מגבלות כוח האדם כשהטבע עושה שרירים
התפרצות הר הגעש באיסלנד מספקת חומר למחשבה ליום כדור הארץ: אם נתעקש ללכת עם הטבע ראש בראש, לא נצא מזה טוב
לפתע, שלל הטכנולוגיות המזהירות שברא האדם - המטוסים, שדות התעופה העצומים, עולם של פלסטיק ומתכת, דיגיטלי וממוחשב מכף רגל ועד ראש - נראים כה זעירים, פגיעים וחסרי אונים. האדם הקדמון נשא עיניו לשמים, הביט בהשתאות בהשתוללות של נפלאות הבריאה והמתין עד יעבור זעם; האדם המודרני עושה בדיוק אותו דבר, רק על הרצפה הממורקת של הטרמינל.
אבל בעוד האדם הקדמון הכיר ביחסי הכוחות וקיבל את גורלו בהשלמה, הנוסע המתמיד של 2010 נמרח למרגלות דלפק הצ'ק אין וחש מרומה: סיפרו לו שהוא שליט הגלובוס, שהטכנולוגיה גוברת על הכל. איש לא הכין אותו לאפשרות שכל זה ייעלם ברגע נוכח גחמותיו של הר אחד עם שם בלתי אפשרי, שרק עכברי גאולוגיה מופלגים שמעו עליו עד השבוע שעבר.
לכן, יום כדור הארץ הנוכחי הוא זמן מצוין להערכה מחודשת של מערכת יחסינו עם הישות המופשטת שבתוכה אנחנו מתקיימים, ושמכונה בשם הכללי "טבע". השאלה שציוויליזציה שלמה צריכה לשאול את עצמה היום היא אילו יחסים היא מעוניינת לקיים עם הסביבה הטבעית. עם האוויר, הים, האדמה ובעלי החיים.
זו שאלה מוזרה, ולא במקרה האנושות מתקשה לגבש תשובה סדורה: אנחנו רגילים לחשוב במונחים של מערכות יחסים, ומכירים בצורך להגיע להסכמות והסדרים, כשמדובר במי שיודעים לתקשר איתנו, לעמוד על זכויותיהם ולהציג דרישות - בני אדם כמונו.
התנועה הסביבתית שקמה במהלך המאה הקודמת הבינה שמכיוון שהסביבה? אילמת, שאין לה פרקליטים ודוברים, פוליטיקאים ותאגידים, מישהו צריך לדבר בשמה, ולקחה את התפקיד על עצמה. לא למען הסביבה - למעננו. בניגוד לטענות של בורים ודמגוגים בגרוש, התנועה הסביבתית לא נאבקת על עתידה של חרפושית הביצה, אלא על עתיד האנושות. רק שהתנועה הסביבתית הבינה שהא בהא תליא.
ההכרעה שעומדת על הפרק היא בין שתי תפיסות עולם: אחת רואה בבני האדם-גם אם זה לא נאמר במפורש - מין שנמצא מעל ל"טבע", שהכישורים והטכנולוגיות יוצאי הדופן שלו הופכים אותו למעין כוח עליון שיכול לעצב את העולם בהתאם לצרכיו, ולמחוץ את כל מה שעומד בדרכו. על פי הגישה הזו, היערות, הנהרות, בעלי החיים והקרקעות הפוריות - כולם כאן על מנת שננצל אותם עד הגרגיר האחרון. ומה יקרה כשהגרגיר האחרון יאזל? המהנדסים והמדענים כבר ימציאו איזה פטנט, ויהיה בסדר.
גם ההשקפה האחרת, הסביבתית, שמה בראש הפירמידה את בני האדם וצרכיהם, אבל בו בזמן מכירה במגבלות הכוח שלנו, ובסופיות של משאבי הכדור. התנועה הסביבתית, בניגוד לטענה הפופוליסטית וחסרת הבסיס שמוטחת בה דרך קבע, לא חותרת ולא מעוניינת להחזיר אותנו למערות. היא רק מבקשת להזכיר שהעולם הוא כמו בנק, ואנחנו בסך הכל הלקוחות, לא מנהלי הסניף.
בתור לקוחות מועדפים, יש לנו תוכנית חיסכון ובה סכום נאה שנושא ריבית שנתית יפה: יש לנו חשבון של אוויר, מים, אדמה, מגוון של מיני בעלי חיים, שכל אחד מהם מתחדש בקצב קבוע, וכולם חיוניים לקיומנו. האתגר שמונח לפתחנו הוא אתגר חשבונאי פשוט: אם נשכיל להסתפק במשיכת הריבית, הקרן תישמר ותמשיך לפרנס אותנו עוד ועוד; אבל אם נמשוך מהחשבון יותר מקצב ההתחדשות הטבעי של משאבי הכדור, הקרן תתכרסם, החיסכון ייעלם, ויום אחד דלת הסניף תיסגר בפרצופנו.
למעשה, ההנהלה הראשית של הבנק שולחת לנו זה זמן סדרה של מכתבי אזהרה. כל המדדים מראים שהקרן הנדיבה שכדור הארץ העמיד לרשותנו הולכת ומצטמצמת: כמות המים הראויים הזמינים לשתייה פוחתת בהדרגה, כמות הקרקעות הפוריות מתמעטת, מינים של בעלי חיים נכחדים בקצב מצמרר, ועוד לא דיברנו על התחממות כדור הארץ והשלכותיה האפשריות. אל כל זה צריך להוסיף נתון מכריע: המשאבים המידלדלים אמורים לכלכל כמות גדלה והולכת של בני אדם.
כשזה המצב בחשבון הבנק, כל לקוח רציונלי מבין שהוא צריך לשנות כיוון ולהתכנס לתוך מסגרות האשראי שעומדות לרשותו. אבל הקהילה האנושית, בינתיים, מסרבת להתנהג כמו לקוח תבוני: פעם בשנה היא עוצרת כדי לדבר על המצב המדאיג בחשבון, ומיד אחר כך חוזרת לסורה, צורכת באופן חסר אחריות אנרגיה, מים, קרקעות ומחצבים, ומתנהגת כאילו כשכדור הארץ ייגמר אפשר יהיה לזרוק אותו ולקנות חדש.
הגיע הזמן להכריע. הגיע הזמן להחליט אם אנחנו מנסים לשנות כיוון ולחיות עם הסביבה בהבנה ובהתחשבות הדדית, או מתעקשים להתקדם במסלול של עימות. זרם המאגמה שפרץ השבוע מאייפייליוקול לא נגזר ממעשה ידי אדם, אבל הוא מהווה תזכורת מרעננת ליחסי הכוחות האמיתיים, ורומז לנו שאם נתעקש ללכת ראש בראש עם הכדור, לא נצא מזה טוב.
במסגרת המאמצים להוכיח שלשוחרי הסביבה יש חוש הומור, מתרוצצת לאחרונה ברשת התמונה הזו, תחת הכותרת: "זה מה שקורה שכורתים יותר מדי עצים".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם