הפרד וזכור: בין זיכרון לעצמאות
אחרי עיון במקורות יהודיים, בשייקספיר וניתוח של המצב, נדב הלפרין בן ה-15 משוכנע שחייבים להפריד בין היום הזיכרון ליום העצמאות
מתוך סבך טיעוני בעד ונגד שישנם אינספור, ניצב במלוא הודו האדיש טיעון ה-"אין לנו כוח" האולטימטיבי, או במילים אחרות, אם זה כבר ככה, אז למה לשנות? נדמה כי לאנשים רבים צורם המעבר החד והשרירותי שבין אבל לשמחה מתפרצת, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אלא שהם מצניעים את הרגשתם לטובת שימור הסדר הקבוע מאז קום המדינה, או גרוע מכך, אותם אלו כלל לא מאמינים שניתן לשנות את המצב הקיים.
דווקא אטימות זו הופכת לעיתים את מה שצורם בגרון לתבערה ולרצון אמיתי לתקן את המעוות. חייבים לנצל כל הזדמנות לנסות לפתוח דיון על מה שמתפרש בעיניך כמוטעה. לתרגם את מה שמציק ואפילו מעיק עלייך לפני כל יום עצמאות, אבל נשכח על רקע המוזיקה והזיקוקים, שלא בצדק.
המקורות היהודיים, באופן מפתיע (או שלא), הצמידו את העצב לשמחה, יתרה מכך הם חיברו את שני מושגים אלו. בחגים אומרים יזכור, את ספירת העומר שתחילתה בחג הפסח מעטרת הילת אבלות על מות תלמידי רבי עקיבא, מתחתית היגון מודים המאמינים לאל על טובו.
לפילוסופיה הזו צדדים יפים ופחות יפים. היא מכוונת להזכיר לנו את שתי פניו של המטבע אך יש בה כמו זילות בחשיבותו של אבל כשלעצמו, אבל טהור, עמוק ואפל, שאין לו דבר מלבד תוגתו שוברת הלב וספוגת הדמעות, אבל אמיתי.
הגישה דומה גם לגבי שמחה, אין שמחה שאינה לשם שמיים ואם היא כזו, אינה משמעותית.
חגיגות יום העצמאות, למשל, מוכרח שיהיו חגיגות הודיה לה' "שהביאנו והגיענו". אין מקום לשמחה שהיא לשם עצמה, חגיגה שהיא חגיגת העובדה שאנו יכולים לעשות כן, כי סוף סוף אנחנו עצמאיים.
מתוך דרך חשיבה זו, הגיעה ההזדהות עם הצמדת יום האבל על חיילינו שנפלו לחג עצמאותנו, כדי שנזכור מאיפה באנו, שלא נשכח. אולם, על אף כל אלה, אני מרגיש כי הלוגיקה שמאחורי הצמדה מתקבלת וההסברים שהם בעלי תוקף ומשקל ברמה
קשה להביט בפניהם של יודעי השכול, שיום כיום הזיכרון מציף אותם בצערם הבלתי נגמר, ולעבור לריקוד משוחרר באמתלה שאנו זוכרים שהכל בזכות יקיריהם. גם אם ייחוד האבל לא יוסיף אור לקדרות אסונם ולא ישיב את אלו שהלכו, אנו צריכים לקיים חשבון פנימי ולהחליט כיצד מוטל עלינו לנהוג בימי זיכרון על מות.
את הקשר החשוב שבין חללי מערכות ישראל לעצם העצמאות, ניתן לשמר גם מבלי לקיים יומיים הפוכים בתכלית שדורשים שינוי מחשבתי שהוא מהיר מדי ומלאכותי מדי. להפריד יום ממשנהו, אין פירוש הדבר לנתקם לחלוטין במרחבי מעגל השנה, אלא להרחיקם מעט אחד מהשני. כי לאבל מקומו שלו ולשמחה פינתה שלה.
מי שישכח בעקבות מהלך שכזה את מהות העובדה שללא צורך ביום לזיכרון לא יכולנו לחגוג עצמאות הוא אותו אחד ששוכח כבר היום. הזוכר יזכור, רק לא יאלץ להידרש לצביעות.
במחזה הקלאסי "רומיאו ויוליה" מעיד ויליאם שייקספיר על רומיאו שבשעת יגונו "הוא מסתגר, אוטם חלונותיו, מגיף תריסיו מפני זיוו של אור ובעיצומו של יום בורא לו לילה".
מותר לנו ואף רצוי, להחליט להפוך את היום ללילה, לכבות את השמש ולהדליק את הנר, לא למען שנוכל לטעום את האור בחזרה כאילו לא טעמנו לילה, אלא כדי שיטבע בנו החושך, שנבין אותו ואת השחור שבו.
וכך כשנשמח, לילה כיום יאיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם