על אהבה, קדושה ומה שביניהן
ההשלמה הביולוגית שבין זכר ונקבה – מקור הסקסואליות, משקפת שורש נפשי, מקור האהבה, את חיפוש השלמות האבודה
האחדות הזאת מתקיימת באיזה שהוא עולם נסתר, אך כבר שם, בשלב מסוים מתרחשת הפרדה: "[הנפשות] נפרדים בגוונים זכר ונקבה", ולבסוף "כיון שיורדות [לעולמנו] נפרדות הנפשות זו לצד זה, וזו לצד אחר, ואחרי זמן הקב"ה מזווג אותם". הזיווג מהווה מעין חזרה לאחדות הראשונית שנעלמה, "ולא ניתן כוח זיווג זה אלא להקב"ה בלבד" שהרי רק הוא יודע מי הם בני הזוג המקוריים. האם תמיד נפגשים בני הזוג "האוריגינליים"? ברכת המפגש מתממשת רק בעקבות זכויות רבות ועבודה מוסרית מאומצת מצד הנפשות: "אשרי האדם הזוכה במעשיו והולך בדרך אמת כדי שיתחברו נפש בנפש כמו שהיו בתחילה, שהרי אם זוכה במעשיו, זה [הזיווג] הוא האדם השלם כראוי".
לא כל זוג זוכה, אך כשזיווג אידיאלי זה מתרחש "העולם מתברך ממנו". האהבה והתשוקה ההדדיות אינן אלא ביטוי לחיפוש הבלתי מודע לחזור לאחדות הראשונית שאבדה. ההפרדה והמפגש שלאחריה נותנים פירות, הוולדות, ואם הזיווג הוא תקין, בנפש הוולדות ישכנו החסד והצדק. על מצב מאושר זה נאמר הפסוק בשיר השירים (ב, ג): "וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי".
תיאור זה מזכיר לנו את הסיפור ב'המשתה' לאפלטון. אולם, הרעיון המרכזי של הזוהר מצוי אצל חז"ל המתבססים על תיאור הבריאה שבבראשית פרק ב': וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם... וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו... וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע... לְאִשָּׁה". בשעת האחדות הראשונית הגופנית נתפס האדם כמעין דו-פרצופין, הכולל גבר ואישה. הצלע הנלקחת מהאדם אינה כתפיסה הפופולרית, אחת הצלעות שבחזה. צלע נתפסת כצד, כבביטוי (שמות כו, כ): "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן".
גם כאן מדובר על שלמות שהופרדה. אלא שבמקורות אלה, מדובר על ההפרדה שבין הגופות. הזוהר מדבר על הפרדה בין נפשות ומתוך כך ההתאמה והקשר הנפשי שבין החצאים המחפשים האחד את השני. באדם, ההשלמה הביולוגית שבין זכר ונקבה – מקור הסקסואליות – משקפת שורש נפשי, מקור האהבה, את חיפוש השלמות האבודה. שלמות, שהרי כפי שכתב המקובל הגדול ר' משה קורדובירו (פרדס רימונים, שער ח, כב): "נשמת הזכר ונשמת הנקבה הם מיוחדים ותאומים... ואי אפשר לצייר נשמת הנקבה בלא זכר ונשמת הזכר בלא נקבה". המיניות משקפת קשר נפשי זה.
היהדות ההיסטורית לא מאסה בגוף. היא ראתה אידיאל בקידוש הגוף, אולם היא הדגישה את המצוי מעבר לגוף, או אולי, אם נשתמש בביטוי מושאל, "בתוך הגוף". דגש זה בוטא בזוהר בכמה מקומות באמצעות הציור שהגוף אינו אלא לבוש (ח"א, כ ע"ב, בתרגום מארמית): "והרוח נקרא אדם... וגופו הוא לבוש. על כך כתוב (איוב י, יא): עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי. ואכן, עצם הביטוי בְּשַׂר אָדָם (שמות ל, לב) מורה על כך. "בשר האדם – לבוש הוא" לבוש של האדם הפנימי והנסתר, האומר "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי". ואכן, ניתן להוסיף 'אתם קרואים אדם', רק מי שמתייחס לשני בגופו ובנפשו, ולא כבשר בלבד, ראוי להיקרא אדם.
כאן מתעוררת שאלת המפתח: כיצד נתפסת המיניות? כיחס בין בשר לבשר, או גם כיחס בין נפש לנפש, יחס המחפש גם את ה'אדם' שמאחורי הבשר. שאלה נצחית זאת מלווה את האנושות מאז ועד עצם היום הזה. יש תרבויות שרצו ועדיין רוצים, להשכיח את הגוף. ברוב המקרים הם הרבו צביעות וסטיות, ותרבות ימינו? היא מאמינה שהיא גואלת את הבשר. אשליה,
ואולי לאור ניסיוננו ההיסטורי חייבים אנו להבין אחרת את קביעת הזוהר. אולי שני חצאי הנשמה הראשונית, אינם מתארים בני אדם מסוימים אלא דגמים שונים של יחס לעולם ולזוגיות, היוצרים טיפוסים שונים של אישיות, ואנו כמהים – מבלי לדעת – לטיפוס שישלים אותנו מתוך אהבה. ואולי, עלינו גם להרחיב את דברי הזוהר על ברכתו "אשרי האדם הזוכה במעשיו והולך בדרך אמת כדי שיתחברו נפש בנפש כמו שהיו בתחילה".
אולי, העבודה המוסרית המאומצת אינה רק משימה שלפני הנישואים, כדי לבחור נכון בבן/בת זוג. אולי היא חייבת ללוות אותנו לכל אורך הנישואים. אם רוצים אנו למנוע את הטרגדיות של החברה, ולאפשר ששתי נפשות יפגשו ויחיו באהבה, עלינו לגאול את הנישואים מהפתולוגיות האישיות והחברתיות המאיימות עליהם בכל שלב. וזאת – איננה משימה קלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם