הכל בשביל המשפחה שלי
סוזן אספלנה הבינה יום אחד שאם לא תלך לעבוד, לא יהיה לילדים שלה עתיד. אז היא סגורה שישה ימים בשבוע עם קשישה חולה, רוחצת אותה, מחליפה לה חיתולים. בפיליפינים מגדירים נשים כמוה כמזניחות, בארץ הן מועסקות כשפחות
עבורנו זו הרי מחשבה בלתי אפשרית. איך קורה שבוקר אחד קמה לה אישה נשואה, אם לילדים, לוקחת מזוודה ויוצאת להסתובב בעולם, בארצות זרות? "פשוט מאוד", אומרת סוזן.
"זה היה לפני 20 שנה. ישבנו ליד השולחן, אני, בעלי והילדים. הסתכלתי על כולם והבנתי שאם לא אצא לעבוד לא יהיה כסף לאוכל ולתרופות של אמא שלי והאחיות שלי, ולא נצליח לקנות אף פעם בית, לא תהיה לבעלי מונית משלו והוא ימשיך לעבוד במונית של אחרים עבור פרוטות, והכי חשוב - לילדים לא יהיה סיכוי ללכת לבית ספר תיכון, לקנות מחשב ולהתקדם בחיים".
עברו 20 שנים מאז, מתוכן 15 שנים עבדה בסיעוד. ומה קרה עם החלומות לקנות בית ומונית? סוזן סופרת על האצבעות: לקנות בית זה בערך 7,000 דולר , לקנות מונית זה בערך 6,500 דולר , "את זה לא הצלחתי לעשות", היא אומרת בביישנות. "אבל הילדים הלכו לבתי ספר, קניתי להם לא מזמן מחשבים ושלחתי, ויש אוכל יום-יום". וגם, היא אומרת בשקט, "הצלחנו לקנות תרופות ולטפל יפה באמא שלי, עד שמתה".
ואיך היא חיה? איך חיים כל הפיליפינים שהפקדנו אותם לטפל בקשישים שלנו? "בית חולים של אדם אחד", כך מתארת חנה זוהר, מנהלת ארגון "קו לעובד", את חייהם של המטפלים הסיעודיים, שעובדים 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע, ונותנים מענה לכל צורכי המטופלים שלהם, גם הקשישים הנכים והמוגבלים ביותר.
"אני מטפלת באישה בת 92, בדירתה בהרצליה", מספרת סוזן. "היא חולת אלצהיימר, ויש רגעים שבהם היא זוכרת אותי ואת שני ילדיה, ורגעים שלא, ואז היא צועקת ומתעצבנת. הבן בא לבקר פעם בשנה, והבת פעמיים בשבוע - פעם כשאני יוצאת לחופשה משבת בצהריים עד ראשון בצהריים, ופעם אחרת כדי להביא לנו אוכל. אני מקבלת שקית של אורז לבשל לי, ואני לא נוגעת באוכל שהיא מביאה לאמה".
אבל לפעמים האוכל לא מספיק, היא אומרת, "וכשאני מבקשת שתוסיף כי אמא שלה רעבה, היא אומרת שאוריד מהכמות. כשאני מורידה, הגברת הזקנה מתרגזת וצועקת שהיא רוצה עוד. כשהיא
"הבן והבת של הגברת מסוכסכים ביניהם", היא אומרת. "הבן כמעט לא בא, אז הגברת מתרגזת עליי. היא רוצה שאני אביא לה את הבן. הרי רק אני נמצאת שם איתה, לבד. הבת, שבאה פעמיים בשבוע להחליף אותי, נכנסת, שמה קצת אוכל על השולחן והולכת"
"הגברת הזקנה סובלת מכאבים ברגליים. היא לא יכולה לקום מהמיטה", סוזן ממשיכה. "אנחנו אף פעם לא יוצאות מהבית. מקסימום אני לוקחת אותה למרפסת לנשום קצת אוויר. אני מאכילה אותה, מקלחת אותה, נותנת לה תרופות, רוחצת ומלבישה ומחליפה חיתולים. אני לא יוצאת אף לרגע מהבית, כדי לא להשאיר אותה לבד. כשאני יוצאת לחופשה ואני יודעת שהיא נשארת לבדה כל הזמן, הרבה פעמים אני חוזרת יותר מוקדם הביתה כי אני מרחמת עליה שהיא נשארת חסרת אונים במיטה ואיש אינו מחליף לה ומטפל בה כמו שצריך".
סוזן אישה מכווצת וקטנת קומה. רוב הזמן ידיה מכסות בביישנות את פיה. את חיי היומיום היא מתארת רק אחרי שחנה זוהר ואני שואלות עוד ועוד שאלות. לא, היא לא רואה אור יום; לא, אין לה אפשרות לצאת מהדירה; לא, אין לה מחליף כשהיא יוצאת לחופשה השבועית שלה. ובתשובותיה לא ניכרים זעם, תסכול או מרירות, אלא רק קבלה בהכנעה של המציאות כפי שהיא.
ומתי היא כועסת? אנחנו שואלות, והיא מספרת על מקרה אחד ומיוחד, שבו נענתה לבקשת שכן, באחד מימי ראשון החופשיים שלה, לנקות את ביתו. ברגע שנכנסה לדירתו הוא סגר את הדלת מאחוריה, ליווה אותה למדף חומרי הניקוי והתחיל לגעת בה בניגוד לרצונה. "סירבתי לו, אבל הוא המשיך במעשיו. דרשתי שיפתח את הדלת ויצאתי החוצה במהירות", היא אומרת ולראשונה מסגירה נימה תוקפנית יותר בקולה.
סוזן ועובדים רבים כמוה הם החצר האחורית של החברה הישראלית. כמעט לא רואים אור יום, נושאים לבדם בנטל הטיפול הכבד בחולה הסיעודי, ובעול פרנסת משפחתם הרחוקה, בודדים בחברה הישראלית ופעמים רבות משוללי זכויות יסוד. במאמר שכותרתו "ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה" (מתוך הספר "האישה הגלובלית", בעריכת ברברה אינרייך) נכתב ש-54 אחוז מהכלכלה בפיליפינים מקורם בכספים ששולחים העובדים הפיליפינים מארצות אחרות.
הם ברובם נשים, עובדות סיעוד, שחייהן נתונים בחרדה מתמדת, כיוון שהתרבות הפיליפינית רואה את מקומה של האישה בבית. פקידי ממשל, עיתונאים ואפילו נשיא הפיליפינים קראו במכתב גלוי לנשים הפיליפיניות לחזור הביתה ולטפל בילדיהן, אשר בהעדרן חשופים לגילוי עריות, לאלימות ולנטישה. הגברים הפיליפינים, מתברר, לא תמיד מטפלים בילדיהם, והללו נשלחים לא אחת לשהות אצל הסבתות או הדודות.
בפיליפינים נחשבות הנשים העובדות בנכר לרעות ומזניחות. בארץ הן מועסקות כשפחות ומגיעות בקושי לשכר מינימום. סוזן, למשל, מרוויחה 2,900 שקל בחודש. חצי מזה היא שולחת למשפחתה וחצי מפקידה בחשבון הבנק שלה בפיליפינים. היא עצמה חיה מ-300 שקל שהיא מרוויחה בעבודות הניקיון בימי ראשון, יום החופשה היחיד שלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם