מקורקעים: כתבי מעריב בתוך הכאוס של אירופה
המשלחת התקועה במוסקבה, השתיקה של אייר פראנס והמסע המתיש משבדיה: 3 מכתבי מעריב נתקעו בגלל ענן האפר הוולקני באירופה
התפרצות הר הגעש העצבני באיסלנד כמו באפקט הפרפר, שיבשה כהוגן את שגרת חייהם של מאות אלפים, אם לא מיליונים. גם את תוכניותיי היא הפכה על פיהן בקלילות מרושעת. כמו שזה נראה עכשיו, אני נצורה במוסקבה עד להודעה חדשה. כלומר, עד שתתפזר עננת האפר הארורה שמכסה את שמי אירופה כשמיכה סמיכה המבשרת רעות. בבית מחכה לי פעוטה בת 10 חודשים. וככל הנראה את יום הזיכרון וחג העצמאות אציין כאן. איזה ייאוש.
בחוץ גשום וקר. בפנים חם. חם מדי. אני מנסה להתנחם בעובדה שאני לא לבד. בבית הארחה "פוליאני" - שבתקופה הסובייטית שימש כבית נופש לחברי מרכז המפלגה הקומוניסטית-יש עוד "טאבארישים",
הגענו ביום שישי, דליה רבין, ציקי ולדן ואני. הן הגיעו כדי לקחת חלק בפרויקט "לימוד" המרגש, שייסד חיים צ'סלר במוסקבה. אני הגעתי כדי לכתוב עליו. את עיתונאי קול ישראל ירון דקל, ואת יורם דורי, יועצו הקרוב של פרס, פגשנו כאן. ויש עוד. כולנו נצורים. אין יוצא ואין בא.
את הבשורה המרה קיבלתי מדליה רבין. "את לא מאמינה", סימסה. "שדה התעופה סגור. אנחנו תקועות במוסקבה! ". אני מיד יורדת, סימסתי במהירות. למטה, בלובי, פגשתי בה, פניה נפולים, ידיה שלובות על החזה בדאגה. "חששתי שזה יקרה", סיננה . "אני צריכה להקשיב יותר לתחושות הבטן שלי ".
בבית הארחה, אשר נמצא באזור שכונות היוקרה הפופולריות של מוסקבה, במרחק שעת נסיעה ממרכז מוסקבה ביום ללא פקקים (ואין דבר כזה כאן.(! "אפשר לטוס לישראל מאיסטנבול", בישרה רבין. הרמנו את ראשינו בציפייה ונשאנו עינינו בתקווה. "אבל כדי להגיע לאיסטנבול צריך רכבת של 66 שעות", המשיכה. צחקנו עד שנזכרנו: הבדיחה על חשבוננו.
ואז התברר שיש מטוס אמיץ אחד בלבד לישראל של חברה תעופה רוסית ועליו מספר מקומות מוגבל. מי יעלה עליו? רבין כבר עשתה הקרבה אחת למען הציונות - היא ויתרה על חגיגת יומולדת של נכדיה ובאה למוסקבה. דקל נראה כמו אריה בכלוב - שתי תוכניות הרדיו המיוחדות לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות יתקיימו בלעדיו. דורי ארז ראשון, לא מש מהמזוודה, מלמל מלמולים או תפילה.
הם נסעו לשדה בתקווה לתפוס מקום על המטוס. ואת אלה שנשארו ניסה מישהו לעודד ואמר, שאם כבר אנחנו עוד כאן, אז לפחות נתנחם בשופינג. מה? שופינג אמרתם? מצחיק! בשכונה הסנובית הזו אפשר למצוא רק מותגים כמו פרדה וגוצ'י. נעליים עולות 12 אלף דולר. מי קונה? שקט.
ובינתיים, מסביבנו הצעירים היהודים מהקהילה המוסקבאית תוססים ומלאי חיים. עננת האפר לא טורדת את מנוחתם. הם מחפשים כאן לעצב לעצמם את זהותם היהודית. ואנחנו, שיהדותנו היא מעצם חיינו בישראל והשפה העברית שהיא שפת אמנו, אבודים במוסקבה.
מיה בנגל, מוסקבה
הרומן שלי עם הר הגעש האיסלנדי ופליטותיו החל בלילה שבין חמישי ושישי, כאשר אס-אם-אס מחברת אייר פראנס העיר אותי והודיע לי שטיסתי לורשה, שנועדה לאותו יום, בוטלה, "ותודה על ההבנה". כמה שעות אחרי שווידאתי שהנשיא פרס הצליח לעלות על הטיסה האחרונה שיצאה לישראל בתום ביקורו בפריז, הבנתי שכוונתי לסקר את לווייתו של נשיא פולין לך קצ'ינסקי עומדת בפני סיכול.
גם אחרי מותו אין לו מזל עם טיסות. ההודעה הזו היא כל מה שהחברה הלאומית הצרפתית עשתה בשביל נוסעיה. הטלפונים לא ענו, כולל מספרי החירום שנמסרו מדי פעם בתקשורת. האינטרנט לא הגיב.
בנמל התעופה שארל דה גול עמדו נוסעים סבלניים בתורי ענק ליד דלפקי החברות, בעיקר אייר פראנס, רבים מהם עשו כבר את הלילה על הכיסאות והספסלים. והעובדים המעטים לא היו יכולים לומר להם למתי יוכלו לדחות את הטיסה ויעצו בדרך כלל להגיש בקשה להחזרת התשלום.
החברות לא לקחו על עצמן כל אחריות נוספת. במסוף טי של חברות הצ'רטר התלהטו הרוחות. נציגיהן לא היו יכולים לומר לנוסעים מה יעלה בגורל החבילות שהזמינו במקומות חופשתם. סוף השבוע הזה הוא בדיוק סוף ה שבוע של היציאה הגדולה לוואקאנס של האביב - ומשפחות רבות הכינו אותו זמן רב מראש.
חזרתי העירה וניגשתי לסוכנות אייר פראנס באזור מגוריי, ליד גני לוקסמבורג, אבל לרבים אחרים היה אותו רעיון. תורים ארוכים של שעתיים המתנה - באומדן זהיר - השתרכו ליד הסוכנויות המקומיות. רוב העומדים בתור לא ידעו, בעצם, למה הם מחכים.
הצעתי לאישה זקנה מאופרת היטב ללכת הביתה, משום שממילא לא יכלו לומר לה אם טיסתה תצא בעוד כמה ימים. והיא לא מקבלת אס-אם-אסים. אבל היא ביכרה להישאר בתור מסיבות חברתיות.
ניגשתי לבדוק אפשרות של נסיעה ברכבת, אף שמדובר ב-16 שעות נטו לכל צד. בתחנת גאר דינור השתרכו תורים אד ירים. לא רק בגלל הפסקת הטיסות, אלא משום שעובדי חברת הרכבות הלאומית החליטו לשבות דווקא בתקופה זו.
בצר לי טלפנתי ללשכתו של הנשיא ניקולא סרקוזי. "הנשיא עוד לא החליט אם ואיך ייצא ללוויית נשיא פולין", ענה הדובר. שיהיה לו בהצלחה.
בינתיים, יצאה כאן השמש ובמזג האוויר האביבי הנאה לא היה שום סימן לאבק הר הגעש. אני תקוע בפריז.
גדעון קוץ, פריז
הפגישה בפריז נקבעה ליום שישי בבוקר. הייתי אמור לטוס אליה משטוקהולם, אבל כבר בשעות הבוקר של חמישי הגיעו הדיווחים על נמלי התעופה באזור שסוגרים את שעריהם בזה אחר זה. חששתי שאיאלץ לבטל את תוכניותיי, ובשעות אחר הצהריים הגיעה ההודעה: חברת התעופה הסקנדינבית SAS, שעמה הייתי אמור להמריא לפריז, הודיעה לכלל לקוחותיה על השבתת כל הטיסות משוודיה ואל המדינה - עד להודעה חדשה.
המרוץ למציאת חלופה החל. איך עוברים 2,000 קילומטרים בפחות מ-24 שעות ללא טיסה? כמה שעות מאוחר יותר הגיעה הודעה על כך שגם שדות התעופה הצרפתיים, הבלגיים והגרמניים נסגרים, והבעיה נפתרה: אף אחד מאלו שאמורים היו להגיע לפגישה בפריז לא יכול כעת לטוס, ובמקום פריז נאלצו להסתפק כולם בשיחת ועידה.
אבל לי עוד היה מזל. מקס, איטלקי שעובד עמי בשוודיה, היה בדרכו חזרה לשטוקהולם בטיסה מזאגרב דרך פרנקפורט. לאחר שנחת בפרנקפורט ביום חמישי היה ברור כי אין סיכוי להמשיך ולטוס לשוודיה. הוא נאלץ להצטרף לאלפים רבים בתורים אינסופיים בנמל התעופה, בניסיון למצוא אלטרנטיבה.
תחילה ניסה מקס את הרכבת. אבל בדיקה מהירה העלתה שהרכבות צפונה מלאות עד אפס מקום, ושלא נותרו כרטיסים עד יום שני. למזלו, הוא פגש שני נוסעים אחרים שנתקעו בדרך לשוודיה, והחליט לשכור עמם רכב. אלא שרבים אחרים כבר חשבו על הפתרון, ולאף אחת מסוכנויות ההשכרה בנמל התעופה הענק של פרנקפורט לא נותרו מכוניות להשכרה.
בסופו של דבר, ולאחר המתנה של שעות ארוכות בדוחק ובלחץ, החליטו השלושה לצאת מנמל התעופה לעיר עצמה, ומצאו סוכנות השכרת רכב שבה נשארו כמה מכוניות. אלא שאז התברר שאי אפשר לשכור מכונית בגרמניה ולהחזירה בשוודיה. אחרי דין ודברים שהגיעו עד למנהל הסניף, ותמורת קנס שערורייתי של מאות אירו, קיבלו מקס והחברים אישור לנסוע עם הרכב עד לדנמרק.
במשך כל הלילה נהגה החבורה עד לקופנהגן, שם נאלצו להחזיר את המכונית ולנסות למצוא כרטיסי רכבות. במזל הם הצליחו לקנות שלושה כרטיסים אחרונים למחלקה ראשונה ברכבת לגטנבורג שבשוודיה.
בתחנה המרכזית של גטנבורג המהומה הייתה גדולה גם כן. מאות נוסעים שהיו בדרכם לחופשות סקי נתקעו ללא טיסות, וניסו למצוא כרטיסי רכבת חלופיים. תנועת הנוסעים הגדולה ממילא לקראת סוף השבוע גם היא לא הקלה על העומס. לבסוף, נאלץ מקס לקפוץ על רכבת לשטוקהולם ללא כרטיס - ולקוות שהסדרנים לא יאלצו אותו לרדת מהרכבת כאשר יתברר שהוא נוסע בלי לשלם.
36 שעות לאחר שיצא לדרך מפרנקפורט, ובלי שעצם עין כמעט, הגיע מקס סוף סוף לשטוקהולם. והוא עוד נחשב לבר מזל.
לירן לוטקר, שטוקהולם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם