עולים-יורדים: הביטונים שוב עוברים לארה"ב
למשפחת ביטון, ששבה ארצה במבצע של משרד הקליטה, שוב נמאס. רגע אחרי אריזת המזוודות מתפנה האם הילה לשוחח על ההחלטה
שבוע קודם הלכה הילה ביטון להיפרד מאחיה, גיא, בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. סמ"ר גיא בן דב היה לוחם צנחנים כשנהרג בקרב עם מחבלים צפונית לראש הנקרה, ביולי 1986. הוא היה בן 21. אחיה הבכור של הילה. בנם היפה והנבון של נאורה ודרור בן דב, שניהם ילידי הארץ.
"נפרדתי מאחי הגיבור במקום מנוחתו", אומרת הילה. "הלכתי עם סיגי, חברתי הקרובה והאהובה מגיל חמש. בבית הקברות נשארו עוד דגלים וזרים מיום הזיכרון, המון פרחים, ואנחנו דיברנו. זיכרונות מפעם, מהילדות. קצת לפני שהלכנו, היא שאלה אותי 'את שלמה עם עצמך, הילה? את שלמה עם הנסיעה הזאת לאמריקה?'.
"אני, שנמצאת ב'בית השני' שלי זה 25 שנה - הקבר של האח שלי, מסביבי מיטב בנינו, דגלי ישראל קטנים על הקברים, רוח בין ערביים, נרות נשמה דולקים, עצים ופרחים - התכווצתי. השפלתי מבט, הרגשתי את הלב בפנים כואב, ממש כואב, גם פיזית, ואמרתי לה, 'אני שלמה עם עצמי מאוד, אבל גם עצובה מאוד מאוד לעזוב'".
"פתאום קפצה לי תמונה שהדחקתי. גיא נפצע ונפטר על שולחן הניתוחים. אני נכנסתי להיפרד ממנו עם ההורים שלי. אני זוכרת שאמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה להיפרד ממנו, ואני עניתי שכן. זה היה בבית חולים רמב"ם, בחיפה. נכנסתי עם אמא. זה משהו שכל השנים הדחקתי. גיא נראה יפה ושלם ועם קצת זיפים. הפנים שלו היו שלמות, כאילו הוא ישן. היו לו רק פגיעות פנימיות, וזהו. ופתאום זה קפץ לי, בבית הקברות, מול האבן, בשבוע שעבר. לא עמדתי, ישבתי, כי יש ספסל שצמוד לגיא. ופתאום נזכרתי, ראיתי ככה את הפרידה, מגיא. אני לא יכולה להסביר את
"למה לא היה לי בראש, למשל, את גיא הבריא? לא. פה אני הסתכלתי, וכאילו הפרידה של אז חזרה לי שוב. איך נכנסנו לחדר ההוא, ברמב"ם, בבית החולים. ואני זוכרת אחיות, בחדר ניתוח, שלא מכירות את גיא, גיא בן דב, שישבו ובכו כמו ילדות. אני זוכרת אחות אחת שאמרה שהיא לא ראתה הרבה זמן חייל יפה כזה שנהרג. שמת להם בידיים. ואני יושבת בבית הקברות ונפרדת מגיא, ומרגישה שם כזאת קטנת נפש. מי אני בכלל? באיזו זכות אני נוסעת? אחי נלחם בגופו על הארץ הזאת. ועדיין, עם כל הצער והכאב, אני הולכת. חייבת. לקבל אוויר, לנשום".
נפגשנו בפעם הראשונה לפני שנתיים. עקבתי אחרי תהליך החזרה של משפחת ביטון לארץ. יואב, 39, מדען שנולד וגדל בירוחם. אחר כך נסע ללמוד בארצות הברית. הילה, 42, מטפלת באמנות, נסעה אחריו. היו להם אז שני ילדים. גיא, הבכור, על שם אחיה המת של הילה, ויפתח. בארץ נולדה אבישג, הבת הקטנה.
ד"ר יואב ביטון הוכר כ"מדען תושב חוזר" במשרד הקליטה. הוא החל לעשות פוסט דוקטורט במכון ויצמן. הילה לא עבדה. גרו בדירה צנועה בשכונת שעריים ברחובות. באו כדי להישאר. כאן היה להם קשה. בעיקר כלכלית. ביקשו להתקבל ל"שכונת החוקרים" בקיבוץ עין גדי, ואפילו תשובה לא קיבלו. "שנתיים של הישרדות", אמרה הילה השבוע.
יואב בחר לא להתראיין. אמר רק ש"שנתיים אני במנהרה, שכל החצים מכוונים אותי לנקודה הזאת, לעזוב את הארץ. לא הייתה לי שום אפשרות לברוח. גם מבחינה כלכלית, גם מבחינת ההתקדמות שלי בקריירה. לא הייתה לי כמעט ברירה".
"שנתיים אחרי אותו 'מבצע' מטופש, להחזרת ישראלים הביתה, יואב המדען שחזר למכון ויצמן, חוזר עם אשתו ושלושת ילדיו לארצות הברית", אמרה הילה. "זה נורא. יש לי פה עדיין את כל החומר, שקיבלנו אז, ממשרד הקליטה. אני יכולה להעביר לך אותו, למדענים החוזרים הבאים".
"יש כל מיני פרוספקטים שקיבלנו בזמנו. היה אז כנס רב משתתפים. עם שר הקליטה ומנכ"ל המשרד וחילקו שם. הכל מס שפתיים. שום דבר לא היה. אפילו טלפון אחד לא קיבלנו, שנתיים שלמות. לא משרד הקליטה ולא הסוכנות. אבל זה לא חשוב. זה בסדר. אני לא מתלוננת על זה. אני אומרת ככה - את מי אנחנו מעניינים פה? אף אחד. הם יודעים נורא לחזר. אבל כשכבר השגת את זה, והנה משפחת ביטון עלתה על המטוס בדרך לארץ, בזה זה נגמר. זהו. כלום. מישהו אמר פעם משפט כזה: 'כלום ושום דבר'".
אלה ימים לא קלים. ביום ראשון מכרו את האוטו וחילקו חפצים. טלוויזיה ומקרר. צעצועים וספרים. ביום שלישי ארזו את הדברים שלהם וביום רביעי פינו את הבית. בדרך מארצות הברית לארץ, לפני שנתיים, הביאו 12 מזוודות וקונטיינר מלא. עכשיו הסתפקו בתשע מזוודות ותיק יד. הם נוסעים לאטלנטה ג'ורג'יה, מקום שטוף שמש וחם. באטלנטה מחכה להם דירה, שלושה חדרים ומרפסת.
120 מטר, בריכה ואולם "ג'ים" - התעמלות. יואב יתחיל לעבוד כבר ביום שני הקרוב. משרה של פוסט דוקטורנט ב"אמורי", אוניברסיטה יוקרתית ונחשבת. "ההארוורד של הדרום", אמרו. יחקור בתחום ההתמחות שלו, "אינטראקציות מכאניות בין דנ"א לחלבונים", מצטטת הילה. אח של יואב יגור בבניין שאליו הם נוסעים באטלנטה. אחיה הצעיר של הילה נמצא במיאמי כבר קרוב לשלוש שנים.
הוריה של הילה הם אנשים מאופקים. להילה ויואב אמרו שהם "מבינים". מצוקה כלכלית וקריירה. רק בלילות שנתם נודדת. הילה עצמה מרגישה סחוטה. "כמו משהו שסחטו וסחטו וסחטו", אמרה, "ולא נשארה בו אפילו טיפה אחת. אין לי אפילו צורך להיפרד. לא להגיד שלום. פשוט, לארוז את הילדים ולנסוע. אני ממש מחכה ליום ראשון בבוקר. לפתוח את הדלת בדירה בארצות הברית".
"כמו ההרגשה הזאת, אחרי צבא, של חבר'ה שנוסעים לטייל בחו"ל אחרי מסלול בגולני. הרי אנחנו לא נוסעים כי אנחנו נורא אוהבים את אמריקה. לא. אנחנו החלטנו לקום ולנסוע מתוך ייאוש. יש פער די גדול בין מה שהמדינה מציעה כשהיא אומרת 'בואו' למה שקורה באמת ביומיום".
את כועסת?
"כן. על המון דברים. בעיקר על איך שהדברים פה מתנהלים. יש לי בטן מלאה".
בכל זאת, את מתביישת?
"כבר לא. מה, זאת בושה לבוא ולהגיד שאנחנו זוג עם שלושה ילדים ואנחנו רוצים לחיות ברווחה כלכלית? אני לא מתביישת בזה, אבל עצוב לי שהגעתי למצב כזה, שאני לא מתביישת לעזוב. כי יש איזשהו אלמנט של בושה כשאתה קם בבית שגדלת בו, שהוא ערכי וישראלי ומוסרי, עם שירים של גבעטרון וטיולים בעמק יזרעאל ולצפון ולדרום, ואתה הולך ונוסע. אבל אין ברירה. זה כישלון לא רק שלי. לא רק של יואב. זה כישלון של החברה שלנו. בכל דבר בחיים, כשמגיעים לנקודת שפל, נקודת ייאוש, אז - באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב - 'יו דונט גיב א שיט'".
ואת לא מתנצלת.
"לא לפני אנשים. ביני לביני, אלה דברים שקיימים כל הזמן. כאילו, איך אני עושה את זה, וכמה זה קשה, וכמה לא הייתי מאמינה אילו היו אומרים לי את זה לפני עשר שנים, ומה נהיה ממני בעצם".
היא זוכרת את הימים לפני שחזרו לארץ. "חדווה ושמחה", היא אומרת. "ועכשיו", אמרה, "עכשיו זה ממש עצוב". "אני נוסעת ואני מרגישה כמו איזה גוש כזה, בגרון. מועקה. זה כואב. כאב פיזי וכאב נפשי. באמת. ממש. אני כבר שבוע עם כאבי גרון. כי בשורה התחתונה ישראל היא כן המקום לגדל בו ילדים. ואין כמו בארץ. לקום ולנסוע מעבר לים, למדינה זרה, זה לא דבר קל. במיוחד כשההחלטה הגיעה אחרי שעברנו פה דברים לא טובים. אני יודעת שאנחנו הולכים לאטלנטה, עם אלף ישראלים.
"בקומפלקס שבו נגור יש שלוש משפחות מישראל, ועוד מאה אלף יהודים, ובית כנסת ליד הבית, ופעילויות של יהודים, ופעילויות של הקונסוליה, אבל זה בולשיט. כי אני יודעת שלעולם נהיה שם זרים. זה ברור. זה לא הבית שלנו ולא המקום שלנו ולא המדינה שלנו. אבל אני כן שמחה לנסוע. אני מאוד שמחה לנסוע. מאוד.
"הקש ששבר את גב הגמל היה המצב הכלכלי. למה? כי אלה היו שנתיים קשות. מאבק קיומי ממש. אתה קם בבוקר ואתה חושב איך אתה מסיים את החודש. מאיפה אתה משלם שכר דירה ומאיפה חשבונות. וכל חודש אתה צריך כמובן הלוואה מההורים. יואב הרוויח 8,500 שקל נטו. זה מה שהוא קיבל ממכון ויצמן, פוסט דוקטורנט, וזה לא מספיק למשפחה עם שלושה ילדים. הוא לימד גם ב'נוער שוחר מדע'. אני הייתי בהריון ואחר כך נשארתי עם שני הילדים הקטנים בבית, לחסוך מטפלת וגנים.
"שנה ראשונה אפילו לא היה לנו אוטו. כלום. אחר כך ההורים שלי קנו לנו במתנה. בשנתיים הקרובות בארצות הברית המצב לא הולך להיות הרבה יותר טוב. אבל הוא כן יהיה יותר טוב מכאן. יואב ירוויח בערך 45 אלף דולר בשנה. למרות שזה הרבה פחות, כי יש גם מסים. אבל המחיה שם זולה וגם אני אעבוד. כנראה אלמד עברית. ואחר כך, בתור דוקטור במשרה קבועה, המשכורת שלו כבר תהיה בין 7,000 ל-8,000 דולר בחודש".
"אם הוא יחזור לישראל במשרה קבועה באחת האוניברסיטאות, דוקטור מתחיל, הוא יקבל 10,000 שקל בחודש. זה הכל. אז לנסוע זה שיקום כלכלי, מבחינתנו. אפילו שלהגליה שלא מרצון הזאת יש מחיר. הרעיון הוא - יואב ואני תמימי דעים בעניין הזה - לחזור מארצות הברית, אבל בסטטוס שונה ממה שחזרנו לפני שנתיים.
"לא כמו זוג תפרנים שחוזר בגלל ציונות. לא. הסיפור הזה נגמר. יואב התפכח. הציוני הגדול, שחשב שצריך ליישב את הנגב ולעבוד באוניברסיטת בן-גוריון, הבין שזה לא הולך. כשהיינו בארצות הברית הוא היה שר 'יונתן סע הביתה'. עכשיו הוא שר שלום חנוך, 'הייתי אורח בארץ שלי'.
"אני צריכה כנראה לנסוע לכמה שנים, בשביל לחזור ממקום אחר. לי קשה לקבל פה המון דברים. העניין של מכון ויצמן, למשל. הם מעודדים פוסט דוקטורנטים מחו"ל, זרים, לבוא הנה, שזה דבר נפלא. כי כל אחד הרי מביא ידע שונה וניסיון. הם מקבלים עזרה במגורים, משלמים איזה תשלום בחודש, לא מקבלים חינם, אבל הם מקבלים עזרה. אז למה אני ויואב לא? אני לא מבינה את ההיגיון".
"אתה מעודד זרים? יופי. למה לא לעודד גם אנשים כמו יואב להישאר במדינת ישראל? לפני שנה וקצת פורסמה מודעה שמחפשים חוקרים. 'מגורים בקיבוץ עין גדי', בשכונת החוקרים בקיבוץ. יואב, אישי היקר, שכל כך אוהב את המדבר והשקט, ואנוכי, שגם אוהבת את ההרים והקסם, החלטנו שאנחנו מאוד רוצים לגור באיזור. לפחות לכמה שנים. הם גם נותנים צ'ופר למי שמתקבל כחוקר שם. מגורים חינם.
"חשבנו על זה אחרי שיואב היה במכון ויצמן והבנו שמאוד קשה כלכלית. יואב הכין קורות חיים מרשימים ושלח אותם למקום הכי נמוך בעולם. אני דיברתי באופן אישי עם יעל, שמרכזת את כל נושא שכונת החוקרים בקיבוץ עין גדי.
"היא נתנה לי את כל הפרטים, וקורות החיים של יואב יצאו לדרך בתקווה גדולה. תקווה? עברו שבועיים, עברו שלושה, אין קול ואין עונה. אני מתקשרת ליעל, והיא אומרת לי שהיא צריכה להעביר את קורות החיים למישהו בתחום, ובלה-בלה-בלה. אמרתי בנימוס 'או-קיי, תודה', והמשכנו להמתין בסבלנות. מיותר לציין שהיא גם הבטיחה ליצור קשר ולעדכן אותנו. לאחר עוד שלושה שבועות התקשרתי ושאלתי בעדינות, 'יש חדש לגבי יואב?'. 'לא, עדיין לא, אבל אני מבטיחה להתקשר בשבוע הקרוב'. השבוע נמשך עד רגע זה, כבר מעל שנה.
"יעל בעיני היא בושה אחת גדולה, תעודת עניות למדינת ישראל, שיושבת שם, ובזלזול משווע לא חוזרת לד"ר יואב ביטון, ולו כדי להגיד לו 'אתה לא מתאים'. אתה לא מתאים, דבר נורא פשוט. אני מציעה לכל אותם מתראיינים בנושא המדענים ובריחת המוחות, לבדוק טוב טוב את המצב, להסתובב בשטח, להיפגש עם מדענים באופן אישי ולשמוע את קולם".
"אני מציעה לכל מגבשי התוכניות, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, שר החינוך סער שר המדע והטכנולוגיה הרשקוביץ, והשרה לקליטת עלייה סופה לנדבר, לנסוע ליעל ולשאול אותה, אולי יש לה כבר תשובה ליואב. כמובן, זאת אחת מהסיבות הרבות לעזיבתנו את הארץ. כי זה היה כמו סטירה בפרצוף. מעליב. אני נורא נעלבתי. גם יואב".
"אחר כך, כשהנסיעה לאמריקה הלכה ותפסה תאוצה, אמא שלי נבהלה. היא ביקשה מיואב שייתן לה את קורות החיים שלו. היא נתנה אותם למישהו שמקושר להמון אנשים בתחום. אמא שלי אמרה'זה יסתום את הגולל על הנסיעה לארצות הברית'. וגם - לא שמענו שום דבר. אנחנו עדיין מחכים שמישהו יצלצל. כי קורות החיים של יואב מאוד מרשימים ומפוארים. אתה שולח קורות חיים ואף אחד לא חוזר אליך עם תשובה. מה רצינו? לחזור לפה, לגור פה, לעבוד פה, לעסוק פה במחקר".
"הנה, יואב קיבל עכשיו מייל. ב-15 במאי היה צריך להיות מפגש מדענים חוזרים במכון ויצמן עם שרת הקליטה סופה לנדבר. לא חשוב. אנחנו כבר נהיה בג'ורג'יה. אבל הם מקבלים ביטול כי 'יש לה פעילות בכנסת'. לא יגידו דחייה. רק 'המפגש שנועד עם מדענים חוזרים, מבוטל'. אין בעיה, יש לה משהו חשוב? שידחו לשנת 2010, אבל לא לבטל".
"אני לא זוכרת מתי נפלה ההחלטה לנסוע. זה היה באוויר. בסוף זה חלחל. יואב איש עם הרבה היגיון. את הכרטיסים קנינו דרך האינטרנט. זה היה יום עצוב, אני זוכרת. יום כזה של נפילה. כאילו זהו, נסתם הגולל, סוף. יש לך כרטיסים ואתה מבין שאתה נוסע.
"לילדים אמרנו שנוסעים לאמריקה ושאבא יואב הולך לעבוד שם במעבדה. גיא, הבכור, יותר מתעניין במקום עצמו. איפה נגור ולאן נלך, ואיפה נטייל. אולי זה סוג של הדחקה, אני לא יודעת. בשנה הבאה הוא עולה לכיתה אל"ף. יפתח חשב שנפגוש שם את 'דוד גיא'. הסברתי לו שלא. דוד גיא, אמרתי לו, נמצא בתמונה. הוא לא יוצא משם. גם לא באמריקה.
"להורים שלי לא באתי עם איזו הודעה רשמית. פשוט אמרנו להם. מצד אחד, הם מבינים את הנסיעה הזאת. מצד שני, אבא שלי זה החומר הזה, יליד הארץ, שחושב שצריך להישאר ולהתמודד, ושיכול להיות שעדיין כן יש איזו נישה שאפשר בכל זאת למצוא, ואפשר כן לעשות. אבל לא הייתה לנו שיחה על זה לי ולו.
"יש לי הרבה שיחות עם אבא שלי, אבל לא על זה. לא לבד. לא בארבע עיניים. אולי זה קשה מדי. מה שכן, אמא שלי אמרה לי שהם נסעו יום אחד באוטו, ופתאום אבא שלי אמר לה 'מה נעשה, מה נעשה כשהנכדים ייסעו'. כי יש להם שלושה ילדים - שניים באמריקה ואחד בקריית שאול.
"איך אני מרגישה? ההורים שלי היו מרכז החיים שלי כל השנים. נסעתי וחזרתי וטיילתי ובאתי, אבל הם היו המרכז. התגייסתי ארבעה חודשים אחרי שגיא אחי נהרג והייתי מגיעה הביתה בשבתות והולכת עם אבא שלי לבית הקברות כל יום שישי. הם איבדו בן, אבל אני איבדתי את האח שלי. את אחי הגדול. היינו הולכים בבית הקברות, ואני כל הזמן הייתי עסוקה בלקרוא את השמות על המצבות. קראתי כתבות על שכול ועל אנשים שאיבדו ילדים. יואב משתגע ממני שאני יכולה להיכנס לאתר 'יזכור' ולקרוא עד שתיים בלילה סיפורים על חיילים שבכלל לא הכרתי".
"כשהייתי באמריקה, בפעם הקודמת, מצאתי את עצמי המון פעמים מתגעגעת לקריית שאול, למקום היפה והעצוב הזה. אני אוהבת את המקום הזה. אנחנו הולכים לקריית שאול אחת לכמה זמן עם הילדים. יש שם דשא, ואם יש באוטו כדור אנחנו מביאים. פעם אחרונה שהיינו יחד, לפני חודש, גיא, הבן שלי, התחיל לקרוא. הוא עבר בין המצבות, והוא אומר את השמות: 'גיל', ו'ציון', ו'עודד', החיילים שקבורים ליד גיא".
הוא אמר לי 'אמא, אני רוצה שתעברי איתי. אני רוצה קצת ללכת ולקרוא שמות'. ועברנו. אחר כך, בשבוע שעבר, כשנפרדתי מגיא, חשבתי שהכל היה נראה אחרת בחיים אילו הוא לא היה מת. יכול להיות שכן הייתי נוסעת לאמריקה, אבל אז אולי הוא היה בארץ, דואג להורים, שומר עליהם. אז לא היה לי כל כך קשה, כי עוד משהו שנורא עצוב לי וקשה לי זה שהם נשארים פה לבד. זה לא דבר של מה בכך. הם נשארים פה לבד לבד לבד. רק איתו, הבן שלהם שקבור בקריית שאול.
"אנחנו לא יורדים מהארץ עכשיו. לא לא לא. אנחנו נחזור. אנחנו רק נוסעים לתקופה. כמה שנים. אנחנו לא קורצנו מהחומר שיישאר שם. הילדים שלנו ישראלים ואנחנו ישראלים, ולא נפסיק להיות משפחה ישראלית. ישראל היא הכתובת שלנו".
"בשבת אנחנו נוסעים. בשבת בלילה, שעון ארצות הברית, כבר נהיה שם. כמה שבועות נישן על מזרנים עד שנתארגן. אנחנו צריכים לקנות סלון ומיטות, אבל יש שם איקאה. אני לא מתרגשת. לא. אני עייפה. אני חושבת על זה שיש לי עדיין שלושה חלומות. החלום הראשון, להיות בריאים ומאושרים, זה ברור. החלום השני, שגלעד שליט יחזור הביתה, לאמא ואבא שלו. והדבר השלישי, החלום הגדול, לגור בקיבוץ עין גדי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם