"קדושים תהיו כי קדוש אני"

אחרי השבועות האחרונים בהם היה עיסוק מדוקדק בטומאות ובטהרות הגיע זמן לדבר על קדושה ועל החיובי והבונה

אברום בורג | 23/4/2010 7:24

אחרי העיסוק המדוקדק בטומאות ובטהרות הגיע זמן הקדושה. מזה כמה שבועות עסקנו במה שנכנס אל הגוף – המאכלות המותרים והאסורים, יחד עם דיני הכשרות הקשורים בהם. למדנו על מה שיוצא מן הגוף ומטמא עד מאוד – הצרעות, נגעי העור, פליטת הזרע ופירות בטנה של האישה. זהו! הגיע הזמן לעבור מן האיסור השולל אל הציווי החיובי והבונה.

אכן, בפרשה השנייה של השבוע – הראשונה היא "אחרי מות שני בני אהרון", והשנייה המחוברת לה היא פרשת "קדושים תהיו" – אנחנו יוצאים מתוך העיסוק הדתי בגוף למקום אחר לגמרי, אל שדה ההתנהגות האנושית ומשמעויותיו. "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם". בניגוד למושגים אחרים במקרא, המובנים בקלות יחסית לקורא ולפרשן, מושג הקדושה אינו ברור כלל, ועליו נבנו תילי תילים של פרשנויות.

אברהם בורג צילום: רובי קסטרו

הנה למשל אחת המחלוקות המפורסמות ביותר בשאלת הקדושה. רש"י כותב כך: "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". רש"י הנסמך על מדרשי האגדה מצמצם את מושג הקדושה המופיע בפרשה לממד אחד בלבד של החיים, המרחב המיני הרצוי של היחיד והיחידה. גם רש"י וגם המדרשים שקדמו לו הם חלק מן הגישה הרואה קִרבה לשונית ומהותית רבה מאוד בין קדוּשה לקְדֵשָה. הקדושה היא המושג החמקמק שאותו אנחנו מחפשים היום, הקדשה היא הזונה המקראית, ומה שלעתים מפריד בין מין תִּקני למין זנותי הם הקידושין. קדושה, קדשה וקידושין במחתה אחת.

הרמב"ן, הפרשן הספרדי הגדול מימי הביניים, שעסק בפרשנות המקרא, אף שלא עזב לרגע את עולם הסוד והמסתורין של הקבלה, חולק על רש"י ודומיו והולך כמה צעדים קדימה באומרו: "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב (הכוונה כאן לרש"י)... והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין.

אם

כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה! כוונת הרמב"ן היא שגם בתוך מסגרת המין המותר, או האכילה הכשרה ניתן להגיע לרמת נוולות כה גדולה עד שהעושה כן הופך לנבל – ברשות כמובן.

לכן ממשיך הרמב"ן ומציג חלופה משלו למושג הקדושה: "לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל.. שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין,...ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפריש עצמו מן הטומאה... וגם ישמור פיו ולשונו... באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, ...עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים"3 אני מבקש לקחת את הכיוון שמציע הרמב"ן ולפתח אותו עוד יותר.

בלשון בני אדם יח''צ

"קדושים תהיו", ציווי זה הוא בעצם הפרטה של הקדושה. דווקא בספר ויקרא, בתורת הכוהנים, אחרי דיני הקורבנות המתרכזים בכוהנים ודיני הצרעת שרפואתם ואבחונם שייכים לתפקידיו של הכוהן, באה פרשת קדושים ומציעה בעצם לכל אדם את האפשרות להידמות לאלוהים. "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם", הציווי להיות קדוש מזמין כל אחד ואחד ליטול חלק באלוהי שבקיום, להתעלות מעל שגרת היום-יום ומעבר למגבלות הגוף, פצעיו והפרשותיו, ולהגיע הרחק מעבר: "כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים".

אז איך נהיים קדושים? לא מדובר בסגולה גנטית, אלא הכול תלוי בנו, הכול התנהגותי והכול נרכש. על כן, מיד אחרי הפתיחה הדרמטית של הפרשה עם הציווי "קדושים תהיו", מגיע פירוט מרתק של מצוות שהן בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. חלקן ידועות ומפורסמות וחלקן כדאי וראוי שתהיינה מפורסמות. הנה חלק מהן:

"... אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם...וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהֹוָה. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט: לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי יְהֹוָה. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי יְהֹוָה".

נדמה לי כי לכל הציוויים המדהימים האלה יש מכנה משותף כלשהו, שהוא מעבר לתקינות חברתית וסדר ציבורי ראוי. אני מוצא ברשימה הזו משהו פנימי, אישי ועמוק יותר. כשרש"י מפרש "קדושים תהיו" בתור ממד המין על המותר והאסור שבו, והרמב"ן מתכוון לפרישות כללית יותר ומקפת, שניהם מכוונים לאותו מקום. הם ורבים אחרים לפניהם ואחריהם מתכוונים לקדושת הריסון, גם אם לא תמיד אומרים זאת במפורש.

את מושג הקדושה אפשר להבין על ידי היפוכה של הקדושה, ומרבית ההפכים נוגעים למקומות שלוחי הרסן ומלאי התאווה שבנשמת האדם. הפרזה במין, גרגרנות, שנאת זרים ו"האחר" ואגואיזם צרוף שלא רגיש כלל למצוקות הזולת ועוד. כדי להתגבר על התופעות האלה, צריכים היחיד והכלל ריסון. שכן חברה שחבריה מצליחים לרסן את היצר המשולח זוכה לחיי קדושה, כי קדושים תהיו משמע מרוסנים תהיו, ומכאן גם צנועים תהיו, רגישים תהיו, אנושיים תהיו. ואולי כשנתקדש בקדושת הריסון נוכל לחוות מופעים מרוסנים יותר של אלוהים.

ישנם מצבים שבהם האנושות מקדשת בהתנהגותה את כל מה שמעבר לה. מכאן שלא רק אלוהים מעניק מקדושתו לנו, גם אנחנו משרים מהתנהגותנו לקדושתו ורוממותו. זאת התלות ההדדית בינינו על פי משוואת הפסוק "קדושים תהיו – קדוש אני".