ובעיקר מה שדחף אותי היה הרצון לא להיות נתמך". ומה עכשיו? נמשיך לעבוד אחרי שויסקונסין תיסגר, הוא אומר, אבל מה שמפחיד אותנו הוא ביטול מס הכנסה שלילי. "ההטבות האלה במסגרת תוכנית ויסקונסין העמידו אותנו על הרגליים. עם סיום התוכנית אנחנו מפחדים להידרדר שוב למצב של מחוסרי עבודה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם