ברשותכם: על המאבק להצלת השידור הציבורי
איתי לנדסברג, מנהל מחלקת התעודה של ערוץ 1, חושף את מה שמשרד האוצר לא מגלה במסגרת המאבק על עתיד רשות השידור. דעה
אבל השאלה נותרה בעינה. גם עכשיו אני שואל: האם אני יכול לכתוב כאן מאמר דעה ומידע על המתרחש ברשות השידור, מקום עבודתי, מקום ציבורי, בלי שיבולע לי? האם אני יכול להשתתף בדיון המקצועי על עתיד השידור הציבורי, עתיד פרנסתי ועתיד המעשה העיתונאי ברשות השידור? האם אני חופשי לעשות זאת, גם אם בדברים יש ביקורת על מי שניהל פעם ומי שמנהל היום את השידור הציבורי?
ובכן, תשובה קצרה: רשות השידור משלמת לעובדיה על הכישורים, הידע, האמינות והאמון שהם מקנים לה בעיני הציבור. היא משלמת לא על שעות נוספות ולא על שעות כוננות, אלא על השעות המוקדשות כדי להביא לידיעת הציבור את הדיווחים והתחקירים המשוחררים מלחצים ב”מבט שני”, ב”מבט”, ב”יומן” ובסרטי התעודה.
חשיבות השידור הציבורי האיכותי והעיסוק בתכנים החשובים והעיקריים של מציאות חיינו עומדת למבחן ממש בימים אלה. כמו אוויר נקי הדרוש לקיום, כך חשוב שלדמוקרטיה הישראלית יהיה שידור ציבורי איכותי, אמין מקצועי וערכי כדי שאזרחי המדינה יוכלו לקבל החלטות מושכלות על חייהם. זו ההגדרה שקיבל ה-BBC, שירות השידור הבריטי, וזו ההגדרה שעלינו לאמץ. תפקידה של רשות השידור הוא קודם כל תפקיד מרכזי בקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. עכשיו נמשיך.
תכירו את טאסק, חברה בינלאומית לייעוץ אסטרטגי. החבר’ה מטאסק אומרים ש”הרפורמה תאפשר לשידור הציבורי בישראל למלא את מטרותיו”. הם מציעים לבנות “רשות חדשה עם חזון חדש”. מילים יפות. רק חבל שזה לא הדבר הראשון שעשו מגבשי הרפורמה אילן שחורי ואמיר חלדי (“דה מרקר”, 15.3.2010). חבל גם שהמבנה שאותו מציעה טאסק כבר נדחה על ידי אותה הנהלה ששילמה כ־7 מיליון שקלים על הצעת הרפורמה שלהם. המבנה הארגוני שהוצע לא מקובל על אף אחד - לא על ועדי העובדים, לא על אגודת העיתונאים, ולאחר כשלוש שנים גם לא על הנהלת הרשות.
רק דבר אחד נותר מהרפורמה והוא ההיגיון האכזר שלה: 700 גולגולות תמורת 200 מיליון שקלים להפקות. כלומר 700 עובדים ילכו הביתה בפרישה מרצון או בפיטורים, והשכר שישתחרר כתוצאה מהמהלך הזה (בגובה של כ-200 מיליון שקלים)יועבר לחברות הפקה חיצוניות לשם הפקת סרטים ותוכניות.
למרבה הפלא כבר לפני חמש שנים נוסה המהלך הזה בפועל. כ-200 מעובדי הרשות פרשו בהסכמה והלכו הביתה
כדי לסבר את אוזנו של הקורא די אם נזכיר את ניתוח משרד האוצר (“דה מרקר”, 17.3.10) שמציג נתוני השקעה בסוגה עילית: ערוץ 2 - 125 מיליון שקל לשנת 2007; ערוץ 10 - 30 מיליון שקלים; וערוץ 1? רק 9.6 מיליון.
זה לא שאין כסף, למיטב הכרתי, אם אני בהכרה. הרי על זכויות ספורט הוציאה הרשות בשנה ההיא כ־40 מיליון שקלים. אז מדוע הרפורמה המוצעת הפכה לחזות הכל? מדוע הרפורמה המוצעת נדמית כמהלך שיציל את השידור הציבורי? מדוע אנשי טאסק, שלכאורה למדו את בעיות הרשות ואת מקצוע הטלוויזיה והשידור (כדי לגבש “רפורמה”, לא פחות!), לא בדקו הליכי קבלת החלטות, שיקולים טלוויזיוניים מקצועיים וסדרי עדיפויות לפני שהמליצו על רפורמה? הרי ערכים אלה ייבחנו גם אחרי שתיושם רפורמה כזאת או אחרת.
ועוד שאלה מציקה: מדוע הם טוענים, למשל, ש”55 אחוזים מהכסף הולכים כיום לשכר ו-10 אחוזים לתוכן. אחרי השינויים המטרה היא להוציא 25-30 אחוזים על תוכן ורק 40 אחוזים על שכר”? זו טענה מוזרה, כיוון שרק לפני חמש שנים זה היה המצב. כן, כן. בשנת 2004 היה תקציב רשות השידור 858 מיליון שקלים. חלקו של השכר בתקציב היה 336 מיליון שקלים - כ-40 אחוז מכלל התקציב ופחות מזה.
האם אנשי טאסק לא חקרו מה קרה? ממשלת ישראל החליטה, אי שם ב-2003, לכפות רפורמה בכוח באמצעות הורדת האגרה בכ-40 אחוזים. כך עלה חלקו של השכר בתקציב המצטמק של הרשות ל-55 אחוז. כל זה נעשה ללא מו”מ, ללא תהליך וללא הצבעה על מהלכי התייעלות. איך אני יודע? הנה דברים שכל אזרח שמחובר לאינטרנט יכול לקרוא בעצמו. היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה אמרה זאת במאי 2009 לפרוטוקול ועדת הכלכלה בכנסת.
“הבסיס הרעיוני לתיקון הזה (קיצוץ האגרה - א”ל) היה להאיץ את הטיפול ברפורמה”, אמרה אז עו”ד אתי בנדלר, והוסיפה ש”אמרו: אם נשחק את האגרה, ממילא יהיה צורך לייעל את התהליכים ברשות השידור... היו עוד תיקוני חוק שמטרתם הייתה להביא לביצוע הרפורמה... והדברים לא מבוצעים. הדבר היחידי שאין ברירה, הוא מבוצע, הוא באמת שחיקת האגרה... החוק לא מבוצע בשטח משום שהרפורמה לא מתבצעת. השאלה היא האם יש טעם בעוד תיקוני חקיקה כשלא רואים ביצוע בשטח?”.
על תקציב, גירעון ופסיכולוגיה
אז השידור הציבורי בישראל על סף קריסה. כך חוזרים וטוענים באוצר, בכנסת, במאמרי דעה ולצערי גם בתוך הרשות עצמה. לפעמים מדווחים לכם על גירעון של 100 מיליון שקלים ולפעמים על יותר, תלוי בבמה שעליה הדברים נאמרים ותלוי בדובר ובאפקט שהוא רוצה להשיג.
הנה שתי דוגמאות לנתונים שמסרו אנשים אמינים לוועדות הכנסת:
בפברואר השנה הופיע נציג האוצר בוועדת הכלכלה ומסר שהגירעון הצפוי הוא 70 מיליון שקלים. כלומר לא גירעון קיים. רק צפוי. ואם אכן צפוי גירעון כזה - האם אי אפשר לנהל אותו ולטפל בו עד סוף השנה וצריך לנקוט צעדי קיצוץ אכזריים כבר בתחילת ינואר? כזכור, בינואר השנה ננקטו ברשות השידור מהלכי קיצוץ קשים תחת האמירה ש”עוד חודש אולי לא תהיה רשות שידור”. בתגובה לאותם מהלכים החלו הוועדים בעיצומים והרשות כמעט שותקה.
לצערי, איש לא חשף באותו דיון את הנתונים האמיתיים ואיש לא מסר נתונים. למשל על השנה שזה עתה הסתיימה - 2009. מה באמת היה גובה הגירעון (אם היה) בשנה שנסתיימה? אניגמה.
נלך מעט אחורה. בתחילת שנת 2006 פרסמה הנהלת הרשות אזהרה כי צפוי גירעון של 280 מיליון שקלים בתקציבה. חיים יבין לא קיבל את שכרו (“דה מרקר”, 19.1.2006). כן, מאתיים ושמונים מיליון שקלים היו צפויים להיות חסרים בקופה. אבל 2005 הרי הסתיימה בעודף תקציבי! עודף! אז איך נוצר לפתע גירעון אדיר כזה?
נניח לרגע ל-2005 ונבדוק את ההפחדות של 2006: בתום אותה שנה פרסמה טאסק - החברה שמובילה את הצעת הרפורמה - את נתוני התקציב, והתברר שהרשות סיימה את השנה בגירעון של 90 (תשעים) מיליון שקלים בלבד. מדהים, לא? או שהייתה כאן התייעלות ומישהו צריך לקבל צל”ש (אולי העובדים המיותרים)? או שמישהו לא יודע מה הוא שח ומה הוא מנהל. מה שתחליטו.
והנה דיון נוסף ששוכני האינטרנט יוכלו לקרוא, על אודות הוצאה אסטרונומית שעליה החליטה ממשלת ישראל - זו שטוענת באמצעות משרד האוצר שלה ש־700 מעובדי הרשות צריכים ללכת הביתה כדי להתייעל ולהציל את השידור הציבורי לפני קריסה ודאית. ובכן, הממשלה הזו היא שהחליטה על רכישת בניין שערי צדק בירושלים בסכום הדמיוני של 150 מיליון שקל. מאיפה הכסף? מתקציב רשות השידור, כמובן. 150 מיליון שקלים! לא על הפקות ויצירות ישראליות מסוגה עילית, אלא כדרכה של ירושלים בימים אלה - על נדל”ן.
“הממשלה סובבה את הנהלת הרשות לרכוש את הבניין הזה”, העיד בהגינותו יו”ר רשות השידור הפורש, משה גביש, בדיון שנערך בוועדת הכספים בכנסת. זה קרה לפני 13 שנים, ומאז משלמת הרשות בכל חודש יותר ממיליון שקלים בריבית. אולי עוד רגע הממשלה תוציא צו איסור פרסום על שמה כאחראית למחדל.
עו”ד סמדר אלחנני, היועצת המשפטית של הוועדה שבה נאמרו הדברים, ועדת הכספים החשובה, אמרה באותו דיון בפשטות כי ההחלטה על רכישת שערי צדק “תמוהה קצת” והמליצה לשכן את מנהלת הרשות בבניין משרדים רגיל, שכן אם תיפטר מהנכס היוקרתי הזה, “חלק גדול מכל הבעיות של רשות השידור ייפתר”.
אז העובדות הן קצת אחרות לעומת מה שמציגים כיום לציבור ולעובדים. אם בודקים אותן, כמובן. ממשלת ישראל, באמצעות נערי האוצר שלה, מסובבת את הנהלת הרשות לרכוש נדל”ן יקר שעליו נדרשת אחר כך הרשות לשלם ריבית יקרה לאורך שנים.
ומי משלם על כך? מי שלא אחראי לכך. העובדים. שכרם מקוצץ, ומנגד מדליף האוצר נתוני שכר של כמה בעלי חוזים אישיים (שאותם הוא עצמו אישר) ויוצר תמונה שעל פיה לכאורה נהנים כל העובדים משכר של עשרות אלפי שקלים בחודש (כאילו 1,900 עובדים מגישים את “מבט” יום יום). ההנהלות השונות, הנמצאות תחת לחץ פוליטי של מי שמינה אותן (המנכ”לים ממונים על ידי ראש הממשלה) או מי שמפקח עליהן (הדירקטוריון - מליאת הרשות - נבחר לפי מפתח פוליטי), מאשרות מהלכים שבינם ובין תוכן שידורי, סוגה עילית, תעודה ודרמה ישראליים איכותיים אין ולא כלום.
הרפורמה דרושה כדי למנוע קריסה תקציבית וכדי להעביר יותר תקציב לתוכן, מזכירים לנו כל יום. אבל הנה אבל גדול: לרשות השידור אין תקציב מאושר כבר חמש שנים, ואם אין תקציב מאושר כבר חמש שנים, כיצד טוענים באוצר כי יש גירעון? גירעון מאיזה תקציב? כיצד מקצצים לעובדים שכר? כיצד מנהלים גוף ציבורי כשבמשך חמש שנים אין לו תקציב מאושר?
בימים אלה, כאשר דו”ח נוסף של מבקר המדינה קורם עור וגידים במסרקות ברזל וכשבמגירה מונחים דו”ח לבני, דו”ח ורדי, דו”ח צוקרמן דו”ח גינזבורג ועוד דוחות רבים על מה צריך להיעשות כדי לשנות את פניו של השידור הציבורי, הנה ניסיון צנוע להצביע על מה שחסר ברפורמה הנוכחית.
ראשית יש להבהיר: את הרפורמה יש להתחיל בהגדרת תעודת הזהות של השידור הציבורי. לא מתחילים רפורמה בפיטורים המוניים ולא בהפחדות כלפי העובדים שיישארו. יש להגדיר בהליך קצר, אך עמוק ומסודר, מה נדרש מהשידור הציבורי על ידי קהל משלמי האגרה - אזרחי ישראל - באמצעות סקרי רצונות של קהלים שונים, ובידי שורה של יוצרים, אנשי תרבות ורוח, אקדמיה ועיתונות.
כך יוגדרו גם האמצעים הנדרשים למימוש הרפורמה בכוח אדם, כסף, זמן, טכנולוגיה ולוח שידורים.
בעידן של ריבוי ערוצים יש להגדיר מטרות מדויקות לשידור הציבורי מבחינת היקף שעות הדרמה שיופקו, כמות תוכניות הסאטירה, מספר סרטי התעודה המקוריים, כמות הסדרות התיעודיות ואחוז תוכניות האירוח, הבידור והתרבות. כמו כן יש לקבוע תקציב מיוחד לפיתוח תוכניות ויוצרים חדשים. תעודת הזהות תקבע את אופיו של הערוץ הממלכתי, כדי להבדילו מערוצי השידור המסחריים וכדי למלא את החסר במידע ובתרבות במדינה שבה השפעת השידור המסחרי הולכת וגדלה.
רק לאחר שיוגדרו מטרותיו, עקרונותיו ואופיו של הערוץ הראשון ניתן יהיה לגשת למימוש רגליה האחרות של הרפורמה: שינוי החוק כך שהרשות תפסיק להיות כפופה לדרג פוליטי, מינוי מוסדות פיקוח ציבוריים ומקצועיים, תנאי פרישה הוגנים למי שמבקש לפרוש (וביטול דרישות הפיטורים), הגדרת נוהלי עבודה חדשים ותנאי שכר חדשים לנשארים, קביעת מבנה ארגוני חדש ושדרוג טכנולוגי.
אני יודע שכיום מנסים לרתום את העגלה לפני שהסוסים יודעים לאן הולכים, אבל ללא תעודת זהות כזאת תמשיך הרשות להתנהל בשיטת הגולגולות תמורת כסף. הפיטורים של עכשיו לא יספיקו, כמו שהפרישה ההמונית של 2005 לא עזרה.
ללא תעודת זהות ברורה ימשיכו הנהלות שונות להתנהל בלי דרישות תוכן ותחת חרב של עמידה בתקציב בלתי קיים. בלי תעודת זהות לעולם לא יידע איש כמה עובדים נחוצים לשידור הציבורי והאם מעט עובדים זה טוב או רע. בלי תעודת זהות כזאת לא נוכל אף פעם לומר אם יש - או אין - תמורה לאגרה.
* איתי לנדסברג הוא עורך “מבט שני” ומנהל מחלקת התעודה של ערוץ 1
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם