עצמאות 62: ויהי ערב ויהיה בוקר - יום אחד
דווקא ברגעי השמחה של יום העצמאות קשה שלא להבין את אלו שמבקשים להפריד בינו לבין יום הזיכרון, אבל לא חייבים להסכים איתם
זיקוקי יום העצמאות צילום: רועי נגרי
דווקא היום, בשיא חגיגות העצמאות ראוי לתהות האם צריך להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. זכורה לי בעניין דעה אחת ששמעתי מאחות שכולה - היא טענה שעצם המעבר הבלתי אפשרי הזה מתהומות של עצב ושכול שאופפות אותה לפני חתימת מילותיו של מפקד טקס הדלקת המשואות ליו"ר הכנסת: "אדוני, תם הטקס!" למטר זיקוקי הדינור ומופע להקות המחול שמגיע מיד אחריו גובל מבחינתה בהתעללות נפשית במשפחות השכול.
"מבחינתי ומבחינת המשפחה שלי השנה מתחילה ונגמרת ביום הזה וההכנות אליו מתחילות מיד אחרי הפסח. המון מכרים וידידים באים אלינו לבית כדי להיות שם איתנו, להחזיק אותנו שלא נטבע בשצף הכאב שמציף אותנו מחדש אחר כך, לקראת הערב, רק אחרי שאחרון המבקרים עוזב את הבית נשאר לנו קצת זמן להתייחדות האינטימית שלנו".
אחר כך המשיכה ואמרה: "צר לי לאכזב, אבל כל שנה אני מחפשת מחדש את כפתור השמחה הזה שאמור להבעיר בתוכי את הניצוץ שמדליק את הזיקוק הראשון לאוויר, עוד לא מצאתי אותו ובבת אחת אני מרגישה את השכול מכה בי בשנית: הדמעות עדיין רטובות, הכאב רותח ואתם כבר דפדפתם ליום הבא. חג שמח גם לכם".
עם יד על הלב, עקב הנסיבות ומאחר שברוך ה' לא יצא לי לעמוד במקומה, לא נראה לי נכון לחלוק על תובנות שמגיעות ממקום כל כך אמיתי וכואב. יש פעמים בחיים שאתה צריך 'להרוויח' את הזכות להביע דעתך ובכל הנוגע לקושי הרגשי במעבר החד הזה, נראה שדעתם של משפחות השכול שווה יותר.
אבל מצד שני ובלי לטעון כנגד טענת השכול הזו אלא רק להביא נקודה נוספת, נראה לעניות דעתי שמעולם לא נוצר כאן חיבור בין אירועים שמשמש דוגמא חיה לשלם הגדול מסכום חלקיו, רוצה לומר לתופעה הכל כך יהודית הזו, המיוחדת וההזויה כחיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות.
הייתי בוחר בצמד מילים, לא יותר, בכדי למקד את תחושת החיבור הזו: "בדמייך חיי!" זוהי השלמות היהודית בשיא תפארתה. שלמות של טל התחייה שספוג בדמם של יפי הבלורית והתואר. שלמות של דמעות אמא שכולה שמהולות בדמעות כלתה האלמנה שזה עתה נהייתה לאמא טרייה לתינוק שיקרא על שם אביו הי"ד. חושך ואור. כאב ושמחת חיים שנולדת מתוכו. בהתרסה. בדווקא.
וכאשר יענו אותו כן נרבה וכן יפרוץ - לא סתם נהוג ביהדות לשים אפר על ראשו של החתן ביום השמח בחייו מאותה הסיבה שנהוג להשאיר בבניין החדש, קיר חשוף וריק: מתוך השריפה עולה ניצוץ החיים בבחינת "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" אין כאן סתירה כי אם שלמות: "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד".
כתב תא"ל הרב ישראל וייס במאמרו 'בדמיך חיי, בדמייך חיי' בהתייחסותו להלווייתו של דרור ויינברג ז"ל ובבריתו של דרור נחמיה נ"י, התינוק שנולד לדרור בז' בניסן תשס"ג: "חשתי פעם נוספת, את משולש הנצח הייחודי הזה, כמו-גם את ברית הדמים, של אב ובנו, של המת החי, של ה"בדמייך חיי" של דם הברית, ודם הפסח ודם קורבן האדם, שחברו להם יחדיו".
לאחר מכן מביא הרב וייס את תשובתו של הרב איתן אייזנמן ששכל אף הוא את בנו צבי יהודה ז"ל:
"מי שמחנך את ילדיו למסירות נפש למען ארץ ישראל ולמען עם ישראל ולמען קדושת השירות בצבא ההגנה לישראל, צריך גם להבין שיש לחינוך הזה ולמסירות הנפש הזו, גם מחיר של דמים".
אחות שכולה ויקרה - כל השמחה
של יום העצמאות, היא לא יותר מעדות חיה ובועטת, נושמת וצועקת:
דמו וקיומו של אחיך הגיבור לא נשכח או התפוגג עם הזמן. אנחנו כאן בגללו וכל החגיגות והשמחה שלנו, שלך הן שלא נשכח שמלבד תפילות ההודיה לבורא עולם, מישהו שילם וממשיך לשלם על השמחה שלנו מחיר כבד מנשוא.
הריקודים, המטס האווירי ותפילות ההודיה וכן, גם עשן נפנופי המנגל, הם לא יותר מאשר ההוכחה החזקה ביותר לכך שנשמתו של אחיך כנשמתם של שאר הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, ממשיכה לחיות אצל כולנו והחיבור המיידי ליום העצמאות זו הכרת התודה הכי גדולה שיכולנו לתת להם, לך ולמשפחה שלך.
והלא בדיוק על זה אמרו כבר חז"ל: "צדיקים במיתתם קרויים חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם