אל תיגעו לי בכאב – זה כל מה שנשאר לי
אני לא מוכן לא לכאוב יותר, כך אני זוכר את בני ליאור. כשאני רואה משפחה שכולה, לרגע אני שוכח שגם אני משפחה שכולה. טור מיוחד
כשאני רואה משפחה שכולה קשה לי להסתכל עליהם. לרגע אני שוכח שגם אני משפחה שכולה. אני אב שכול. כששמעתי את מרים פרץ, אמא של אלירז, מדברת על הבן שלה כמה שעות אחרי שנפל, הרגשתי גאה להיות שייך לעם שהיא שייכת אליו.
אנחנו לא באותו מחנה, מרים פרץ ואני. המשפחה שלה במחנה הלאומי, ואני במחנה השמאלני. אבל היה לה העוז להגיד שהיא מאמינה שכואב גם לאמא מהצד השני ביום שהבן שלה נפל. כששמעתי אותה הזדהיתי, בכיתי, והלב שלי התמלא גאווה. זה לא חוכמה שוישינסקי יגיד שהוא מאמין שכואב גם להורים בצד השני כשהבן שלהם נופל. הגדולה של מרים פרץ הדהימה אותי. הדעות הפוליטיות שלנו שונות, אבל העם אותו עם.
ליאור, הבן שלי, נפל בעזה עם הגשש הבדואי שלו, היימן גדיר. הם שוכבים זה לצד זה. המשפחה של היימן גדיר היא המשפחה שלי. "אבו-ליאור", הם קוראים לי. אבא של ליאור. כל בני המשפחה של היימן משרתים בצה"ל, והם איבדו את מיטב בניהם. אתם בטח לא יודעים את זה, אבל יש כמעט 190 משפחות שכולות במגזר הבדואי. אני רוצה שעם ישראל יידע שאנחנו צבא הגנה לישראל, ולא רק צבא הגנה ליהודים.
השלום יבוא מצה"ל
החלום שלי הוא שבעוד 10 או 15 שנה גם חרדי וגם ערבי ישראלי יוכלו לומר 'צה"ל הוא גם שלי'. כשאני שומע את הרמטכ"ל גבי אשכנזי מבטיח בפקודת היום לחיילים "לרדוף אחר השלום", אני מאושר. צה"ל צריך להיות הצבא הכי חזק שאפשר, אבל צריך לחשוב גם על השלום.
השלום יבוא מצה"ל. האנשים הטובים ביותר נמצאים שם,
וזו במובן מסוים גם הטרגדיה שלנו. אולי כשיהיה שלום הטובים יילכו להיות משוררים ופיזיקאים, ולא רק לקורס טיס.
ומילה אחת אחרונה ליאור שלי. ליאור, אני רוצה לומר לך שהיית יכול להיות גאה בדנה אחותך. היום היא כבר יותר גדולה ממך, היא הפכה לילדה הגדולה שלנו וסיימה צבא בהצטיינות. אם היית רואה אותה, היית מאושר.
שלמה וישינסקי, שחקן תיאטרון הקאמרי, איבד את בנו ליאור בציר פילדלפי ברצועת עזה ב-12.5.2004.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם