האמריקאי שהעדיף את גולני על וסט-פוינט
צבי מארק, יליד קולורדו, שרד שנה באקדמיה היוקרתית של צבא ארה"ב. בניגוד לעצת מפקדיו, נטש את הקריירה שהובטחה לו והתגייס לצה"ל
טוראי מארק, החובש לראשו כיפה שחורה, נחשב לצוער טוב. היה לו כושר גופני מצוין, ציונים גבוהים בלימודים וכמעט אפס בעיות משמעת. הוא היה היהודי הדתי הראשון שהצטרף לאקדמיה אחרי עשרות שנים. הלוטננט לחץ עליו שיישאר. למארק סיפר על "המפקדים הצבאיים הטובים בעולם", נשיאי ארצות הברית, בוגרי האקדמיה הצבאית הוותיקה באמריקה, גנרלים מכל רחבי הגלובוס - דווייט אייזנהאואר וג'ורג' פטון.
כולם מתלבטים, אמר למארק בשלבים שונים של המסלול. בגלל רמת הקושי. "לא כדאי לך לפרוש", הפציר במארק. "אני רוצה לעשות עלייה", אמר טוראי מארק ללוטננט. "להתגייס לצה"ל". הלוטננט רצה לדעת לאיזה חיל ולאיזו יחידה. "גולני", אמר מארק. "סיירת גולני". הלוטננט, הוא אומר, חייך. "סיירת גולני? באמת יחידה מעולה".
זה היה בסוף חודש מאי, לפני פחות משנה. שלושה חודשים אחר כך, בחודש אוגוסט, כבר היה מארק על מטוס בדרך לישראל. בחודש נובמבר האחרון התגייס לצה"ל, ועכשיו הוא עושה מסלול בסיירת.
מארק שובץ ל"פלוגת ההכשרות" של סיירת גולני, שנחשבת לפלוגה ה"ציונית" בצה"ל. כ-17 אחוז ממנה הם עולים חדשים, אמריקאים, צרפתים, עולים מדרום אפריקה וממדינות אחרות. שליש מהצוות שבו נמצא מארק עלה לארץ רק לאחרונה. כולם "חיילים בודדים". מפקד המחלקה ומפקד הפלוגה שלו גם הם עולים ותיקים. "מהתחלה אמרו לנו 'לא מדברים אנגלית'. גם לא בינינו", אומר מארק. "אנחנו ישראלים".
את מקומה של ה"רוח" הנוקשה מווסט-פוינט תפס ההווי של גולני. אחרי פחות מחצי
אתה מתגעגע לווסט-פוינט?
"למשמעת, אולי. לפעמים. שם יש יותר משמעת וסדר. פה הצבא יותר 'חופשי'. מצד שני, כשאתה הולך להיות חייל בעיראק או באפגניסטן, אתה לא מרגיש באמת שאתה שומר על הבית. אני יודע שאני עושה משהו הרבה יותר חשוב מהחברים שלי שם. אולי אין פה נשיאים ששירתו בגולני, אבל בעיני, בתחרות בין וסט-פוינט לגולני, גולני לוקח בגדול".
צבי מארק, 20, נולד בקולורדו, ארצות הברית. הוריו, יהודים אמריקאים, חזרו בתשובה עוד לפני שנולד. הוא בכור מבין חמישה. אביו איש צבא, מהנדס חשמל, פרופסור וקצין בחיל האוויר האמריקאי, לכן נדדה המשפחה ועברה מדי כמה שנים למקום מגורים אחר. הם גרו בקהילות יהודיות, סמוך לבסיסי צבא. "בעצם גדלתי בתוך הצבא", תיאר השבוע. "כילד, כשנזקקתי לרופא, הלכתי לרופא צבאי. קניות ערכנו בחנויות שהיו בתוך הבסיסים. גם כל החברים של ההורים שלי היו אנשי צבא".
תנאי הקבלה לווסט-פוינט כוללים שקלול של ציונים מהתיכון, בחינה פסיכומטרית ובוחן כושר. בנוסף לכך צריכים המועמדים להביא מכתב המלצה מ"נשיא ארצות הברית" או מ"הנציג שלהם בקונגרס". מארק קיבל את מכתב ההמלצה שלו מלשכתו של הנשיא לשעבר בוש, כיוון שאביו היה איש חיל האוויר. אחר כך זומן לראיון אישי.
"אמרתי שאני רוצה לתרום", אומר מארק, בתמצית. באותו הראיון עלה גם הנושא הדתי. צבי מארק חובש כיפה שחורה, מקפיד בקלה כבחמורה. "בווסט-פוינט יש רב, יהודי דתי", הוא מספר. "דיברתי איתו. ידעתי מראש שכל נושא הדת שם יהיה קשה. שאלתי אותו איך אוכל להסתדר. הוא אמר לי שבמקרה, באותו מחזור יהיה עוד יהודי דתי אחד, שהוא כבר חייל בצבא ארצות הברית. הרב אמר שככל הידוע לו, אנחנו שני היהודים הדתיים היחידים בהיסטוריה של המקום שמנסים לעשות את כל המסלול הצבאי שם וגם להישאר דתיים".
מארק סיים את שלב המבחנים והחליט לעלות לארץ. הוא נרשם ללימודים במכינה קדם-צבאית ברמת הגולן, אלא שאז נודע לו שעבר את המבחנים בהצלחה והתקבל לווסט-פוינט. הוא סיים את שנת הלימודים במכינה ונסע בחזרה לארצות הברית.
"התלבטתי", הוא אומר. "היו לי המון שיחות עם הורי. בוגרי וסט-פוינט מקבלים בתום ארבע שנים דרגת לוטננט משנה (סגן משנה), אבל גם תואר ראשון במדעים. מדובר באחת האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית, יוקרתית לא פחות מהארוורד. אולי יותר. השתכנעתי שאני צריך לפחות לנסות לראות. שלא יקרה מצב שבו אסתכל יום אחד לאחור ואצטער שלא ניסיתי".
ב-30 ביוני 2008 התגייס מארק לאקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית. "תוך דקות נזרקתי לעולם אחר", תיאר השבוע. "קיבלו אותנו מפקדים שנראו כאילו יצאו ממגרש פוטבול אמריקאי. ענקיים. התחילו לרדת עלינו. אחר כך העלו אותו לאוטובוסים. מאותו הרגע, אתה כמו מכונה. אתה צריך לשבת, להיות עם הפנים קדימה, לא להסתכל ימינה ושמאלה, לא לדבר. אתה תג ושם וזה הכל.
"כולם יושבים ככה, בפחד. בתוך שעה כבר אין לך שיער. מגלחים לך את הראש. נותנים לך מדים. אחר כך אתה צריך להתייצב לפני מפקד הפלוגה שלך. בינך ובין המ"פ נמתח קו. אתה חייב לעמוד בדיוק על הקו הזה, מרחק מדויק מהמפקד. להגיד לו 'אני, צבי מארק, מתייצב ומצדיע בפניך בפעם הראשונה'. קצה הנעל שלי עבר את הקו. נאלצתי לעשות את כל הטקס עוד פעם. היו אנשים שעשו את זה גם שמונה, תשע ועשר פעמים, עד שההצדעה הייתה מושלמת".
עוד באותו הערב נערך טקס השבעה בנוכחות הורי הצוערים. בגלל יהדותו, צבי מארק רק הצהיר אמונים. הוא בלט עם הכיפה על ראשו המגולח. צלם צבאי צילם אותו. התמונה של הצוער היהודי דתי חובש הכיפה בווסט-פוינט הופצה אחר כך על ידי האקדמיה.
"ציונות אמריקאית", הוא אומר על מה שהרגיש ברגעי ההשבעה. "חלק מהמדינה. בתוך כמה שעות הפכתי מאזרח לחייל בצבא האמריקאי. הייתי בהלם, המום. כל החיים שלי הרגשתי שארצות הברית היא המקום הטוב ביותר ליהודים לחיות בו, מלבד ישראל. רציתי לומר תודה. באותו שלב כבר ידעתי שגם אם אסיים את האקדמיה ואשרת בצבא האמריקאי 20 שנה, בסוף אעלה לישראל. אבל רציתי לתת משהו בחזרה לארצות הברית על כל מה שהיא נתנה לי. זה מה שהחזיק אותי שם".
הטירונות באקדמיה האמריקאית נמשכת שבעה שבועות. מטווחים, מסעות, שדאות, כושר, עזרה ראשונה. "ההבדל המשמעותי בין מה שקורה שם למה שקורה בארץ, הוא בנושא המשמעת", אומר מארק. "שם אתה מנותק. אין לך קשר למה שקורה בחוץ. אין טלפונים ניידים או טלפונים בכלל. רק מכתבים. יש כללים ברורים איך מכתב צריך להגיע. אם אתה מקבל מכתב במעטפה צבעונית, למשל, אתה נענש.
"אין דבר כזה לצאת הביתה. פה אני שומע חיילים בוכים 'לא ראיתי את אמא שלי 21 יום'. אני יצאתי הביתה בפעם הראשונה אחרי חמישה חודשים, לארבעה ימים. זהו. יש חופשת חורף וחופשת קיץ, וזה הכל. נותנים לך פעמיים אפשרות לצלצל להורים, עשר דקות בכל שיחה. פעם אחת, במהלך הטירונות, יש 'חילופי מפקדים'. באותו יום אתה מתארח אצל משפחה מאמצת לשלוש שעות. משם אתה גם יכול להתקשר הביתה.
"יש ספר שלם של כללים שאתה צריך ללמוד בעל פה, כולל הסברים. אתה לומד דברים שכתבו גנרלים שלמדו בווסט-פוינט. זה עניין של מסורת. היסטוריה. מעמידים אותך לשנן. עד היום אני זוכר את הכללים האלה. מותר לך לדבר בחדר שלך, בחדר של חבר שלך, בכיתות לימוד, וזהו. עשרה חודשים אתה רק ב'דיסטנס'. אתה לא מדבר בחוץ. אתה צריך להיות במדים כל הזמן. אין דבר כזה 'נוהל שבת'. סוף שבוע? מותר לך לשמוע מוזיקה במחשב. לכל חייל יש מחשב נייד. באמצע השבוע, אסורים מוזיקה וטלוויזיה, גם לא במחשב. אסור לשחק משחקים".
בתום שבעה שבועות של טירונות, מצטרפים הצוערים ל"פלוגה אקדמית". נוסף לאימונים שנמשכים בשטח, יש גם לימודים גבוהים במסלול מדעי. שנתיים של לימודי חובה, ואחר כך שנתיים נוספות בתחום נבחר. "אתה בעצם נמצא בתוך הצבא 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", אומר מארק. "יש תדריך לכל דבר, אפילו לנושא הכביסה. איזה מכנסיים היו בכביסה, למי הם שייכים ומאיזה חדר. כל הזמן מסתכלים עליך, בוחנים אותך, דורשים ממך לצטט כללים. אתה חי בתוך המדים ומרגיש הרבה פעמים כמו בכלא".
"צוער מרוויח 950 דולר בחודש, אבל אתה משלם על מה שאתה מקבל - מחשב, מדים, הכל יורד מהמשכורת. בסך הכל אתה מקבל כל חודש 200 דולר".
חצי שנה אחרי שהתחיל ללמוד בווסט-פוינט החל מבצע "עופרת יצוקה". מארק אומר שזאת הייתה עבורו "נקודת השבר". "אמרתי לעצמי שאני לא מבסוט. ש'עכשיו יש אנשים שנלחמים בישראל למען המדינה שלי, ואני נמצא כאן'".
גם נושא הדת הקשה עליו. רוב הזמן, הוא צוחק, אכל טונה מטעמי כשרות. "קשה להיות לוחם יהודי דתי קרבי בצבא ארצות הברית", הוא אומר. "יכולים להציב אותך בכל מקום. אפגניסטן, עיראק, דרום קוריאה. בכל מקום כזה אין כמובן קהילה יהודית. ואני לא רציתי להיות ג'ובניק".
מארק החליט לפרוש, אבל רק אחרי שסיים את שנת הלימודים הראשונה. להוריו ולמפקדיו בווסט-פוינט הסביר שהוא מעדיף את הדת שלו על פני הצבא. הוא ארז את חפציו, שלח אותם הביתה ויצא את שערי האקדמיה. "היה לי עצוב", הוא אומר. "זאת לא הייתה החלטה קלה".
באוגוסט הגיע לארץ, למד באולפן ומיד אחר כך התגייס. היום הוא מתגורר בקיבוץ טירת צבי, לאחר שהחל את המסלול הצבאי מאפס, כאילו לא היה מעולם באקדמיה הצבאית של ארצות הברית. "ידעתי שיהיה לי קשה, אבל הייתי מוכן לזה", הוא אומר. "היה לי ברור שאני רוצה גולני. ידעתי שההיסטוריה של גולני זאת ההיסטוריה של מדינת ישראל".
כשיסיים את המסלול הוא רוצה לצאת לקצונה. אחרי השחרור הוא מתכנן לצאת לטיול אופניים באירופה, אבל לחזור לכאן. בווסט-פוינט השאירו לו את האפשרות להתחרט. הבטיחו שיכירו בשנת הלימודים הראשונה שכבר השלים. "אין לי כוונה לעשות את זה", הוא אומר. "אני נשאר כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם