הטבח שנשכח: 40 שנה להרג המפגינים באוהיו
67 כדורים של אנשי המשמר הלאומי הביאו להרג ארבעה סטודנטים שמחו על מלחמת וייטנאם באוניברסיטת קנט. 6 אנשים נזכרים באותו יום
הפגנות הסטודנטים החלו יום אחרי ההכרזה של ניקסון, עם 500 איש במרכז הקמפוס. בערב שישי, כשהסטודנטים יצאו שיכורים מהפאבים, המאבק בקמפוס הסלים: המשטרה הגיעה כדי להרגיע את הרוחות ונענתה במטר של בקבוקי בירה ריקים.
בשבת בערב כבר הוזעק לקמפוס המשמר הלאומי כדי לשמור על הסדר. אבל ההפגנות התגברו, וחלק מהמפגינים שרפו את בניין המילואים האמריקאי שבו קיבלו הסטודנטים מספרי הגרלה לגיוס. מי שעלה בלוטו-מילואים, נקרא לשירות.
המשמר הלאומי פיזר את המפגינים בגז מדמיע, עצר עשרות סטודנטים ופצע לפחות סטודנט אחד. ביום ראשון הכריז המושל על מצב חירום וביקש מבית המשפט לאסור על המשך ההפגנות. בלילה הכריז המשמר הלאומי על עוצר ברחבי הקמפוס.
איש לא צפה את הטבח שהתחולל ביום שלמחרת, בשעה 12:24 בצהריים. אנשי המשמר הלאומי, השייך לצבא האמריקאי, ירו על צעירים אמריקאים והרגו אותם. איש מהם לא הורשע או ישב בכלא עקב כך.
זה היה אירוע שאמור היה לפלג את האומה, להוביל להערכה מחדש של המצב הפוליטי. רק 40 שנה חלפו, והטבח באוניברסיטת קנט הפך לאירוע כמעט נשכח בהיסטוריה ובתרבות הפופולרית. אלה הם סיפוריהם של שישה מהאנשים שהיו שם.
כשג'ו גיינס וחברו ראו את העשן המיתמר מעל המבנים הציבוריים באותו ליל שבת, הם ודאי ידעו מה מתרחש שם. גיינס ראה את בניין הגיוס עולה בלהבות ואת מכבי האש מנסים לכבותן. כשהגיע, הגיעו גם אנשי המשמר הלאומי עם רוביהם השלופים, כשהמפגינים עומדים וצועקים, ועוברי האורח בוהים במתרחש. כשאנשי המשמר התקרבו לעבר ג'ו ולחבורת הסטודנטים שבקרבתה עמד, הוא שמע אותם קוראים קריאות קצובות: "להרוג, להרוג, להרוג".
הוא ראה אחד מהם תוקע את קנה הרובה בפנים של ילד עם שיער ארוך, שלבש חולצת טי עם ציור של ארנב. אחר דחף את גיינס לרצפה ותקע לו רובה בחזה. גיינס נבהל מאוד ושלף את הקלף היחיד שהיה לו: "אני במילואים! אני במילואים! " הוא צרח.
קצין מבוגר יותר התערב ועזר
יש פרטים מעטים שהוא זוכר מסחרחרת האירועים של אותו הלילה. "סטודנטים במעונות פתחו את החלונות וזרקו בלוני מים וקונדומים על המשמר הלאומי", הוא אומר. "זה היה מטופש אבל מסקרן.
אף אחד לא הבין את חומרת המצב. לפתע הייתי אחד מהסטודנטים הרדיקלים, התחלתי להתווכח עם אנשים שחשבו שהרבה יותר היו צריכים למות באותו לילה". הוא זוכר בחיבה את ביל שרודר, חבר למילואים שנהרג על ידי המשמר. כשחזר לקמפוס בסמסטר שאחרי כן, בסתיו, ביקש - כמו רבים אחרים - שישחררו אותו מהמילואים.
גלנדה (בייסלר) טיילור הייתה פעילה נלהבת נגד המלחמה. היא ראתה את היריות פוגעות בג'פרי מילר וראתה את הדם מכסה את הבטון. במהלך המהומה הצליח החבר שלה דאז, בוגר וייטנאם בעצמו, להרחיק אותה מהגז המדמיע. השניים ברחו מהקמפוס.
"התאספנו בבית של אחד הסטודנטים, ניסינו לחשוב על מרד מזוין, כי הם פשוט ניסו להרוג אותנו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, זה פשוט רצח בדם קר", נזכרת טיילור, היום בת 61.
מאוחר יותר, היא גילתה שבן דודה היה אחד מאנשי המשמר הלאומי שהגיעו לקמפוס באותו יום. השניים מעולם לא דיברו על זה. היא והחבר שהפך לבעל עזבו את האוניברסיטה ונסעו לחפש את מזלם בניו יורק.
זה לא צלח, ואחרי שהשניים התגרשו היא חזרה לבדה לאוהיו כדי לנסות להשלים את התואר שהתחילה שנים קודם. ב-1992 סיימה אותו. השנתיים הראשונות בקנט, היא אומרת, לימדו אותה "לא לסמוך על הממשלה, לא להאמין שהיא עושה למענך דברים".
מארק סיגל חזר לקנט מסופשבוע אצל ההורים, בבית, בזמן הגרוע ביותר שאפשר. הוא עמד מחוץ לדירות גלנמוריס, ליד הקמפוס של אוניברסיטת קנט, קצת אחרי עשר בלילה. בדיוק אז נעצר מולו אוטובוס, ושוטר הגיח ממנו, חמוש באלה.
סיגל, אז בן 21, אמר שהשוטר הכה אותו פעם אחת, ואז פעם שנייה, בחזה, והכניס אותו לאוטובוס. שוטר שני דחף לו רובה לתוך הפנים ומשם נסעו לבית הכלא המחוזי. "חשבתי לעצמי,'זה מטורף מה שקורה פה. מישהו עוד ייהרג'", נזכר סיגל. וכך החל הלילה הראשון שלו במחבוש, עם יותר מ-60 סטודנטים.
סיגל זוכר את שורות המשמר הלאומי, רוביהם שלופים ומכוונים. הוא זוכר את אנשי העיירה צועקים, את אחד הסטודנטים נדקר על ידי כידון של איש המשמר. אחד "הקבועים" בכלא שאל אותו אם מישהו כבר חיסל איזה שוטר. "הייתה תחושה כאילו סיממו את כל העיר באל-אס-די", נזכר סיגל.
למחרת היום הוא הצליח לשכנע את השופט לוותר לו על ההאשמות - הפרת עוצר. עד שאסף את חפציו ויצא מהכלא, ארבעה סטודנטים נורו למוות בקמפוס. סיגל עזב את האוניברסיטה ומעולם לא שב להשלים את התואר. "בסך הכל הייתי סטודנט חנון למדעי המדינה, עבדתי כמוכר בחנות נעליים, בלי נטיות קיצוניות לשמאל, ובכל זאת מצאתי את עצמי בלב המהומה", הוא אומר.
לארי רוז, איש המשמר הלאומי, לא זוכר מה עשה כששמע שיורים באנשים באוניברסיטת קנט. אבל הוא זוכר מה קרה כשהגיע לקמפוס באותו יום. בתוך הרעש, הבלבול, האלימות והעשן, הוא קיבל תחמושת חיה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבל תחמושת.
הוא פנה לבחור שלצדו ושאל, "אנחנו לא באמת הולכים להשתמש בזה, נכון?". רוז הגיע לשם כדי לנקות את הבלגן שהשאירה הפלוגה הראשונה של המשמר שהגיעה לקמפוס. הוא וחבריו לפלוגה לא ירו ולו כדור אחד באותו יום. יומיים אחר כך הם עוד נשארו לשמור על הסדר.
רוז עצמו סיים את התואר בסוציולוגיה מאוניברסיטת קנט ארבע שנים לפני המאורעות. באותה שנה הוא התגייס למשמר הלאומי, כדי להימנע מגיוס החובה לצבא. הוא לא דיבר הרבה על אירועי 4 במאי.
"הנושא פשוט לא עלה", הוא אומר. "אבל יש דבר אחד שאני יכול לומר: אני חושב שאחרי 1970 הפכתי הרבה יותר מודאג באשר לזכויות האזרח". אחרי שלושה ימים, כשחזר הביתה, לאשתו ולבנו הצעיר, הוא זוכר שרעד מהקלה ומפחד. "מה אילו היו קוראים ליחידה שלי להגיע ראשונה? מה הייתי עושה אילו הייתי מתבקש לירות?".
אחרי שדין קאהלר נפגע מכדור המשמר הלאומי, הוא קיבל מכתבי נאצה. קראו לו קומוניסט, קיצוני, שמאלני. כחבר בכנסיית האחווה הפציפיסטית הוא התנגד למלחמה בוייטנאם, ולמעשה לכל מלחמה. אבל באותו יום במאי הוא היה סטודנט שנה א', שהגיע ישר מהחווה, ורצה לראות מקרוב איך נראית הפגנת סטודנטים. 4 במאי 1970 היתה ההפגנה האנטי-מלחמתית הראשונה שלו.
בחלוף השנים קאהלר מצא את האושר, ולא נתן לעובדה שהוא משותק מהמותניים ומטה בגלל אותו כדור להפריע לו בדרכו. הצרות שלו המשיכו בשנה שעברה, כשנאלצו לקטוע את שתי כפות הרגליים בגלל בעיה בזרימת הדם, אבל הוא שמח שהוא רואה את האדמה מלמעלה. "היו דברים שממש עזרו לי, משפחה חזקה, חברים, אמונה", אומר קאהלר, היום בן 60.
הוא חזר לאוניברסיטה אחרי הטבח והשלים את התואר בחינוך ב-1977. הוא נישא והתגרש מאוחר יותר, נבחר פעמיים לכהן כנציג המחוז, עד שפרש בשנה שעברה. הוא אף קיבל 375 אלף דולר ממדינת אוהיו, בהסדר מחוץ לבית המשפט ב-1979 - סכום זעום בימינו. קאהלר היה הפצוע הקשה ביותר מבין תשעת הסטודנטים שנפצעו, וזה היה חלק הארי של סכום הפיצויים הכולל - 675 אלף דולר, שניתן לכל התשעה.
אוניברסיטת קנט לא סיפקה יועצים שיעזרו לו או לסטודנטים האחרים להתגבר על הטראומה. אף אחד מהמשמר הלאומי לא בא להתנצל בפניו. הוא אומר שהבין שהוא פצוע קשה כשהרגיש את הכדור, כמו עקיצת דבורה, מפלח את חוט השדרה שלו. הוא מעולם לא השלה את עצמו שיוכל לשוב וללכת. המטרות שלו היו פשוטות יותר: לזכות להגיע לזקנה.
בוב פיקט היה אחד ממנהיגי הסטודנטים ב-4 במאי . הוא יעץ לחבריו השחורים לשמור מרחק מההפגנות, מתוך הנחה שהפרצופים שלהם יהפכו אותם למטרות קלות. כשהגיע הביתה מאוחר באותו יום, הוא הבין שצדק. הדברים שהוא חושב שראה ושמע באותו יום דומים לדברים אחרים שעליהם דווח, אף ששום דבר מעולם לא הוכח בבית המשפט לאורך השנים. "שמעתי את המשמר הלאומי מתקרב, ושמעתי משהו שנשמע כמו פקודה", הוא אומר. "כשהאלה ירדה למטה, הם הסתובבו וירו".
למזלו של פיקט, הם לא כיוונו ישר: הוא עמד במרחק מאה מטרים מהם, בקו ישר. יומיים אחר כך פיקט מינה את עצמו לאחראי על המיעוטים. הוא הסתובב בקמפוס ובדק שלא פוגעים בהם.
פעמיים, הוא אומר, פנו אליו אנשי המשמר הלאומי בצורה מאיימת: הצמידו את נשקיהם לראשו וציוו עליו לעזוב. "הרמתי את הידיים באוויר והלכתי אחורה", הוא נזכר. כמי שניצל מהמהומות הגזעיות בניו ג'רזי ב-1967, אז נהרגו 26 אנשים, "ידעתי יותר מדי טוב לא לסובב אליהם את הגב", הוא אומר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם