מכורים לסם השחור
האמריקאים צורכים מדי יום כמעט 20 מיליון חביות נפט, לעומת 14.4 מיליון באיחוד האירופי ושמונה מיליון בסין. הבעיה של האמריקאים היא בסופו של דבר לא BP או דליפה כזו או אחרת, אלא העובדה הפשוטה שהם מכורים לנפט. עסק ירוק
הראיון הזה לא היה יוצא דופן בשיח התקשורתי של השבוע האחרון. הרבה יותר קל להתמקד בדילר מאשר בג'אנקי. במיוחד אם אתה הג'אנקי. BP היא כמובן לא טלית שכולה תכלת ועל הדרך הפתלתלה שהובילה אותה עד הלום תוכלו לקרוא כאן מחר. היום נדבר על הג'אנקי וההתמכרות לסם השחור.
אתמול (ג') בתדריך בדלתיים סגורות בקונגרס, הודה מנהל בכיר ב-BP שקצב הדליפה עומד על 60 אלף חביות נפט ביום – יותר מפי עשרה מההערכות שניתנו עד כה. עוד לפני העדכון הזה, נשמעו קולות שקראו לנשיא אובמה להפסיק את קידוחי הנפט הימיים שמתבצעים במים הטריטוריאליים של ארצות הברית עד לביצוע חקירה מקפת לגבי הסיבות לדליפה, אם לא בכלל.
לנשיא אובמה, הדליפה במפרץ מקסיקו, הגיעה בתזמון גרוע ביותר. רק בחודש מרס הוא הודיע שהממשל יפתח אזורים חדשים בקרבת החופים של וירג'יניה, אלסקה ואולי אף פלורידה לקידוחים. "האומה (האמריקאית) צריכה לרתום מקורות מסורתיים של דלק, תוך כדי שאנחנו מגדילים את המקורות החדשים של אנרגיה מתחדשת", הסביר אז הנשיא. המהלך, שנועד בעיקר לעזור ליצירת רוב בסנאט להעברת חוק האקלים החדש, שיקף גם את דעת הציבור בעניין – סקר שנערך בחודש פברואר בנושא מצא כי 63% מהאמריקאים תומכים בהרחבת הקידוחים לחופי ארצות הברית
ביום שישי האחרון הבהיר אובמה כי למרות מה שקרה הוא אינו חוזר בו – "אני ממשיך להאמין כי ייצור נפט מקומי הוא חלק חשוב מאסטרטגיית בטחון האנרגיה שלנו, אבל תמיד אמרתי שזה צריך להיעשות בצורה אחראית לטובת הביטחון של העובדים והסביבה". במקביל, הוא הורה להקפיא את כל התוכניות החדשות עד לביצוע חקירה מקיפה של הסיבות לדליפה.
רבים בקהילה הסביבתית לא הבינו למה אובמה מגיב כך ולא מנצל את ההזדמנות שנוצרה להעיף לכל הרוחות את הקידוחים הימיים מסל הפתרונות שחוק האקלים החדש מציע במטרה להילחם בהתחממות הגלובלית. לטענתם האירוע המצער יצר כאן הזדמנות פז מבחינה ציבורית חקיקה סביבתית טובה יותר וחבל לתת לה לרדת לטמיון.
מי שחושב שמדובר בניצול ציני של האירועים צריך רק להסתכל בהיסטוריה של החקיקה הסביבתית האמריקאית. אם בצה"ל חוקים נכתבים
ב-1969, לדוגמה, ארעה דליפה של כמאה אלף חביות נפט בחופי סנטה ברברה בקליפורניה. האסון הזה, הראשון מסוגו בהיקף שכזה בארצות הברית, הוביל לחקיקה סביבתית נרחבת והיה בין הגורמים שהובילו להפסקת הקידוחים הימיים בחופי האוקיינוס השקט והאטלנטי, כמו גם ליום כדור הארץ הראשון ב-1970.
אירוע מכונן אחר הוא כמובן אסון אקסון ואלדז ב-1989, שם הובילה הדליפה של כ-11 מיליון גלון של נפט מול חופי דרום אלסקה לחקיקת ה-Oil Pollution Act, שכלל החמרה בדרישות לגבי הובלת נפט והטלת אחריות משפטית משמעותית יותר על חברות הנפט במקרה של אסונות דומים.
כל זה טוב ויפה, אבל האם באמת מה שנדרש כאן זו חקיקה סביבתית נמרצת יותר, שתביא להפסקת הקידוחים הימיים, או לפחות לא תבעט אותה החוצה מסל הפתרונות לבעיות האקלים? התשובה היא כנראה שלא. לפחות כל עוד לא מטפלים בצד של הביקוש. הבעיה של האמריקאים היא בסופו של דבר לא BP ודליפה כזו או אחרת, אלא העובדה הפשוטה שהם מכורים לנפט. ובמספרים: האמריקאים צורכים מדי יום כמעט 20 מיליון חביות נפט לעומת 14.4 מיליון באיחוד האירופי ו-8 מיליון בסין.
מה אתם חושבים יקרה אם מחר בבוקר יפסיקו את כל הקידוחים הימיים במפרץ מקסיקו, שכיום מספקים לארצות הברית כ-600 אלף חביות נפט ליום? כמו שמכור לסמים קשים לא מתחיל תוכנית גמילה רק כי הדילר שלו נתפס, אלא מחפש דילר חלופי, כך גם כאן יחפשו מקורות אחרים שיתנו מענה לביקוש המקומי. הבעיה, מסבירה ליסה מרגונלי, מנהלת תוכנית האנרגיה ב-New America Foundation, היא שהוואקום יתמלא בהגדלת הביקושים ממקומות כמו קזאחסטן, ניגריה ואנגולה, שם החוקים הסביבתיים וגם האכיפה שלהם הרבה פחות נוקשים.
במדינות הללו אסונות שקשורים להפקת נפט הם עניין שבשגרה, רק שמדובר במדינות מתפתחות ולא בלואיזיאנה או פלורידה ולכן זה לא מעניין אף אחד. מרגונלי מציינת שניגריה סובלת משווה ערך של אסון אקסון ואלדז מדי שנה בארבעים השנים האחרונות, כשרק בשנה שעברה אירעו בה 2,000 מקרים של דליפות נפט. אבל כאמור, כשזה קורה בחצר האחורית של הגלובוס, זה לא כל כך נורא ואף אחד לא ממש נקרא לסדר.
לב הבעיה אם כך היא בביקושים לנפט, או בדרך החיים האמריקאית (ומקבילותיה במקומות אחרים) שנפט זמין וזול הוא סלע קיומה. אבל אם הבעיה ברורה יחסית, הרי שהגמילה היא סיפור אחר. הרבה יותר מורכב ועם סימן שאלה גדול לגבי משך הזמן שיידרש לכך. במילים אחרות, כרגע אין ממש דרך חלופית להוריד את הביקושים הללו באופן דרסטי בתוך זמן קצר.
הבעיה שלנו, מסביר פול רוברטס, מחבר הספר "End of Oil" שאנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה מאד תשתיות מבוססות נפט. קחו לדוגמה מכוניות. נגיד, אומר רוברטס, שמחר בבוקר נוכל לקנות מכוניות ששורפות אוויר ולא דלק ונוכל לקנות רק מכוניות כאלו, עדיין ייקח לנו 12 - 15 שנה להחליף את כל המכוניות המונעות בדלק שקיימות היום בעולם. בסופו של דבר, הוא מעריך, ייקח לנו 30 - 40 שנה לעבור לחלופות של נפט. ומה בינתיים? בינתיים הוא אומר אין ברירה וצריך אוקיינוס של נפט בכדי לתדלק את כל תקופת המעבר הזו.
בקיצור, הוא אומר, התנועה הסביבתית צריכה להציע פתרונות פרגמאטיים ולא רק לצעוק די לקידוחים הימיים. הוא צודק לגבי הפרגמטיזם, אבל זה לא שרעיונות כאלו אינם בנמצא וצריך לחפש אותם. יש כאלו בשפע ומה שצריך בכדי לבצע אותם הוא רק נכונות של מקבלי ההחלטות לקחת את העניינים לידיים, החל מהדבקת תג מחיר לפליטות גזי חממה וכלה בהשקעה ועידוד הביקוש לתחבורה ציבורית. מספיק להיזכר מה קרה לפני שנתיים-שלוש כשמחירי הדלק עלו באופן משמעותי בכדי לדעת שלצעדים כאלו יש משמעות - בין 2007-2008 נחסכו על פי חישובים כחמישה מיליארד גלון של דלק כתוצאה מירידה בנסיעה במכוניות פרטיות.
האם זה יקרה? אני בספק. הרבה יותר קל לציבור האמריקאי לדון בשאלה קידוחים ימיים לאן ולהתעצבן על BP מאשר לעשות טיפול שורש אמיתי וכואב ולגמול את עצמו מהסם השחור. נדרשת כאן מנהיגות פוליטית אמיצה שתדחוף אותו בכיוון הנכון, אבל כשרואים את הדשדוש של חוק האקלים בביצה הפוליטית ואת הפשרות שנדרשות בשביל שיהיה איזה שהוא סיכוי שהוא יעבור, אתה תוהה אם זה בכלל אפשרי. נקווה שכן. גם אם השהייה במכון הגמילה היא סיפור של 30 או 40 שנים צריך להתחיל את זה מתישהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם