עצמאות 62: שניים שהם אחד

למרות המעבר החד מאוד בין עצב לשמחה, אסף אבגי משוכנע כי כבר אי אפשר להתיר את הקשר בין יום הזיכרון ליום העצמאות

אסף אבגי | 20/4/2010 8:37

האם להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות? שאלה מצוינת, התלבטות קשה. הרי לכאורה עדיף שלא להצמיד אותם, לא לעשות מעבר חד מאוד מעצב לשמחה. כשלחלק לא קטן מאיתנו המעבר הזה הוא כמעט כפוי, יקיריהם לא יחגגו איתם את החג. אולי עדיף היה לתת להם עוד זמן להתבוסס באבלם, לכבד את זכר הנופלים, יום אחד לא תמיד מספיק.

ומצד שני, יש עניין גדול לחבר אותם. הרי יום העצמאות לא היה נחגג לולא אלפי הנופלים במערכות ישראל. ולא היו נופלים אם לא הייתה לנו מדינה משלנו, ויום עצמאות לחגוג לה. התלבטות קשה, אך בחרתי להכריע חד-משמעית על לא להפריד ביניהם, הקשר ביניהם הוא יותר מידי חזק בשביל זה.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא חלק בלתי נפרד מיום העצמאות, וכן ההיפך. האחד מקבל מחברו משמעות חזקה יותר, הבנה עמוקה יותר של גודל הקורבן אל נוכח מטרת ההקרבה. וגם הסדר שלהם נכון, ראשית זיכרון העבר, עברו של מי שלא עמנו בעתיד, מי שהקריב את עתידו למען העתיד שלנו. ולאחר-מכן שמחה, שמקבלת עוצמות גדולות יותר דווקא מתוך העצב שקודם לה.

ולא נתעלם מהשאלה הנוקבת, האם לא קיימת אפשרות לחצוץ ביניהם ולו במקצת? ואפילו לכמה שעות? כדי שלא נגיע ליום העצמאות עם טעם מר בפה, נחבר ביניהם, אך לא יותר מידי. והתשובה החד משמעית היא – לא, הם צריכים להיות מחוברים, כדי שגם כאשר נשמח, נזכור מי גרם לכך. הקרבה הזו מותירה זיכרון טרי בראשנו, כך אין סיכוי שנשכח. חציצה ארוכה מכך תעמעם את הזיכרון, שישתכח מן הלב תכף ומיד בפתיחת החגיגות.

אסף איבגי, 23, מתכנן לסיים מתישהו לימודי הנדסת חשמל באחת האוניברסיטאות שבארץ הקודש

מתוך החושך רואים טוב יותר את האור

בכוונת מכוון (ככל הנראה), החיבור הזה בצעירותו היחסית, מתוכנן במתכונת זהה לשאר חגי ומנהגי ישראל. שמוהלים שמחה בעצב, כדי להגביר ולהבין טוב יותר את משמעותו של כל אחד מהם. בחתונה היהודית למשל, באירוע הכי שמח שקיים ללא ספק, אנו מוהלים את עצב החורבן, השמחה לא שלימה בלעדיו, ומתוכו היא מקבלת עוצמה גדולה יותר. הסמליות הזו באה כדי להראות שלמרות החורבן, עדיין יש בניין, בתוך כל אחד מאיתנו, זה משמח כפליים.

ועוד, בכל חג, ובייחוד בחג הפסח, אנו

מזכירים את יציאת מצריים, ואפילו בקידוש לשבת ובברכת המזון. היציאה מעבדות רבת השנים, זיכרון לא סימפטי בכלל, ודווקא אותו אנו מזכירים. מוהלים עצב בשמחה, שמחת החג בעצב העבדות, החג מקבל משמעות אחרת כאשר אנו יודעים מניין באנו, ולשם מה אנו חוגגים.

אנו יכולים לשים לב שכמעט כל שמחה בחיינו מהולה במעט עצב, וכל עצב תמיד ימהל במעט שמחה, זו דרכנו, האחד מווסת את השנייה, האחד נותן לשנייה משמעות גדולה יותר, עוצמה גדולה יותר.